סמרטוט אדום

גדעון ספירו

יום ראשון 1 בדצמבר 2002

הדיכוי הוא טרור, הסרבן הוא גיבור

ביום שבת, 30 בנובמר 2002 בשעות אחר הצהריים, השתתפתי במשמרת הזדהות עם סרבני הגיוס, שאירגנה תנועת ''יש גבול''. המשמרת התקיימה סמוך לחומות כלא 4 בצריפין.
הסרבנים הם לדידי הגיבורים האמיתיים של ישראל כיום. אנשי מצפון טהורים שלא מוכנים לקחת חלק בפשעי המלחמה של ישראל ולא מוכנים להרוג בני אדם על מזבח המתנחלים שודדי אדמות הזולת.
הסרבנים שישבו בבתי כלא צבאיים ביום שבת, שאיתם הזדהו מאות משתתפי המשמרת הם: יוני בן ארצי, אורי יעקובי, דרור בוימל, יוני יחזקאל, חגי מטר וכן אנשי המילואים ניב ווגה, חן אלון ועוד חבר ששמו לא ידוע לי, המסרבים לשרת בשטחים הכבושים.

שלטונות צבא הכיבוש מנסים לשבור את רוחם של הצעירים הפצפיסטים שמסרבים להתגייס, על ידי שליחה חוזרת ונישנית לכלא. חלק מהם נידונו כבר חמש פעמים. יוני בן ארצי יושב בכלא למעלה ממאה ימים.
הורי הסרבנים הצעירים שהשתתפו במשמרת, השמיעו את תמיכתם בילדיהם.
פרופסור מתניה ועופרה בן ארצי, ד''ר ענת מטר, רמה יעקובי, עתליה בוימל, חיזקו את רוחם של ילדיהם. לא קל להורים לראות את בנם יושב בכלא כאשר הוא מאתגר את הקונסנסוס, ועל כן זה היה לדידי כה מרגש לשמוע את ההורים תומכים בבניהם, מחזקים את ידיהם. הורים בעלי מצפון מחבקים באהבה ובהערכה את ילדיהם בעלי מצפון. התפוחים והעצים נישארו קרובים קרובים.

במשמרת השתתפו גם עשרות שמיניסטיות ושמיניסטים שחתמו על המכתב לראש הממשלה המודיע לו כי יסרבו להתגייס לצבא הכיבוש, והם קראו לחבריהם דברי עידוד ברוח צעירה ורעננה, כמו למשל:

הכיבוש טרור-הסרבן גיבור

לא יורות, לא בוכות
מסרבות להיות רוצחות

לא נכפה פתרון בכוח
לא נלך כצאן לטבוח.

עם צעירות וצעירים כאלה, אולי בכל זאת לא הכל אבוד במדינה. התקווה שהם יהפכו לרוב, משאירה אותי בשלב זה בארץ.

לשמור מרחק מהעדר הישראלי

הפיגוע במלון ''פרדייס'' בקניה, מלון בבעלות ישראלית, שלמרבה האסון הסתיים בקרבנות בנפש של קניאתים וישראלים, והנסיון להפיל מטוס ארקיע סמוך להמראתו באמצעות טיל, שהטיס 260 ישראלים שחזרו מחופשת ספארי, ולמרבה השמחה נכשל, הם תזכורת כואבת לישראלים כי פשעי הכיבוש מסכנים אותם בכל מקום בגלובוס.
מזה שנים ברור לי, כי המצב בו ישראלים ממשיכים לצאת לטיולים בחו''ל ולהינות מהחיים, שעה שממיליוני בני העם הפלסטיני, השרויים בסגרים ובכתרים, נישללת זכות התנועה החופשית אפילו מבית אחד למשנהו באותו רחוב, לא יימשך לנצח.

אני נוקט זה מכבר באמצעי זהירות מתחייבים ולא מתחבר לטיולים מאורגנים של ישראלים, לא משתכן בחו''ל במלונות הידועים כמקום מפגש של ישראלים ולא טס אל על, כל אימת שיש לי אלטרנטיבה אחרת. התעמולה של חברת אל-על כאילו היה הבטוחה בעולם, היא חסרת שחר. היום נוקטות כל חברות התעופה בבדיקות זהות לאלו של אל-על, בהבדל לא בלתי חשוב: חברת אל על נוהגת כחברת אפרטהייד ומפלה בין אזרחים ישראלים יהודים ואזרחים ישראלים ערבים. בחברות אחרות נוקטים אמצעי בדיקה קפדניים לכל הנוסעים ללא הבדל אזרחות ומוצא.
אולם כפי שראינו עתה בקניה, כל הבדיקות הקפדניות ביותר שוות לכפרות כאשר מטוסי אל על או ארקיע הם יעדים לפגיעה בהיות המטוסים באויר, ושומר נפשו ירחק מהם.
פגיעה במטוס באויר היא סוג של ענישה סביבתית וקולקטיבית של פגיעה בחפים מפשע שצבא הכיבוש הישראלי מפעיל מדי יום נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים. הריסת בתי משפחות שלא חטאו, לאחר שבן משפחה החשוד בפיגוע כבר לא נימצא בחיים, או שליחת טילים ממטוסים לאזורי מגורים צפופים שגורמים לפגיעות המוניות, הם סוג של פעילות אנטישימית הפוגעת בחפים מפשע ממנה סבלו יהודים לאורך הדורות, ועתה לבושתנו אומצה על ידי ממשלת ''הדמוקרטיה היהודית''.

