פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
קָרבן עולָה
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום רביעי, 19/03/2003 שעה 18:27)


קָרבן עולָה

נסים ישעיהו




(ויקרא ו) ב צַו אֶת-אַהֲרן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמר זאת תּוֹרַת הָעלָה הִוא הָעלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
האמנם זאת כל תורת העולה? הרי מדובר אך ורק בפרט אחד מכל הפרטים שבמעשה העולה, העובדה שנשרפת על המזבח כל הלילה, אז למה 'זאת תורת העולה'? ועוד, 'היא העולה' מה בא ללמדנו? והדגשים: על המזבח, כל הלילה, עד הבוקר, הרי לא מדובר באיזכורים לתפארת המליצה; צריכים לנסות להבין מה המסר בכל אחד מן הדגשים.
(רש''י): צו את אהרן. אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות.
מיד, זה ברור, צריכים להקריב קורבנות ואכן מקריבים; אבל לדורות, מה עושים בדור שלנו כשאין מקריבים בהמות?

שלושה עשר מיני קרבנות מפורשים בפרשות אלו; יש הנאכלים רק לכהנים, יש שגם הכהנים וגם הבעלים אוכלים, ויש הנאכלים לכל אדם.
(רבנו בחיי): ויש [קרבן] שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב''ה; וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כולם; וכן מוכיח הלשון שאמר 'היא העולה', הוסיף לומר 'היא העולה' למעלת הקרבן וחשיבותו.
ולמה נועדו הקורבנות בכלל? יש שבאו לכפר על המקריב כגון חטאת ואשם הבאים על חטא; יש קרבן שאדם מביא לאות תודה על נס שנעשה לו; יש קרבנות שתכליתם לבטא (ולהוסיף ב)שמחה, כגון אלה המובאים בחגים, ויש קרבן פסח. לכל קרבן הכללים המיחדים לו ואין לעשות בקרבן א' מעשים השייכים לקרבן ב' ולהפך.

כל הקרבנות כלולים בהגדרה ''אדם כי יקריב, מכם קרבן לה''', אליה התייחסנו בשבוע שעבר; אבל בכל הקרבנות ההקרבה-התקרבות היא חלקית, בכל קרבן לפי עניינו ומאפייניו. לכן מעשה החטאת שונים ממעשה האשם ושניהם שונים מקרבן שלמים.

לא לאסוף כשלונות

אדם שנכשל במשהו, טבעי שיחוש מצוקה פנימית (היום קוראים לזה 'נקיפות מצפון') ומצוקתו תבקש פורקן; הנטייה הטבעית היא להכחיש את העניין, להדחיק אותו ו''לשכוח'' ממנו, אבל אז זה עלול להתפרץ בזמן כלשהו ויהיה קשה לזהות את הגורם להתפרצות כדי לבטל אותו ובכך לרפא את הנגע, כי הרי האדם עצמו ''שכח'' מה שהדחיק. האדם עצמו, בודאי לא יזהה את גורם ההתפרצות כי הוא הכחיש שעשה מה שעשה, ובהכחשתו גרם לעצמו שיכחה.

האדם, בעיני עצמו, הוא כליל השלמות (טוב, כמעט.) ועל כן קשה לו להודות שנכשל במשהו; הוא מסתיר את הכישלון מן הזולת אבל כדי שהסתרה זו תהיה יעילה הוא חייב להסתיר את הכישלון גם מעצמו; שכן אחרת, הוא עלול לחשוף משהו בטעות (פליטת פה פרוידיאנית או משהו).

תהליך כזה של כישלון, הכחשה, הדחקה, עלול לחזור על עצמו כמה פעמים והתוצאות עלולות להיות קשות; כל אירוע כזה הנו פגם בנפש, משהו שלא טופל מיד, והתת מודע מתמלא, בין היתר, בפחדים מפני חשיפת מה שרוצים מאד להסתיר.

במצב כזה האדם עלול להיתקע במקומו, באיזשהו קיבעון, מחוסר יכולת להתקדם עקב המשא הכבד המעיק עליו.

אז לא צריכים להעמיס על עצמנו; יש קרבנות; אדם מתוודה, מקריב קרבן ומתכפר לו.
(תנחומא): אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הרי אתה מצוה אותנו שנביא כל הקרבנות הללו. בעוד שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, וכן מביא מנחה ומתרצה לו. ועכשיו שחרב בית המקדש, היאך אנו עושים על חטאתינו ועל אשמותינו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אם מבקשים אתם שיתכפר עליכם, היו משמרים תורתי, ואני מעלה עליכם כאלו עשיתם לפני קרבן.
רק שזה מותנה בכך שיהיה בנו האומץ להודות בכישלון של עצמנו; קל ''להודות'' שהזולת נכשל, אבל אני???

