|
|
|
בצבע הקטשופ - טור אישי
ד''ר ישראל בר-ניר
השינאה מבחוץ (מאמר שני בסידרה)
השינאה והחינוך לשינאה ממלאים תפקיד מרכזי במילחמת אוסלו. במאמר קודם עסקתי במתרחש בזירה הישראלית ערבית, הזירה בה המלחמה מתנהלת בפועל. כאן אסקור את מה שקורה בעולם המערבי (ארצות הברית בעיקר), ה''חזית השנייה'' במלחמה הזאת.
אחת התופעות הדוחות והמפחידות ביותר לה אנו עדים בתחילת המאה ה- 21, היא ה''תחייה'' של שינאת ישראל. תחת המסווה של ''ביקורת על מדיניות הדיכוי של מדינת ישראל'', גל של שינאת ציבור (Mass Hatred) למדינה היהודית מוצא לו ביטוי חופשי באמצעי התקשורת ובהיכלי האקדמיה. הירידה המשמעותית ברמה של שינאת ישראל בעולם המערבי שבאה בעיקבות השואה נתנה תיקווה ששינאת יהודים, כחלק מתרבות המערב, ירדה מעל במת ההיסטוריה. לרגע נידמה היה שההכרה למה החינוך השיטתי לשינאה יכול להוביל חדרה לתודעת האנושות, ושנעשים מאמצים כנים למנוע הישנות התופעה. ופתאום שוב, כאילו מאומה לא קרה, מיפלצת השינאה שוב עומדת על רגליה. פתאום זו כבר לא בושה להיקרא שונא ישראל, ובפורומים מכובדים ביותר דנים ב''כובד ראש'' בשאלה האם לישראל יש בכלל זכות קיום. בהקשר זה ראוי לציין ראיון שהתפרסם בעיתון ''הארץ'' לפני כחודש, עם הסופרים עמוס עוז ודויד גרוסמן, בו עלתה בין היתר שאלת זכותו של עם ישראל על מדינה ישראל. השניים, מהבולטים שבציבור יפי הבלורית והתואר, התבטאו ש''העולם ישלים עם קיומה של ישראל אם היא תמלא מיספר תנאים''. האם שני האינטליגנטים האלה היו מעלים בדעתם להתבטא כך בהקשר עם עמים או מדינות אחרים בעולם?
דיונים ציבוריים בקאמפוסים מהמכובדים ביותר (סטאנפורד, ברקלי והרווארד בין היתר), הופכים במה להתבטאויות אנטישמיות שלא היו מביישות את מיניסטריון התעמולה של גרמניה הנאצית. בכל הפגנה נגד המלחמה בעיראק (יש כאן כאלה בשפע בימים אלה) הנושא הדומיננטי הוא ישראל. עיראק עצמה כמעט לא מוזכרת. השיא היה כשבגל ההפגנות של סוף השבוע האחרון (16 לפברואר), מארגני המופע בסן פרנציסקו אסרו על ''חשודים'' באהדה לישראל לשאת דברים בגנות המלחמה. ואל תחשבו לרגע שהכוונה היא ל''פשיסטים'' כמוני. מדובר ברבי מסן פרנציסקו בשם לרנר, המוציא לאור עיתון מקומי בשם ''תיקון'', שמעל דפיו מתפרסמים מאמרי השמצה נגד ישראל שגם בגדה השמאלית קשה למצוא דומים להם.
פרוץ מילחמת אוסלו פתח תיבת פנדורה של שינאת ישראל בעוצמה שלא היה לה אח ורע מאז תקופת הרייך השלישי בגרמניה.
בעוד שהגרמנים נכשלו בניסיונותיהם לייצא את התיאוריות החולניות שלהם לארצות שלא נמצאו ישירות בתחומי מעגל ההשפעה שלהם, הצלחתם של הערבים לרתום את העולם המערבי לתמיכה ב''עניין'' (Cause) שלהם, היא פנומנלית. מה שמגביר את האבסורד שבהישג הזה היא העובדה שהצלחה זו הושגה דווקא בקרב חוגים שהם האחרונים בהם ניתן היה לצפות שזה יקרה.
