חמור כחול-לבן

קריסת השמאל - ניצחון השמאלנות

אריה פרלמן

לאיש לא היה ספק במגמה העיקרית שתעלה מתוצאות הבחירות: ניצחון הימין ותבוסת השמאל. אך כעת אנו חוזים במהפך בקנה מידה היסטורי - ברעידת-אדמה שכמוה לא ידעו התנועה הציונית ומדינת ישראל מאז 1977.

אם ב- 1977 ב''מהפך'' - עלה לראשונה לשלטון גוש הימין - הרי שבשנת 2003 - שנת ''הקריסה'' - איבד לראשונה גוש השמאל את יכולתו לשלוט או להיות מועמד רציני לשלטון.

נדמה - כי לראשונה נהפכו היוצרות והחלפו סדרי-עולם: אם בעבר הרחוק היתה תנועת העבודה כוח כה מרכזי שלא ניתן לערער עליו - זהו מצבו של הליכוד כיום.

הליכוד קיבל 38 מנדטים - והכפיל את כוחו. הפעם האחרונה שהליכוד היה בסדר גודל כזה (40) - היתה ב- 1988... אלא שאז מפלגת העבודה היתה בגודל דומה. כיום - מפלגת העבודה היא בדיוק מחצית מהליכוד.

בשנת 1992 היו למרצ 12 מנדטים - ואילו היום יש להם 6 בלבד.

אמנם - לאיחוד הלאומי יש 7 מנדטים - והיא שמרה על כוחה למרות הציפיות להגדלתו, אך ישנה נחמה מסויימת בגידולה המתון של המפד''ל. עם זאת - לגוש הימין כולו ישנם 69 מנדטים - כאשר גם מפלגת שינוי איננה ממש שמאלנית במובן המקובל של המילה.

לכאורה - זהו ניצחון עצום. השמאל הסהרורי קיבל את עונשו מידי הבוחר - והתכווץ לממדים הראויים לו בציבור הישראלי: 25% - פחות או יותר. אדריכלי ותומכי הסכם ספטמבר השחור הנורא (''הסכם אוסלו'') - קיבלו את המכה הניצחת שלה היו ראויים - ואשר התעכבה מעט עקב האבל והתדהמה בעקבות הירצחו הנורא של יצחק רבין בידי איש ימין קיצוני.

לכאורה - יכול הימין לממש את המדיניות שלה הטיף במשך כל שנות ''תהליך השלום'' הזוועתי - וללא תירוצים: אין יותר רוב קטן; אין יותר רוב גדול למנהיג הימין אך רוב קטן בכנסת; ומעולם לא היה השמאל הקיצוני כה מוכה וחבול.

לכאורה - יכול הימין כעת לפתוח במסע צבאי נרחב להכרעת שרידי ממלכת המוות של אש''ף והכחדה או הכנעה של כל נושא נשק ערבי ואיסלאמי בתחומי ארץ-ישראל המערבית. הימין יכול לפתוח בתנופת התנחלויות מאסיבית - שתיתן דרור לאהבת המולדת ולקשר החי לאדמת ארץ-ישראל - שהפך למגונה ונלעג במשך כל כך הרבה שנים על-ידי ראשי השלטון בישראל. הימין יכול לטפח תקשורת ותרבות לאומית - במקום לשבת ולקונן על הקולנוענים/המחזאים/הסופרים/העיתונאים השמאלנים. הימין יכול לשנות את שיטת מינוי השופטים ובכך לפרק את מוקש הדיקטטורה של בג''ץ - אותו בג''ץ שמשמש בידי השמאל כשוט ל'חינוך הציבור' - במקום שכבר אין כוח לשכנע. הימין יכול לפתוח את הצינורות העכורים של הכלכלה, על-ידי הסרת חסמים ביורוקרטיים, הורדה במסים, קיצוץ חד בתשלומי העברה, הפרטת מערך הפנסיה, הנהגת תכנית השוברים בחינוך ועוד ועוד צעדים כלכליים-חברתיים, שגם יזניקו את כלכלת ישראל אל-על, גם יציגו את משנתו הכלכלית של השמאל הרדיקלי ככלי ריק, יביאו לידי מצב שבו יותר אנשים יעבדו, ייצרו, ייזמו ויתפתחו - וישלמו יותר מסים כי המסים יהיו נמוכים יותר והמוטיבציה להעלים תהיה נמוכה יותר - וכך יהיה יותר כסף למדינת ישראל לביטחון ולעצמאות כלכלית.

הימין יכול לעשות את כל אלה - אבל הוא לא יעשה.