התקדמות עקבית

הכישלונות בהם מדובר הם בתחום הקשר שבין אדם לבוראו; כל עבירה מעבירה את העובר מרשות הקדושה לרשות אחרת (ופגיעה בזולת נכללת גם היא בתחום זה). אז אם כל כך קשה להודות שעשיתי עברה, מה יעזרו הקרבנות? הרי לפני שמקריבים צריכים להתוודות, ואם לא מודים בעבירה לא מקריבים קרבן לכפרה.

ועניין נוסף הוא הגורם הנסתר לכישלון שבעקבותיו מביאים קרבן; נניח שהאדם מתחרט על משהו שעשה, מתוודה ומביא קרבן, האם בכך יימנע הכישלון הבא? לאו דוקא; אם לא יטופל המניע לכישלון – אפשר לחטוא, להתחרט ושוב לחטוא, והרי התכלית היא שהרע עצמו יהפך לטוב; שלא תהיה אפילו נטיה לחטוא; שנטיות הלב יהיו אך ורק לאהבת ה' ולאהבת ישראל.

במימד הפיזי, הליכה בדרך סלולה ומוארת מצמצמת את הסכנה להיכשל; מצמצמת אבל לא מבטלת. כי ההולך צריך להתבונן בדרך ולוודא שאין בדרכו איזה מכשול אקראי; ואם ראייתו לקוייה ח''ו, לא תועיל לו דרך כבושה ואף לא אור יום מלא; כדי להמנע מכישלון עליו לקבל הנחיה ממישהו בעל ראיה חדה משלו. מצד שני, מי שראייתו חדה והוא מרוכז בדרכו, הוא לא ייכשל אף אם הדרך מלאה מהמורות ומכשולים. הוא יראה אותם ויעקוף כי הוא מרוכז ביעד.

ככה זה גם במימד הרוחני; האדם מעריך את עצמו ואת יכולותיו יותר על פי משאלות לב מאשר על פי שכל ישר ובכך מתעמעמת ראייתו והמכשולים נראים בלתי מאיימים; אפילו זניחים. ואם נכשל, כיוון שמדובר במימד רוחני בו לא חשים את הכאב ולא רואים את הליכלוך על הבגדים – לא נורא, הוא חושב, בפעם הבאה זה לא יקרה; אלמד להיזהר. אבל לא זה מה שקורה בפועל ונכשלים שוב.

הפיתרון לזה הוא בשניים: בתנועה ובכיוון התנועה; צריכים להיות בתנועה מתמדת והתנועה צריכה להיות בעלייה, במודעות של התקדמות מיום ליום; ולהזהר מכל מה שעלול לעצור או להאט את ההתקדמות. את התנועה הזאת, המתמדת, מבטא קרבן העולה ומבטאת תורת העולה.

תמיד לזכור את היעד

לעתים קרובות מה שבכל זאת רואים, זו רק הקדמה לדבר האמיתי; הקליפה שקודמת לפרי; הגבעולים שעליהם תצמח התבואה. צריכים להזהר מאד מפני המחשבה שמה שרואים במוחש זה כל הסיפור; מחשבה כזאת עלולה להסיט אותנו הרחק מן היעד הרצוי וזה עלול להיות כישלון נורא.
(כ''ק אדמו''ר הרש''ב, המשך תער''ב): וכמו שכתוב (שיר השירים ב, יא) ''כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו'' דבימי הגשמים נראה שהקש והתבן עיקר, וכאשר יעברו ימי הגשמים מתגלה האמת שהחטים הם העיקר.
הלילות ארוכים מן הימים בימות הגשמים; פחות שעות אור וממילא פחות רואים אבל היממה נמשכת עשרים וארבע שעות בין רואים ובין לא רואים.

לכל אחד כפרט ולעם ישראל בכלל יש תקופות של אור ויש תקופות של חושך; בזמן האור, קל יחסית להימנע ממכשולים למיניהם; די במאמץ קל של עקיפת מכשול והטיה לכיוון הנכון.

בזמן החושך, לא רואים כלום ונדמה שאין כלום; זה עלול להיות מייאש ולגרום הידרדרות קשה; מה שלא רואים נחשב כלא קיים כולל המהמורות המסוכנות ביותר.

את העולה הקריבו פעמיים ביום, בבוקר ולפנות ערב; בלילה המשיכו אברי העולה להתאכל באש על המזבח.