כמתואר בדוגמא שהבאתי מסיפרו של ג'ורג' אורוול במאמר הקודם, לטיפוח השינאה דרוש דחליל, מיתוס סביבו ניתן לפתח את מערך ההסתה. לגרמנים בתקופה שבין שתי מילחמות העולם היתה אגדת הסכין בגב. לאינטלקטואלים הליברליים במערב יש אגדה אחרת, אגדת כיבוש פלשתין. אגדה זו מהווה את הקרקע בה נקלטת ההסתה האנטי ישראלית. על רקע האגדה הזאת כל האמצעים כשרים. את מיטב אגדות אלף לילה ולילה מגייסים על מנת לטהר את השרץ. הם אינם אנטישמיים. אין להם שום דבר נגד מדינת ישראל. הם כלל לא שונאים יהודים. הצדק הוא דבר היחיד העומד בראש מעייניהם, הדבר היחיד המטריד אותם. שאיפה בלתי נלאית לתיקון ''אי הצדק'' שישראל גרמה לערבים, היא הכוח המניע אותם. הם רק עוסקים ב''ביקורת לגיטימית'' על ''מדיניות הדיכוי והאפלייה'' של מדינת ישראל כלפי הערבים. וכדי לממש ''מטרה נעלה'' זו אין בוחלים באמצעים. כאשר מדובר בפעולות של ישראל, כל שקר ובדייה שניתן להעלות על הדעת מוצגים כ''אמת מארץ הקודש''. דיווחים על פיגועי התאבדות מספרים על ''מתאבד שנהרג בידי כוחות הביטחון הישראלים''. האבסורד הלוגי שבתאור הזה כלל לא מפריע להם. ובמיקרים בהם למרבה המזל הפיגוע סוכל, כאשר המחבל מתאבד נהרג בידי כוחות הביטחון לפני שעלה בידיו לבצע את זממו, אז ה''נהרג'' הופך להיות ''נרצח''. כך זה מופיע בתקשורת הליברלית, כך מציגים את זה ב''כינוסי היזדהות'' המיתקיימים חדשות לבקרים, וכך מלמדים את זה בכיתות בבתיה''ס ובקאמפוסים.
תוכניות הלימודים של מוסדות אקדמאיים מהשורה הראשונה כוללות פרקים על היסטוריה שלא היתה ולא נבראה.
דוגמא קיצונית היא אוניברסיטת דארטמות (מוסד פרטי יוקרתי להשכלה גבוהה בחוף המיזרחי), בו פרופסורית להיסטוריה מסבירה לתלמידיה שמדינת ישראל קיימת רק בזכות זה ש''היהודים כבשו את מדינת פלשתיין מידי הערבים ב-1948'', ושלפני מועד זה כלל לא היתה נוכחות יהודית ב''פלשתיין''.
זה אולי חריג, אבל הוא קיים. ולא מדובר באיזה מוסד קיקיוני שאף אחד לא שמע עליו. זאת אוניברסיטה מכובדת השייכת למה שמכונה כאן ה Ivy League, השאור שבעיסה. זה אומר דרשני.
באוניברסיטת ברקלי היוקרתית, במחלקה לאנגלית, מלמדים קורס שהנושא שלו הוא ''היווצרות שירת התנגדות פלשתינאית על רקע הכיבוש הברוטלי הנמשך מאז 1948''. מטרת הקורס, המקנה למשתתפים בו ארבע יחידות לימוד (!), כפי שהוא מתואר בקטלוג תוכניות הלימודים, היא ''לבחון את הנרטיב הפלשתינאי על מנת להבין את האינתיפאדה''. את הקורס מעביר צעיר ממוצא הודי, שאינו יודע ערבית וגם היסטוריה או יחסים בינלאומיים או לימודי המזרח התיכון אינם בדיוק תחומי ההתמחות שלו. לעומת זאת הוא פעיל מאוד בכל ההפגנות נגד ישראל אותה הוא מגדיר כמישטר נאצי.
בקטלוג תוכניות הלימודים של אוניברסיטת ברקלי, שורת הסיום של הפרק המוקדש לקורס היא: ''הקורס יוצא מנקודת ההנחה שלפלשתינאים יש זכות להילחם עבור הגדרתם העצמית. בעלי דעות אחרות מוזמנים לקחת קורסים אחרים''. המשפט האחרון גרם לסערת רוחות רצינית ועלה לכותרות באמצעי התקשורת (בעיקר באלה המוכרים כשמרנים. אלה המוגדרים כ''מתקדמים'' הצטרפו רק בשלבים יותר מאוחרים אחרי שראו איזה ''מטעמים'' רשת פוקס עשתה מזה). במספר ראיונות בטלוויזיה מנחה הקורס הגן בתוקף על ''זכותו'' להשתמש בדעות פוליטיות כאמת מידה למי מותר להשתתף בקורסים שלו (לדבריו, זו משמעות המושג ''חופש אקדמאי''). בעיקבות הרעש הציבורי הנהלת האוניברסיטה התערבה, פורסמה ההתנצלות המקובלת שזו היתה ''אי הבנה'', והמשפט נימחק מהקטלוג (במהדורה האלקטרונית, לא ראיתי אם מחקו את זה גם מהמהדורה המודפסת). בפרשה הזאת היתה לי חוויה אישית. כשהתחילה המהומה, שלחתי מיכתב לכל המי ומי בברקלי בו שאלתי מדוע הקורס הזה מוצע דווקא במיסגרת המחלקה לאנגלית. מה ההיגיון לפיו קורס כזה מהווה חלק מתוכנית הלימודים של החוג לאנגלית, ולא משובץ בתוכנית הלימודים של אחת מכתריסר או יותר המחלקות שיש להם, העוסקות בתחומים רלוונטיים כמו מדעי המדינה, יחסים בינלאומיים, לימודי המיזרח התיכון, טיפול בסיכסוכים בינלאומיים וכיוצא באלה. קיבלתי תשובה מראש החוג לאנגלית, בו היא הסבירה לי בטון מתנשא את החשיבות בפיתוח Political diversity אצל הסטודנטים שלהם (אני מקפיד לא להוסיף את התואר ד''ר לשמי, כשאני פונה לגופים כאלה, על מנת להקל עליהם לפתח רגשי עליונות). לא טרחתי לשאול אותה למה בדיוק היא מתכוונת, ואיך זה מיסתדר עם הדרישה מאנשים בעלי דעות שונות להימנע מלהיצטרף לקורס, דרישה שוודאי היתה נשארת בתוקף אילמלא הכותרות בתקשורת.
מקרה אופייני נוסף מתייחס לסילופים ודיווחים מגמתיים בתקשורת: לפני כשנה, במרץ 2002, פיטר ג'נינגס, כוכב החדשות (אינני יודע איך לתרגם לעברית את התואר Anchor) של רשת ABC, ואחד מבכירי הכתבים של הטלוויזיה כאן, דיווח על פיגוע התאבדות באוטובוס בדרך לעפולה. הוא אמר שהנפגעים היו ערבים, דבר שהיה שקר מוחלט. במקרה, למרות שבאוטובוס היו נוסעים ערביים, אף אחד מן הניפגעים לא היה ערבי. אין בכוונתי לטעון שפיגוע מאבד מחומרתו אם הנפגעים אינם יהודים, אבל זו היתה דוגמא בוטה בה האמת סולפה ע''י הכתב ורשת הטלוויזיה מתוך מגמה ברורה להראות ''איזון'', שלא רק היהודים סובלים במלחמה. במשך למעלה מחודשיים הם סרבו לפרסם תיקון לידיעה, למרות שכבר למחרת השידור הם קיבלו עשרות פניות ממאזינים שמחו על הדיווח השיקרי. רק אחרי מבול של מאות מכתבי מאזינים, הם נאותו בסוף חודש מאי(!) לפרסם התנצלות על ה''טעות'' שלדבריהם נעשתה ב''תום לב''.
ציבור האינטלקטואלים הליברליים לוקה בתסביך ורגש אשמה כלפי העולם השלישי, שעל מנת לתת להם פורקן הוא פיתח מין חומייניזם אינטלקטואלי המיתבטא בריגשות שינאה לארה''ב, לתרבות המערב ולכל מה שמצטייר בעיניהם כדבר שארה''ב תומכת בו. מרביתם עדיין לא התבגרו מתקופת ההפגנות נגד מילחמת וייטנאם משנות הששים. מאחר ולשינאת ציבור אין אף פעם בסיס רציונלי, כל ניסיון להתמודד איתה באמצעות ההיגיון נדון מראש לכישלון. ובאשר למעמד היחסי של ארה''ב וישראל במערכת הזאת, כמו בסיפור על הביצה והתרנגולת, קשה להחליט מה קדם למה. האם השינאה לארה''ב ולתרבות המערב היא תוצאה של התמיכה בישראל (לוקש מקובל, אותו ''פרשנים'' למיניהם מנסים למכור לציבור), או שהנאו אנטישמיות היא פועל יוצא של העובדה שישראל מצטיירת כנטע זר, שלוחה אימפריאליסטית של ארה''ב ו/או של תרבות המערב.
הכהן הגדול של תופעת החומייניזם הזה בקרב האינטלקטואלים הליברליים במערב הוא אייטולה היושב בבוסטון, הוגה דעות יהודי וחוקר מבריק בשם נועם חומסקי, פרופ' ללינגוויסטיקה ב-MIT. במהותה, ''בשורת'' החומייניזם המופץ ע''י חומסקי זהה לזו המגיעה מאיראן. נקודת המוצא של חומסקי היא שלילה טוטאלית של כל מה שמזוהה עם תרבות המערב וערכיה. בנקודה היהודית, למען הדיוק, חומסקי אף הקדים את חומייני, ההסתה האנטי יהודית של חומסקי, שמתבטאת בין היתר בהכחשת השואה, החלה כבר בשנות הששים. יש לציין גם שאצל חומסקי, כאשר מדובר בישראל ובארה''ב, כלל לא ברור מי מהשתיים היא ה''שטן הגדול'' ומי היא ה''שטן הקטן'', אבל זו כבר שאלה משנית.
בשלב זה פעילות השינאה היא נחלת מעטים, אבל המיעוט הזה קולני ביותר. רבים במוסדות אקדמאיים שונים, שאינם שלמים עם ה''אקטיביזם'' הזה, חוששים להשמיע את קולם בשל מיגבלות חופש הדיבור המוכתבות ע''י כללים של תקינות פוליטית (Political Correctness). מי שמסרב ללכת בתלם מסכן את הקריירה שלו, ואם הוא עדיין בשלבי לימוד, הוא מסתכן בקבלת ציונים נמוכים ממה שמגיע לו, דבר העשוי לחסום בפניו את האפשרות להשגת תואר מתקדם. פה ושם ישנם חריגים כמו אלן דרשוביץ, שיש לו כבר קביעות ולכן אינו חושש לפרנסתו, או דניאל פייפס, שיש לו מקורות קיום בזכות עצמו. לאחרונה גם נשיא אוניברסיטת הרווארד יצא בביקורת על התופעה. אבל כל אלה בטלים בשישים. מי שזקוק לקידום או שעדיין אין לו קביעות מעדיף לשמור על פרופיל נמוך.
יש אתר באינטרנט, המתעד את הפעילות הנאו אנטישמית בחוגי האקדמיה, בשם Campus Watch, שהוקם ע''י דניאל פייפס ואחרים. האתר הזה מותקף באופן שוטף כ''מקארתיזם''. כתובת האתר למעוניינים היא: http://www.campuswatch.org. יש שם חומר מרתק.
החינוך הוא המפתח לכל. ישנה היום נטייה להמעיט בתרומה של החינוך בתרבות המערב להיווצרות האנטישמיות הקלאסית עם עלילות הדם והפוגרומים והשיא אליו היא הגיעה בשואה. אבל, כשמלמדים במשך אלפיים שנה בגני הילדים, בבתי הספר, באוניברסיטאות ובסמינרים להכשרת אנשי דת, שציבור מסויים מייצג צאצאים של ''רוצחי אל'', זה לא יכול שלא להותיר מישקע בתודעה אפילו אצל הנאורים שבבני האדם.
דור שלם של צעירים חסרי כל ידע בסיסי על ההיסטוריה והרקע של הסיכסוך הישראלי ערבי, נחשף ל''מידע'' שרובו ככולו הוא לקט שנאסף בישימון האינטלקטואלי של הגדה השמאלית, ממקורות מגמתיים כמו ה''עובדות מהשטח'' שמופצות ע''י ''בצלם'' או מסתם דיווחים שיקריים של התקשורת. מידע שמועבר להם ע''י מורים שבחסות המסווה של הוראת ''היסטוריה'' מחדירים את המסר הפוליטי שלהם. היטיב לנסח את זה הד''ר אילן פפה ממדרסת חיפה, שבהופעה שלו כאן לפני מספר שנים, הצהיר ש''העובדות אינן חשובות, יש לי אג'נדה''. לא חסרים ישראלים, מקרב ציבור יפי הבלורית והתואר, שבקלות דעת מתנדבים לתרום את חלקם ל''חגיגה''. התאווה להיות מוזמנים להרצות באוניברסיטאות יוקרתיות, להיות ''In'', מאפילה על כל שיקול אחר. הם לא שואלים את עצמם לרגע איך זה מתקבל אצל קהל השומעים ולמה זה משמש. הם עוצמים עיניהם לעובדה שמנקודת מבטם של המזמינים, על המשקל של ''תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים'', מרצה ישראלי אחד, המדבר בגנותה של מדינת ישראל, ''שווה יותר מאלף חנן עשראווי'ם''.
טיפוסים כמו ד''ר אילן פפה הם אורחים תדירים בקאמפוסים השונים, ועמוס עוז או דויד גרוסמן - גם הם אינם טומנים את ידם בצלחת.
קשה להמעיט בסכנה לטווח ארוך שטומנת בתוכה התופעה הזאת. השינאה היא כמו וירוס. כאשר היא קונה לה אחיזה במוחו של אדם, קשה מאוד, לעתים קרובות בלתי אפשרי, לעקור אותה. כפי שציינתי במאמר הקודם על החינוך לו זוכה ''מיטב הנוער'' אצל הערבים, רעל השינאה אפקטיבי במיוחד כשהוא מוזרק למוחות צעירים.
כפי שהדברים נראים היום, סביר מאוד שהדורות הבאים יתייחסו לתחילת המאה ה- 21 כאל ''תקופת הרינסאנס של שינאת היהודים''.
|
|
|
בצבע הקטשופ / טור אישי
מה עם עמוס עוז ודוד גרוסמן?