באופן פרדוכסלי - וכואב - אנו חוזים בעיניים כלות בתופעה חולנית ממש: ככל שהשמאל חלש יותר - ככה הוא חזק יותר... שלא בטובתו - ממלא השמאל הקיצוני בישראל את התפקיד שמילא ערפאת בשנים האחרונות: כוחו בחולשתו.

אריאל שרון - הלא הוא ''אריק'' שלנו - בולדוזר ההתנחלויות, דחפור העליה, טנק המלחמה באויבי ישראל ותותח המאבק המילולי נגד השמצות השמאל - הפך את עורו ונהיה מהדורה שניה של עזר וייצמן (שגם הוא היה פעם, מזמן, מבכירי תנועת החירות של מנחם בגין).

בראשותו של שרון - הולך הימין עם כל המנדטים ועם כל הכוח העצום שלו - להתאבדות נפשית במסלול מהיר: שרון מחזר בלהט אחרי עמרם מצנע ומציע לו ''מדינה פלשתינאית'' על מגש; טוען כמו פרס וחבריו ש''איפוק הוא כוח''; ''רק פתרון מדיני יציל את הכלכלה'', ממשיך לרמות את העם עם הסחורה הקלוקלת הקרויה ''שלום בימינו'', ומטפל בטרור ביד רכה, בזהירות - על-מנת שלא יחוסל חלילה - כי צריך הרי להעניק לו מדינה...

שרון - כמו בסרט-סטודנטים מוטרף - הולך ומשפיל את עצמו ומתחנן בפני השמאל הקיצוני שיישב בממשלתו - בעוד הוא מכפיש ומחרים את שותפיו הטבעיים מהאיחוד הלאומי, בשר-מבשרו ועצם-מעצמותיו - כאילו מדובר חלילה במצב הפוך, כאילו עמרם מצנע הוביל את מפלגת העבודה לזכיה ב- 55 מנדטים...

כל עוד שרון יעמוד בראשות הליכוד - אין לשמאל מה לדאוג: הוא יעשה כל שביכולתו בשביל להקים ''מדינה פלשתינאית''; הוא יעקור התנחלויות (יש לו ניסיון בזה מפינוי סיני); הוא ישמור על מערכת המשפט הנשלטת בידי השמאל בתואנה של ''שמירה על הדמוקרטיה''; הוא ימשיך במדיניות כלכלית המבוססת על העלאה במסים, האדרת הביורוקרטיה והזרמה מאסיבית של תשלומי העברה - רק בכדי שיוכל לטעון ש''אין כסף'' - ויילך להתחנן לאמריקה שתיתן ערבויות (ותקבע מה לעשות - שהרי בעל המאה הוא בעל הדעה). הוא ימשיך לדבר על ''ויתורים כואבים'', יעשה ''מחוות למען השלום'', וישאיר את מדינת ישראל שבויה לנצח - שבויה בהקזת דמה וכוחותיה ברדיפה אחר ה''שלום.''

שן בשקט, יוסי שריד. נוח על מקומך בשלווה, יוסי ביילין: השמאל אמנם קרס - אך השמאלנות ניצחה.

יש לפיד לנוכלות

אחת מהתופעות המכוערות ביותר של מערכת הבחירות הזאת היא מפלגת שינוי ובעיקר העומד בראשה - יוסף (טומי) לפיד.

אינני מתכוון לגנות את לפיד דווקא בשל עויינותו כלפי החרדים. מי שרצה לקנות את סחורתו - אכן קנה - והיו רבים מאוד כאלה.

הבעיה שלי היא אחרת: טומי לפיד הבטיח שלא לשבת עם החרדים בממשלה, וזאת משתי סיבות עיקריות: מיעוט השתתפותם של החרדים בשוק העבודה וסירובם לשרת בצה''ל.

אך ברגע שהריח ח''כ לפיד את ריח השלטון - הוא שכח לפתע את התחייבויותיו. פתאום יהדות תורה כשרה. ומדוע כשרה? מכיוון שאנשי יהדות התורה אינם יושבים בממשלה-ממש, כשרים - אלא ''רק'' כסגני שרים וכחברים בקואליציה.

מוזר שטומי לפיד גילה את זאת רק עכשיו - מאחר שאנשי אגודת ישראל (יהדות התורה של היום) נטשו את שולחן הממשלה כבר בשנת 1950 - ומאז אינם מכהנים כשרים מטעמים עקרוניים - אי-מתן הכרה מלאה למדינה הציונית והחילונית.