קרבן העולה שאבריו מתאכלים באש כל הלילה משדר לנו מסר ברור של התמדה בעבודת ה' למרות שלא רואים תוצאות כפי שהיינו רוצים. שלוש התפילות – שחרית כנגד עולת הבוקר, מנחה כנגד עולת בין הערביים וערבית כנגד ''על מוקדה... כל הלילה'' – נועדו להעלות אותנו מן הרבדים הגשמיים בהם אנו מצויים באופן טבעי אל עבר הממד האלוקי, דבר יום ביומו. ו''תורת העולה'' מזכירה לנו כי על ידי לימוד תורה במסירות נפש מושכים אלינו אור אלוקי ובכך מתעלים. אמנם לא רואים, אבל זה מה שקורה בפועל.

ובכך נזכה גם לקיום הייעוד: ''ועליך יזרח ה''' בגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


דיני קרבנות כהיסטוריה, אבל לא כמצוות עשה
שמעון מנדס (יום רביעי, 19/03/2003 שעה 21:29) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תתי לך כבוד הרב על השעור המאלף בדיני קרבנות. אכן
הנושא טוב ללימוד כחלק מן הנורמות שפעם עם ישראל
חי לפיהם. וכאן אני מבקש לשתף את הקוראים בשתי חוויות שעברו עלי בהקשר זה.

בשנת 1968 הוזמנתי להשתתף בזבח הפסח שערכה העדה
השומרונית על הר גריזים. נכבדי העדה הקצו אזור ישיבה מיוחד (מה שמכנים ''יציע האורחים'') לאורחיהם
כדי לחוות יחד אתם את זבח-הפסח. הישיבה של כל
הנוכחים היתה סביב לשבעה מזבחות. כל מזבח היה עשוי
מבור בעומק של שני מטרים. הבור היה עגול ומדופן
במלט מסביב. למן שעות הבוקר היו כמה צעירים מן העדה
השומרונית, עסוקים בהבערת אש במזבחות. כך שלקראת
שעות הערב, עת נערך הזבח, המזבח להט ככבשן.

תחילה התפללו הכהנים את תפילת ערב הפסח. משנסתיימה התפילה, הובאו למקום שבעה כבשים בני שנה תמימים,
נקיים וממורקים, כאשר צווארם מגולח. לקראת השחיטה
עמדו שבעה גברים חסונים, וכל אחד מחזיק כבש בין רגליו. ואז החלו הכהנים לקרוא את הפרק המתאים מן
התורה, ולפתע כל השבעה לפתו את הכבש ברגליהם, וכל
אחד מהם אחז בעורפו של הכבש בשמאלו, ובימינו אחז
מאכלת מושחזת. לפתע, חדלו הכהנים לקרוא.

מסתבר כי הפסוק הקובע לגבי בצוע השחיטה, זוהי מטלה
השמורה לכבודו של הכהן הגדול. אני רק זוכר כי לפתע
כל שבעת הגברים משכו את ראש הכבש לאחור בשמאלם,
והניפו אל על את המאכלת בימינם. ואז קרא הכהן הגדול
את הפסוק, ואיך שהוא אמר את המלה:...ו ש ח ט, כל
השבעה העבירו את המאכלת על צוואר הכבש. ומיד כולם
התיזו דם אל דופן המזבח.

לאחר השחיטה, הרבה מצעירי העדה אספו דם בכלי חרס,
ועברו בין המסובין, ומרחו לכל אחד מריחת דם קטנה
על מצחו, כדי שהגזירות הבאות עלינו לשנה הבאה יפסחו
על פרט ופרט.

לסיכום אומר, כי זה היה מחזה נורא ומזעזע.

****************

לימים, לפני כחמש שנים הצטרפתי לשעור שבועי של תלמוד שנערך בביתו של רב מכובד. אחד השעורים הוקדש לדיני קרבנות. ישבנו באותו ערב כשעתיים, ושנינו
מהם ההבדלים בין קרבן לקרבן - משהו מעין המאמר
המלומד שלפנינו. את השעור העביר מהנדס אלקטרוניקה
שהיה בקי בסוגיה.

