|
|
|
פיל סגול
מיכאל מ. שרון
תסמונת שיילוק: התחלואה הפסיכוכלכלית של משקנו וחברתנו
תסמונת שיילוק מוגדרת כאן כנטייה הן לקפד, הן לחנוק, הן לחסום, והן למנוע משאבים וזאת *באופן הרמטי* מגורמי יצור וצמיחה חופשיים וחיוניים, המציעים קידום כלכלי בר-ממשות (substantial) ויציב (אך גם קידום חברתי, תרבותי וערכי בר קיימא).
זאת בניגוד לגישה של ביצוע מחטפים; ניצול נישה רגעית; וכל סוג אחר של יתרון ''מקומי'' קצר טווח אך עצים-נזק באופן גלובלי וכולל עקב ''עסקי אויר'' (ובאידיש עסיסית: לופט-גשעפטען) כאלה או אחרים.
כך, מונופוליזם ממית וחונק על משאבים כלכליים וחברתיים שהינו בוזז באופיו, מציב תכופות את ה''קרדו'' התפעולי/מניפולטיבי כלפי רוח יוזמה חיונית וחייה מכל סוג במבנה הסמנטי הבא:
- ''לא לתת 'להם' כל הזדמנות''
- ''לחנוק 'אותם' עד הסוף''
- ''לא להשליך 'להם' כל פרור''
מדובר בסמנטיקה של שיילוקיות והרמטיות השואפת ליטול בפראותה המדודה-לכאורה את ליטרת הבשר
של הגורם היוצר עד הגרם האחרון של חיים יוצרים.
מדובר כאן בדפוס לא רציונאלי ולמעשה בסוג של דיספונקציונליות נפשית (בבחינת נוורוזה קולקטיבית קשה).
אי רציונאליות זאת תתבטא בכך שאף אם לחמסן ולבוזז השיילוקי אינטרס פרגמטי של שיתוף פעולה עם גורם ייצור אנושי חיוני, הרי שחרף רטוריקה של ''נדיבות'' והזרמת משאבים חיוניים, הוא יחנוק אותו, בניגוד למטרתו האסטרטגית.
זאת בדומה לבדיחה הידועה ''בקונגו כמו בקונגו'' לפיה מצילה הנמייה את העקרב הטובע בנהר הקונגו, בהיעתרה לתחנוניו ולהבטחתו ''לא לעקוץ''. כשהיא מגיעה לגדה, הוא עוקץ אותה בארסיות גדולה במיוחד; מדוע, תמהה הנמייה? בקונגו כמו בקונגו, עונה העקרב.
כך, בישראל למעלה מ-70% של התוצר הולך לתקציב הציבורי, שיעור שאין לו תקדים באף מדינה אחרת בעולם. גם חלק הבטחון בתקציב אינו מצדיק זאת, שכן ישראל מקבלת העברות מארה''ב לצורך ביטחונה בסך מליארדים רבים.
כאן, התיסמונת השיילוקית מתבטאת בעובדה שחרף התקציב הציבורי הענק, הסכום החוזר לאזרח בצורת שרותים הינו נמוך - בעד כל שרות, החל מבריאות וכלה בחינוך יש לשלם והרבה, בניגוד לדנמרק למשל, שגם שם המיסוי גבוה, אך ''יש תמורה בעד האגרה''.
התיסמונת השיילוקית מתבטאת בעובדה שגורמים אפלוליים גודמי חיים, ערכים ואיכות משתרבבים לפוליטיקה ולעמדות המפתח בפועל בקביעת המדיניות וויסות המשאבים.
כך, הפוליטיקה וההווייה המדינית, החברתית, התיקשורתית, הן האקסקוטיבית והקובעת והן המעצבת את תודעת הקהל הופכות למעשה למאורת פריצים שרירותית בה לית דין ולית דיין - סביבה בה שום דבר חי ויוצר אינו יכול לפרוח.
האם מטעם תת-הכרתי כזה, אם להזכר אולי בדוגמא שולית משהו אך אינדיקטיבית, אסרו בישראל בשנות ה- 60 את הופעת החיפושיות - שייצגו רוח יצירתית אמיתית ופורצת גבולות?
קישורים:
''לחנוק עד הסוף'' - תצורת הבזיזה הכלכלית/חברתית
|
|
|
פיל סגול / טור אישי