אז איפה היה טומי לפיד ב- 53 השנים האחרונות?
ומדוע וכיצד הפכה ישיבה עם חרדים לכשרה ''בקואליציה'' - אך לא ''בממשלה''? וכי מהו ההבדל? האם סבור טומי לפיד שניטשטשה לחלוטין דעתו של הציבור? ואם בהבדלים פילוסופיים עסקינן - האם יסכים טומי לפיד שאלי ישי יהיה יושב-ראש הכנסת, ושלמה בניזרי יהיה יושב-ראש ועדת הכספים?
עוד לא הגיע המשיח, עדיין לא.

אך זהו רק חלק מהבעיה. הרי לפי המדד של טומי לפיד - החרדים האשכנזים מיהדות התורה אמורים להיות גרועים ופסולים הרבה יותר מהחרדים המזרחיים של ש''ס - כיוון שבכל זאת רוב מצביעי ש''ס, או לפחות חלקם הניכר - כן משרתים בצבא וכן משולבים בשוק העבודה - מדובר למעשה בסוג של ליכודניקים מזרחיים דתיים או מסורתיים או בעלי תודעה עדתית חזקה - ולאו דווקא בחרדים.

אך הוא בחר לפסול דווקא את החרדים המזרחיים - ולהכשיר את האשכנזים. איך קוראים לזה אצלנו? גזענות!
אמנם - כל החרדים הם יהודים שמיים ואינם שייכים לגזעים שונים - אך פסילה על רקע עדתי - ''עדתנות'' - איננה טובה יותר מגזענות - במיוחד כאשר בשני המקרים מדובר בבני אותו הלאום.

טומי לפיד גם הבטיח שהוא ''לא ישמש כסמן שמאלי בממשלת ימין ולא סמן ימני בממשלת שמאל''. ברוב שחצנותו הוא חשב שיוכל להכתיב ''ממשלת אחדות חילונית'' - ולכן הבטיח לשבת אך ורק בממשלה שבה חברות מפלגות העבודה והליכוד ביחד.

והנה - עוד לא נדמו צלילי תעמולת הבחירות - כבר אץ-לו-רץ-לו לפיד לשמש כ''סמן שמאלי בממשלה ימנית''. לפיד הבין שהוא הסתבך עם הבטחותיו לבוחר - ולכן הוסיף חטא על פשע על-ידי כך שהצטרף ל''עליהום'' על האיחוד הלאומי... שהרי אם מפלגת העבודה לא חברה בממשלה זו הפרת הבטחה - אבל אם מחרימים את האיחוד הלאומי זו לא ממש ''ממשלת ימין'', ולכן הוא לא בדיוק ''סמן שמאלי'' - וכן הלאה והלאה התפתלויותיו של שקרן ומועל שנתפס בקלקלתו.

טומי לפיד - שבמשך 3.5 שנים ישב באופוזיציה עם ששת המנדטים שלו - ולא הצטרף לממשלה גם כשהפיתוי היה גדול - בנה לעצמו תדמית של פוליטיאי-לא-פוליטי - שממשיך גם מתוך הכנסת ללעוג לצביעותם של הפוליטיקאים - כאילו ''פופוליטיקה'' לא נגמרה מעולם.

לכן - מסע הבליץ של טומי - שמותיר שובל רחב של שקרנות, צביעות, גזענות ונוכלות - הוא מאכזב ומגעיל במיוחד.

אך לא אסיים קטע זה ללא הדובדבן שבקצפת: ההתנשאות.

כאשר שאלו את טומי מדוע הוא זוחל לממשלה למרות כל הבטחותיו והצהרותיו - היה לו את טיעון המחץ, פטיש חמשת הקילו, תותח יום הדין:

''אני לא יכול לכפות על הליכוד את כל מה שאני רוצה - הרי זכיתי ב- 15 מנדטים ולא ב- 61...''

באמת לא ידענו...

טומי לפיד ביסס את הבטחותיו על תחזית של 15 מנדטים - תחזית שאכן התממשה - ולכן אין לו שום אפשרות לטעון להפתעה שמונעת את קיום הצהרותיו. אילו היה טומי לפיד אדם הגון - הוא היה עושה אחד מהשניים: או מודה שהוא הפר את הבטחותיו ומעל בעקרונותיו - או שומר על עקרונותיו ונאבק עליהם באופוזיציה. תנועת מרצ התפארה בכך שהיא העבירה ''20 חוקים חברתיים'' במהלך כהונת הכנסת האחרונה. מבלי לשפוט האם טובים חוקים אלה אם לאו - זוהי רק דוגמא קטנה למה מסוגלים 10 מנדטים באופוזיציה לעשות, כאשר מתקיימת ממשלת אחדות עם כמות מסחרית של מנדטים. על אחת כמה וכמה - טובים ומספיקים 15 מנדטים על-מנת לקדם את עקרונותיך.

בפינה מסויימת בלב אני מבין את טומי לפיד: הוא בן 71 - כבר לא איש צעיר - וזאת ככל הנראה ההזדמנות האחרונה שלו לשמש בתפקיד בכיר בהנהגת מדינת ישראל. מבחינתו האישית - אין ספק מה עדיף: נאמנות, הגינות, ועקרונות - או תיק בכיר בממשלה...

לא הצבעתי בעד שינוי - ומעולם לא התכוונתי לעשות זאת. אך התנהגותו של טומי לפיד חורגת הרבה מעבר למצביעי מפלגתו: היא ביזוי המערכת הפוליטית והזניית הדמוקרטיה - כיוון שאם אין משמעות להצבעת הבוחר - שנתן את אמונו תמורת הבטחות והצהרות מסויימות - אין משמעות לדמוקרטיה בכלל.

לפיד מבקש מאיתנו שלא נגחך - כאשר הוא מוחה על כך ש''החרדים גנבו את היהדות מהיהודים''. אם כך הוא באמת רוצה - שיתחיל במימוש אימרתו הנצחית של קוהלת:

''את אשר תידור - שלם; טוב אשר לא תידור - משתידור ולא תשלם''. (קוהלת פרק ה').

מאמינים בך מצנע - כי רק אתה יכול

לעומת טומי לפיד - בולט ובודד לחיוב הוא עמרם מצנע - יושב ראש מפלגת העבודה. מצנע בחר להציג את עמדותיו באופן חד וברור: ערפאת הוא טרוריסט - אבל בכל זאת בעד משא-ומתן איתו; בעד גדר הפרדה, בעד עקירת התנחלויות וחלוקת ירושלים, ובעד הקמת ''מדינה פלשתינאית'' בארץ-ישראל המערבית.

עמדות אלו - לפחות בכל הנוגע לערפאת אישית - נחשבות למזיקות מבחינה אלקטורלית, א מצנע בכל זאת עמד עליהן ולא התקפל.

מצנע גם עמד באומץ אל-מול התמיכה הציבורית הגורפת בממשלת אחדות לאומית - והודיע חד-וחלק שמפלגת העבודה לא תשב בממשלת שרון. בכך תרם מצנע שלא בכוונה לאיכות המשטר הדמוקרטי בישראל - כאשר הציב חלופה ברורה בפני הציבור, לא טישטש ולא מכר לוקשים - ואכן שילם מחיר יקר על נחישותו.

ולאחר הבחירות - נהג מצנע באופן שניתן להרחיק לכת ולכנותו אצילות-נפש ממש: לא רק שבירך את ראש הליכוד על נצחונו הסוחף בבחירות - דבר מקובל בחיים הדמוקרטיים - אלא גם טרח להתנצל במפורש על הגידופים (''סנדק'', ''מאפיה'') שהטיח בראש הממשלה במערכת הבחירות. מתי בפעם האחרונה ראיתם ראש אופוזיציה מתנצל בפני ראש הממשלה?

המשיכה אחר הכבוד והשררה היא חזקה מאוד - ובקלות יחסית יכול היה מצנע למצוא איזה תירוץ להזדחל אל תוך ממשלת שרון, בעודו ממלמל תירוצים שחוקים בחצי-פה. הוא יכול היה להגיד - כמו טומי לפיד - שהוא ''לא יכול לכפות על הליכוד את כל מה שהוא רוצה'' - ולכן הוא דוחף בכוח רגל אל תוך דלת הממשלה - על-מנת להכריח את הליכוד לעשות חלק ממה שהוא רוצה...

אך מצנע לא נכנע: גם כיושב ראש חדש של מפלגה מובסת, עמדה מאוד לא נוחה - הוא נאבק גם נגד חיזוריו ההיסטריים של שרון; גם נגד המשיכה לשררה; וגם נגד ''חבריו'', התפוחים הרקובים בחבית 'העבודה' - שתשוקתם בוערת בהם להפוך את מצנע לשטיח אפגני - בעודם דוהרים עליו אל כיסאותיהם האהובים.