בסיום השעור שאלתיו: האם אנו לומדים את דיני הזבחים
כדי ללמוד תקופה שעברה על עם ישראל, כהיסטוריה, או
שמא לומדים את דיני הזבחים, מתוך ציפיה שעוד נשוב
וננהג לפיהם. ענה לי מניה וביה: בודאי שעוד ננהג
לפיהם. שאלתיו מתי? השיב: לימות המשיח. אני אישית
קשה לי להאמין שנחזור לאותם ימים. מה גם שחז''ל
קבעו כי התפילה היא במקום הזבחים. נוח לנו עם זה,
וכך זה ישאר.
_new_ הוספת תגובה



מה עשו הקורבנות התמימים שדינם כה אכזרי להישחט?
סוריא (יום רביעי, 19/03/2003 שעה 23:27)
בתשובה לשמעון מנדס
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זו פאגניות לשמה,וזאת כדי לשחרר את בני האדם מחטאם? עצם הקרבת הקורבן ( הכבש התמים )זהו חטא בפני עצמו,
_new_ הוספת תגובה



הכבש כתחליף (כפרה) לאדם.
נסים ישעיהו (יום רביעי, 19/03/2003 שעה 23:55)
בתשובה לסוריא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הנה מה שכותב הרמב''ן בעניין זה:
כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה:

הסיום רומז שיש הסברים נוספים ועמוקים מאד, אבל לא הכל בפעם אחת.
בברכה,
נסים.
_new_ הוספת תגובה



קורבנות כאן ועכשיו.
אליצור סגל (יום חמישי, 20/03/2003 שעה 10:15)
בתשובה לסוריא
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לק''י
אינני יודע האם מנדס וסוריא הם צמחונים או לא בכל אופן כדאי שיבינו את התופעה.
היות ואני מוסמך לשחוט אני יכול להסביר קצת.
בפעם הראשונה שהייתי בשמחטת עופות ממש הוכיתי בהלם - מביאים מספר טריליריים עמוסים בכלובים מלאים תרנגולות מורדים אותם ואז תוך שעתיים בערך שוחטים את כולם. שחיטה של עשר עד שתים עשרה תרנגולות לדקה נחשבת לשיחטה איטית. זה הקצב של שחיטת המהדרין. בשחיטה רגילה מגעים עד עשרים ויותר תרנגולות לדקה. כמובן שהשוחט אינו עבד כך במשך שעות. בדרך כלל המהרת נמשכת רבע שעה חאר כך מנוחה של רבע שעה ושוב חזרה לעמדת השחיטה כך עובדים בהחלפות ומסיימים תוך שעות ספורות.
כדי להאכיל עיר כמו ירושלים שחטים במשחטות שסביבה כמאה אלף עופות ליום בקרוב בממוצע. משהו סביבות חצי מליון עופות בשבוע.
זה בלי לקחת בחשבון את שחיטת הדקות - כלומר הכבשים ועיזים ואת שחיטת הגסות כלומר הפרות.
במצב הזה הטענה שצריך להמנע משיחטת בקודשים - כלומר קרבנות למזבח יש בה רק צביעות. נכון הדבר שבעתיד כאשר בני אדם יפסיקו לשחוט ולאכול את בעלי החיים כי אז גם לא יהיה צורך בקרבנות ממש על המזבח אבל כל זמן שעתיד מקווה זה לא הגיע יש צורך גם בקרבנות ממש.
ועוד משהו בנסויים שונים שנערכו על ידי גויים התברר שהשחיטה היהודית עדיפה על מרבית צורות ההמתה של בעלי החיים. משחטות של גויים שאינן מבססות על סכינים פועלות או במכות חשמל או בירי כדור לרקת בעל החיים. השחיטה המוסלמים כמו השחיטה שלנו כשרה רק בעזרת סכין.
אליצור
_new_ הוספת תגובה



תודה שמעון, אבל גם מההיסטוריה יש ללמוד
נסים ישעיהו (יום רביעי, 19/03/2003 שעה 23:29)
בתשובה לשמעון מנדס
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אם כי מי שעושה זאת ללא התאמה מדויקת לתקופה בה הוא חי, ינהג כפי שנהגו מארחיך בסיפור ואף גרוע מכך.

הגוף מטבעו שואף דווקא כלפי מטה בעוד שתפקידו הוא להתעלות אל עבר מדרגת הנשמה.

עבודת הקורבנות, כמו כל מצווה מעשית, נעשית בגוף ומתכוונת לרוח; וכבר אמר קהלת (ג, כא) : ''מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ''. זהו הטבע ועלינו לפעול בו שינוי יסודי כך שהבהמה (הבהמיות שלי) תעלה למעלה.

האם עוד תשוב עבודת הקורבנות? ובכן, עבודת הקורבנות קיימת גם כעת ואת זה ניסיתי להראות במאמר והזכרת גם אתה בעניין התפילות; קורבנות בהמה בפועל, אינני יודע ולא בטוח שחשוב לדעת. כשיתגלה המשיח נדע כולנו.

בברכה,
נסים.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי