|
|
|
באיזו זכות?
יוסי גורביץ
הרהרתי לאחרונה במה שנהוג לכנות ''זכותנו על הארץ.''
מקובל במקומותינו לחשוב ומלמדים אותנו, שעם ישראל קם בארץ ישראל, בה פעל ויצר וממנה גורש בחוזק יד ואליה התגעגע. הנחת יסוד של הטענה הזו היא שמרכז העם היהודי תמיד היה ביהודה/ארץ ישראל, ורק עקב מצב זמני - ''גולה'' - נותק הקשר הזה. היהודים של ימינו הם צאצאיהם של הגולים מיהודה/ארץ ישראל, ועל כן יש להם חזקה הסטורית על המקום.
רציתי לבחון את הטענה הזו.
ראשית, על תקופת בית ראשון - שנחרב ב- 586 לפנה''ס - אין ביכולתנו לומר שום דבר ברור או בעל ערך. שהוא נחרב על ידי הבבלים, שהם הגלו חלק מן היהודים, ושהמלך האחרון היה צדקיהו - בזה, פחות או יותר, מסתכמות ידיעותנו הודאיות. התנ''ך הוא מקור הסטורי בעייתי מאד, וזאת בלשון המעטה. הוא נכתב מנקודת מבטם של משפחות כהונה, כנראה מתחרות; תפיסת ההסטוריה שלו איננה אנושית אלא אלוהית, ומידת המידע שעמדה בפני כותביו היתה מועטה עד להדהים. המעט שידוע לנו על התקופה ממקורות אחרים משליך אור שלילי מאד על התנ''ך כמקור הסטורי. עלינו להסתפק, אם כן, בבחינת ההסטוריה שלאחר בית ראשון. כמובן, הנחת היסוד שלי היא שאין טעם להתווכח עם אדם המאמין שהנכתב בתנ''ך הוא אמת לאמיתה.
שנית, נהוג לחלק את ההסטוריה היהודית העתיקה ל''תקופת בית ראשון'', ''תקופת בית שני'', ו''תקופת המשנה והתלמוד.'' החלוקה הזו מטעה, משום שיש לה הנחה מוקדמת: הבית הראשון והשני היו מרכזים פוליטיים, לא רק דתיים, לכלל היהודים.
הבה נביט בבית השני. מספר הגולים השבים מבבל אינו ידוע, אך אין להניח שהיה גדול מאד: עוד בתקופת אלכסנדר מוקדון, תחומה של יהודה מצטמצם לירושלים וסביבתה הקרובה. השומרונים עודם יריבים חריפים מאד, מסוכנים מאד - ומדובר בקהילה קטנה ביחס. השבים מדלדלים את שורותיהם עוד יותר בכך שהם מכריחים את מי שנשא נשים לא יהודיות לבחור בין פרישה מהקהל לבין פרישה מנשותיהם.
עוד קודם לכן, בשלהי תקופת הבית הראשון, הוקמה מושבה יהודית - צבאית דווקא - במצרים. מושבה זו משרתת את מלכי מצרים ולאחר מכן את מלכי פרס. כאשר מגיחה ההסטוריה היהודית מחשכה של מאתיים שנה, היינו בתקופת אלכסנדר מוקדון, אנחנו מוצאים מצב מעניין מאד.
רוב היהודים אינם יושבים ביהודה, אלא מחוצה לה. מיעוט גדול של היהודים יושב ביהודה, ובית המקדש הוא דומיננטי דתית - אבל אין הוא המקדש היחיד. מקדש מתחרה, מקדש חוניו, מוקם על ידי כהן זועף שלא זכה בתפקיד הכהן הגדול, והוא מתפקד כמוקד יהודי דתי עד שנת חורבנו של המקדש הירושלמי, שעה שהוא נסגר בהוראת השלטונות הרומאיים.
רוב היהודים, כאמור, אינם יושבים ביהודה. הם יושבים בסוריה, מצרים, ובעיקר בבבל ופרס. קשריהם למקדש היהודי מועטים: רובם אינם עולים לרגל, אלא שולחים שליחי קהילה בשמם. הם תורמים למקדש, אבל נאמנותם הפוליטית - במידה ויש להם כזו - לאו דווקא שייכת לו.
אם כן, הטענה של ''גולה'' במובנה ההסטורי בעייתית מאד. רוב היהודים ישבו מחוץ ליהודה, כמעט תמיד במרכזים עירוניים, הרבה לפני חורבן הבית השני.
גם הקשר בין הקהילות שביהודה ומחוצה לה רצוף בעיות. כאשר תושבי יהודה מתקוממים נגד השלטון הסלווקי, במהלך מה שמכונה ''מרד החשמונאים'', הם אינם זוכים לסיוע ראוי לציון מצד יהדות ''הגולה''. כיבושי החשמונאים לא מעודדים את יהודי ''הגולה'' לתמוך בהם - ותוך זמן קצר נאלצים החשמונאים להשען על צבא שכירי חרב, כמו כמעט כל מלך הלניסטי. אם היה הקשר הדתי שלהם - שמפורש במקומותינו כרגש לאומי - חזק כפי שאמור היה להיות, הם היו מתקוממים כנגד הסלווקים בשל חילול המקדש, או נוהרים בהמוניהם ליהודה כדי להלחם על שחרורו וטיהורו. זה לא קורה. מדוע? אולי (וזו השערה שלי, שאיננה נסמכת על מחקר) משום שהמחלוקות באשר לקבלת התרבות ההלניסטית, שהובילו למלחמת אזרחים ביהודה (היא רוב מלחמת החשמונאים), היו חריפים עוד יותר בקרב היהודים שישבו במרכזים הלניסטיים ממש. ודאי הוא שבתקופה זו רוב היהודים מדברים ארמית, לא עברית (דבר המעיד על משקלה של היהדות הסורית-בבלית-פרסית), ורבים מהם מבינים וכותבים יוונית (אירוני הוא שספרי המכבים נשתמרו וכנראה גם נכתבו ביוונית). כלומר, לחצי ההשתלבות במרחב (מה שמכונה בלשון גנאי ''התבוללות''), היו חזקים עד כדי כך שהם שינו את שפת הדיבור עצמה של היהודים. אף העברית קלטה לתוכה מאות מילים ארמיות ויווניות, וראויה לציון העובדה שכאשר מדברים בתלמוד, בברית החדשה או בספרי יוספוס על אסיפת החכמים היהודים, נוקטים במילה יוונית: סנהדרין. אפילו מונחי השלטון נשאבו משפה זרה, שעל פי ההסטוריוגרפיה הרשמית היתה שפת האויב.
כאשר מורדים תושבי יהודה ברומאים, בשנת 66 לספירה, יהודי ''הגולה'' עומדים מנגד. הם יבכו את חורבן המקדש, אבל לא שלחו כוחות להצלתו - ספק אם אף שלחו כספים לשם כך. מאידך גיסא, כאשר פורץ מרד הגולה הגדול, בשעה שטריאנוס הרחיב את גבולות האימפריה אל מעבר לפרת - דווקא אז יהודה שוקטת. כאשר, עשרים שנה לאחר מכן, פורץ מרד בר כוכבא, שהוא מרד מקומי ביהודה, אין הוא זוכה לסיוע בעל משמעות מיהודי ''הגולה''.
ניתן, איפוא, לומר שיהודי ''הגולה'' ויהודי יהודה מהווים שתי חטיבות נפרדות, לפחות פוליטית. מונח נכון יותר, אולי, יהיה ''פזורה'' או ''תפוצות'' - אם כי גם ביטוי זה מעניק משקל יתר לקהילה היהודית ביהודה.
שלישית, מלמדים אותנו שבית המקדש היה מוקד האמונה הדתית היהודית (ומתעלמים ממקדש חוניו, כאמור), ושעם חורבנו מועבר הדגש באמונה היהודית מן הקורבן אל התפילה, וכך מוקם בית הכנסת.
אבל אנחנו מוצאים שבתי כנסת היו קיימים - ביהודה ובפזורה - כבר במאה השניה לפני הספירה, אם לא קודם לכן, ושם שימשו כמרכז החיים הדתיים של הקהילה. כלומר, לכל קהילה היה מוקד עצמאי משלה בשלב מוקדם מאד, ותפילה שימשה תחליף מוקדם מאד לקורבן (קורבן היה ניתן להקריב רק בירושלים.) מעטים ביחס מן היהודים עלו לרגל לירושלים, כאמור, וניתן להקביל את המצב למצב באיסלם, בו קיים מרכז דתי נומינלי (מכה), שאליו חייבים הכל להגיע, אבל בפועל רק מעטים עושים זאת, וזוכים בכך לתואר מיוחד, חאג', בעוד שחיי הקהילה הדתית היום-יומיים שלהם אינם מושפעים ממכה כמעט בדבר.
רביעית, אומרים לנו שיהודים תמיד התגעגעו לירושלים ורצו לחזור אליה. שוב, הבסיס של טענה זו מעורער. יהודים התפללו לירושלים (כפי שמוסלמים מתפללים למכה), אבל מיעוט אפסי בתוכם טרח להגיע אליה, ודאי לחשוב עליה באופן מדיני. ההלכה עצמה - באוסרו עליה המונית לארץ ישראל, כחלק מ''שלשת השבועות'' - אסרה על כך. אין זה מקרה שרבי יהודה הלוי נחשב למטורף, כאשר עזב את קהילתו ונסע לירושלים: בימי הביניים, רוב היהודים עוקפים את יהודה, בבואם לאזור. הם לא מבקרים בכותל, הם לא מתפללים בו, הם לא בוכים בקבר רחל: הם מתרחקים. רוב המהגרים ליהודה הם מיסטיקנים או אנשים שמאמינים - שוב, בשל סיבה מיסטית - שקבורה באדמת הקודש הכרחית לתחייתם.
חמישית, להוציא זמן קצר מאד ופורה מאד (סוף הבית השני), רוב היצירה היהודית נעשית מחוץ ליהודה. זוהי יצירה א-טריטוריאלית וא-מדינית. חלקים מהתנ''ך עצמו כתובים ארמית וחלקם, על פי עדות הכותב, נכתב מחוץ ליהודה. היצירתיות היהודית מעולם לא נזקקה לטריטוריה.
שישית, במהלך המאה הרביעית נעלמות קהילות יהודיות - ביהודה ובפזורה הלא-פרסית. הקהילות שנותרות הן מועטות, חלשות ועניות. הסיבה לכך היא, ככל הנראה, התנצרות המונית: המאה הרביעית היא המאה בה מקבלת האימפריה הרומאית את הנצרות, וביזנטיון בשיא כוחה. אין כל סימן לרדיפה או פוגרומים באותה העת.
לאחר קפיצה קטנה בזמן, אנחנו מגיעים אל ראשית התנועה הציונית. הציונות, כמו כל תנועה לאומית-רומנטית אירופית של אותו הזמן, ממציאה לעצמה הסטוריה. היא נשענת על כתבי הדת, שבמרכזם תמיד היתה ירושלים עיקר והפזורה שולית, וממציאה הסטוריה שלפיה יהודה תמיד היתה המרכז, והיהודים כולם הם צאצאי גולי יהודה, שגורשו בכוח. ככאלה, יש להם זכות הסטורית על יהודה.
אלא שלטענה זו אין על מה להשען. רוב היהודים בתקופת בית שני לא גלו מעולם, אלא ישבו על אדמתם. רוב מיהודים אלו, ניתן להניח, התנצר בתקופת התנצרות האימפריה. היהודים של תקופת הציונות, היהודים שעליהם חשבה הציונות, באו ממזרח אירופה. הטענה שהם ברובם צאצאי גולים מתקופת בית שני מנוגדת לכל מה שידוע לנו על ההסטוריה היהודית. אני בספק אם יש יהודי בעולם שיוכל להראות שושלת יוחסין - שושלת יוחסין אמינה - המגיעה אל מעבר למאה התשיעית לספירה.
מכאן נובע שהטענה כאילו רוב הישראלים שהקימו את מדינת ישראל הם צאצאי גולים, מופרכת; מכאן נובע כי תביעתם לחזקה הסטורית (דרישה מופרכת וא-הסטורית בפני עצמה), אין לה על מה להשען. מי שרוצה להצדיק את קיומה של מדינת ישראל, יצטרך למצוא לעצמו טיעונים אחרים.
למשל, על הכרת האומות, כפי שהתבטאה בהחלטת האו''ם 181, שבה הוחלט על הקמת ישראל ופלסטין. למשל, על החוק הבינלאומי.
אלא שלצורך כך, ישראל תצטרך להפסיק לנהוג כמי שמושפעת ממיתוסי היצירה שלה. יהיו לכך השלכות רבות; לא בטוח שהישראלים רוצים בהן.
|
|
|
באיזו זכות?