עמרם מצנע נוהג כאיש כבוד וכאדם אציל - כאשר הוא מודיע באבירות שהעם אמר את דברו, בחר צד במפה הפוליטית - ולכן יש להניח לו לשלוט. דרושה מידה גדושה של גדלות-נפש מצידו על-מנת לשחרר הצהרה מעין זו, אם נזכור שהשמאל באופן מסורתי איננו מגלה נטיה לקבל את דין הבוחר: פעם זה ''גנבו את המדינה''; פעם זה ''סוף לדמוקרטיה''; פעם זה ''העם טעה''; ופעם זה ''הפאשיסטים המחרידים ניצחו''... על רקע זה - שוב בולט עמרם מצנע בייחודיותו: הוא פשוט מודה בניצחון היריב.
אמת - אני מודה ומתוודה: לא רק הערכה אמיתית מדריכה את דבריי, אלא גם התלכדות אינטרסים מלאה, נדירה, בין האיחוד הלאומי לבין מצנע ותומכיו במפלגת העבודה: שני הצדדים אינם רוצים את מפלגת העבודה בממשלת שרון...
מבחינה זו - אין סיסמא טובה יותר מאשר ''מאמינים בך מצנע'', כיוון ש''רק מצנע יכול'' לגמול את שרון מהתמכרותו הפאתטית לאופנות שמאלניות - ולהקים ממשלת ימין.
אכן, מי היה מאמין, אך מוזרות הן דרכי ההיסטוריה: עמרם מצנע הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל בשנים האחרונות - אם אכן יעמוד בדיבורו ולא יצטרף לממשלה בראשות שרון.

לסיכום - למרות עלילות מצנע והקבלנים בעיר הגדולה - ועל אף עמדותיו המדיניות-ביטחוניות שהן (כמובן) הרות-אסון לישראל - התנהלותו הפוליטית של מצנע היא מופת של נאמנות לעקרונות, לבוחרים ולמצפון האישי. אין הרבה אישים בשמאל שאני מכבד - לא כל שכן מכבד ומחבב כאחד. עמרם מצנע הוא אחד מהם.

כמה הערות בשולי הבחירות

1) ''ממשלת ימין צרה''. גם כאשר ישנו גוש מוצק של 69 ח''כים - עדיין זה נחשב ל''ממשלה צרה'', אך ממשלת שמאל היא לעולם לא ''צרה'', גם אם יש לה 61 מנדטים, שהרי ''גם רוב של אחד הוא רוב''. אז כמה ח''כים ימניים בכנסת צריך בשביל להיפטר מהחטוטרת ה''צרה''? 90? ואם נחשוב לרגע, כמה ח''כים אמורים להיות ב''ממשלת אחדות חילונית'' - המורכבת משלושת המפלגות המובילות? אה... כן... 72 ח''כים. ממשלה רחבה מאוד. לא צרה כמו 69...

2) ''ממשלת אחדות''. פתאום כולם רוצים ממשלת אחדות לאומית. אבל אולי קצת שכחנו בשביל מה יש בחירות: הרי הן מתקיימות לצורך הכרעה, בין דרך א' לדרך ב'. ממשלת אחדות לאומית - כדאי להזכיר - קמה אך ורק בעת חירום לאומית (כמו ערב מלחמת ששת הימים), או במקרים שבהם היה תיקו מוחלט בין הגושים (60-60 בשנים 1984-1988). במקרה שלנו כבר מזמן אין תיקו - ומצב החירום הזה - שממשלת האחדות האחרונה לא פתרה - ניתן לפתרון תוך כמה שבועות - אם רק תתחלף המטרה מ''מדינה פלשתינאית'' להכרעה מוחלטת של הטרור.

3) ''ימין קיצוני''. תמיד - משום מה - יש בימין קיצוניים. נו טוב. לא שאין - יש. אבל בשמאל? שם אף פעם אין. גם מפלגה - שמנהיגה כינה את ממשלת ישראל ''טרוריסטית''; שהיא תומכת בזכותו של ה''עם הפלשתינאי'' להילחם נגד ישראל - ושמביעה את העמדות הקיצוניות ביותר - כולל עקירת כל ההתנחלויות ונסיגה מוחלטת לקווי 1949 כולל חלוקת ירושלים ומסירת הר-הבית - וגם כאשר חברים בשורותיה תומך הסרבנים ח''כ ברונפמן וסוכן של האיחוד האירופי יוסי ביילין - עדיין לא תיקרא ''קיצונית''...

4) ''להתראות בעוד שנה בקלפי''. כנראה התרגלנו לכך שיש בחירות בכל שנתיים - אבל הרשו לי לחרוג מהחגיגה: אני דווקא בטוח שהממשלה תכהן יפה מאוד ארבע שנים מלאות - מלאות בכי-רע - עד שנת 2007. רישמו זאת לפניכם. וכל עוד יהיה שרון ראש הליכוד וראש הממשלה, הימין ימשיך להתנהג כמו חיקוי גרוע של השמאל - ובכך ימצה את החסרונות שבשני המחנות.

האם יהיה טוב בסוף? לא יודע. אבל אולי יהיה פחות גרוע.