בשעת כתיבת שורות אלו אני שומע בחדשות כי צבא הכיבוש הישראלי הרס בבית להיה ברצועת עזה את ביתו של אחד מאנשי ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש ומתחת להריסות נימצאה גופתו של אביו בן ה- 70.
זהו סגנון שליחת טילים למטוס נוסעים. תמיד יוכלו משלחי הטילים לטעון בנוסח הודעות דובר צה''ל לאחר שליחת הטיל במשקל טון ממטוס חיל האויר לשכונת מגורים בעזה שגרם למאות ניפגעים, הרוגים ופצועים, כי ''לפי מידע מודיעיני נימצא במטוס אישיות ישראלית שביצעה פשעי מלחמה''.

זו עצתי לישראלים. לא לצאת בקבוצות, (וקבוצות ישראליות מתבלטות במיוחד בגלל צעקנותן והתנהגותן הבלתי ניסבלת לעתים קרובות), לא לישון במקומות שידוע כי חלק ניכר מהאורחים הם ישראלים, לא לטוס אל-על.
הטרור הנגדי לטרור הכיבוש הישראלי, לא מבדיל לצערי בין ישראלי תומך כיבוש ומתנגד כיבוש, בין השאר משום שעל מצחו של איש אין סימן היכר.
אשר על כן, הדרך היעילה ביותר לישראלי להינצל מפגיעת הטרור הנגדי בחו''ל, היא להיבדל מהעדה הרעה ולטייל לבד.

בכל זאת קצת נחת

בשבוע החולף ניגרמה לי קורת רוח. ניבחרת ישראל בכדורסל הוכתה בשני משחקים. במשחק הראשון הפסידה לניבחרת בלגיה, ובשני לניבחרת ספרד. משחקים אלה היו במסגרת התחרויות המוקדמות לאליפות ארופה. לאור שני ההפסדים ניסתם הגולל על השתתפות ניבחרת ישראל באליפות ארופה בכדוסל. מאחר ואני מתעב את ההימנון הישראלי (''נפש יהודי הומייה'' - שעה שיש כאן מיליון אזרחים ישראלים פלסטינים ועוד מאות אלפי מהגרים רוסים לא יהודים), וגם לא אוהב את הדגל הישראלי (מהסיבות לעיל), אבל כן אוהב לצפות בתחרויות ספורט, אתרווח מול המכשיר בהנאה גדולה במיוחד, לאור העובדה שיחסכו ממני ההימנון והדגל הישראלים, וקריאות הקרב של אוהדים ישראלים: ''מלחמה, מלחמה''.

''אין מקום בטוח''

הנהלת חטיבת הביניים בהתנחלות אריאל ערכה טקס לזכרם של שני האחים דביר ונוי אנטר, תלמידי בית הספר, שנירצחו בפיגוע במלון ''פרדייס'' בקניה. בעיתון ''הארץ'' קראתי כי אחד מבני כיתתו של נוי התפרץ בצעקות: ''די נמאס, אי אפשר להמשיך ככה. אין שום מקום שאנו בטוחים בו''. נער אחר אמר למורתו ''לא מספיק שאנחנו לא יכולים לצאת מהעיר שלנו, כי יכולים לירות עלינו בכבישים, אנחנו גם לא יכולים ללכת לקניון בעיר. בעצם גם בבתים שלנו מפחיד להישאר, כי גם אליהם ניכנסים מחבלים - אז גם כשאנחנו יוצאים מהארץ, לשאוף קצת אויר, גם אז אנו לא בטוחים?''

מנהלת בית הספר אילנה נולמן לא הסבירה לתלמידים את האמת בזו הלשון: זה נכון ילדים שאתם לא בטוחים באף מקום. כי ההורים שלכם בחרו לחיות במקום שהוא מחוץ למדינת ישראל בחסות הטנקים של צה''ל בשטחים כבושים שאנחנו קוראים להם ''ישע'' אבל אין בהם ישועה, במקום בו לשכנים שלכם אין זכויות, במקום שגם הילדים של השכנים הפלסטינים לא יכולים לצאת מהבית כי הם בעוצר אחד מתמשך, והם לא יכולים ללכת לבית הספר, אפילו לא כמוכם, והם לא יכולים לקבל טיפול רפואי, והחיילים של הצבא שלנו, שההורים שלכם עושים בו מילואים, הורגים כמעט מדי יום ילדים בני גילכם שלא חטאו, והחיילים הישראלים שמבוגרים מכם בסך הכל בחמש שנים, מרביצים ומשפילים את ההורים של הילדים הפלסטינים, ומפוצצים להם את הבתים, אז מה שקורה, ילדים יקרים, שהשכנים שלכם מנסים להחזיר מכה שערה, וזה לא נעצר בגבולות של המדינה וזה רודף את כולנו לכל מקום. ורק כאשר נתפנה מאריאל ונחזור למדינת ישראל ונשאיר את השכנים שלנו לחיות את חייהם מבלי שההורים שלכם יירו בהם ויתנכלו להם, אז תהיו שוב בטוחים בארץ וגם תוכלו לשאוף אויר בחו''ל בלי לפחד.
אבל המנהלת לא אמרה להם את הדברים האלה, היא המשיכה לשקר אותם כאילו הם חיים במדינתם והם סובלים רק בגלל שהם יהודים, והיא גם שרה להם שירים עם הגיטרה שלה, כמו ''העיקר לא לפחד כלל''. איזה שטיפת מוח. מה לא לפחד כלל? הרי הם מפחדים, ובצדק.

הצגת המאמר בלבד

ספירו בא''י מזמן מתו כל הגיבורים מהימין והשמאל

סוריא (יום ראשון, 01/12/2002 שעה 20:06)