לפני מספר ימים דחה בית משפט השלום בירושלים תביעת דיבה שהגיש עו''ד רפאל פרג' נגד גדעון ספירו בגין דברי ביקורת שפירסם בטורו ''סמרטוט אדום'' בשבועון ''מעריב'' בירושלים ''כל הזמן''. יש עניין רב בנימוקיו של סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט יואל צור, משום שהוא מכיל מספר קביעות תקדימיות שמאד מחזקות את חופש הביטוי, שרבים בימין הישראלי רוצים לקעקעו, בעיקר כאשר מדובר באנשי שמאל דוגמת כותב שורות אלו.

להלן פסק הדין.

בבית משפט השלום בירושלים בפני סגן הנשיא כב' השופט : יואל צור		ת.א. 14224/01 תאריך:12.11.02
רפאל פריג' ע''י עו''ד שניידשר	תובע
נגד
כל הזמן מעריב הוצאת מודיעין בע''מ ירון בסקינד אבי זילברברג גדעון ספירו ע''י עו''ד שניידשר	נתבעים

פ ס ק  ד י ן

א.רקע

1. התביעה שלפנינו היא תביעה לפיצויים בגין לשון הרע.התובע הנו כיום עו''ד במקצועו ובמועדים הרלבנטיים לתביעה שימש כמתמחה למשפטים בפרקליטות מחוז ירושלים. נתבע 1 הנו מקומון ירושלמי אשר יוצא לאור פעם בשבוע ביום ו',נתבע 2 הנו המו''ל של העיתון הנ''ל, נתבע 3 הנו מנהלו של העיתון,נתבע 4 הנו עורך העיתון הנ''ל ונתבע 5 היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כתב ובעל טור שבועי בעיתון. סכום התביעה המקורי הועמד ע''ס 380,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה אלא שהתובע ביקש בבש''א 7034/01 וכן בבש''א 7138/01 פטור מתשלום אגרה ובקשתו נדחתה ע''י כב' הרשמת נמרודי. משנדחתה בקשתו ביקש בבש''א 8744/01 לתקן את כתב התביעה באופן שסכום התביעה יעמוד ע''ס 180,000 ₪ וכב' הרשמת נעתרה לבקשה. סכום התביעה הוא, אם כן, 180,000 ₪.
   
   
2. הרקע לתביעה שאינו שנוי במחלוקת היה כדלהלן: ביום 1.9.00 פורסמה בעיתון ''ידיעות אחרונות'' רשימה מפרי עטה של העיתונאית סילבי קשת, ובמסגרתה היא מתחה ביקורת על יחידת ''דובדבן'' של צה''ל, וכך היא כתבה לגבי יחידה זו: ''יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים בחבריהם''. דברים אלה נכתבו ע''י סילבי קשת בעקבות אסון שאירע בעת פעילות מבצעית של חיילי יחידת ''דובדבן'' בכפר עשירא א-שימליה, שבמהלכה נהרגו 3 מלוחמי היחידה מאש מי מחבריהם ליחידה. התובע הגיש בגין דברים אלה תלונה למשטרת ישראל נגד סילבי קשת בגין המרדה. בעקבות זאת, ביום 15.9.00 פורסמה אצל נתבע 1 כתבה אודות תלונת התובע כנגד סילבי קשת (כותרת המשנה שלה היתה ''מתמחה בפרקליטות הגיש תלונה נגד העיתונאית סילבי קשת בטענה שדברים שכתבה על יחידת דובדבן שהיא בבחינת ''המרדה'') וכן הובאו דברים של התובע בתלונתו לפיהם ''הדברים של קשת חמורים. לפי חוק העונשין, ההגדרה של המרדה היא ''מי שמביא לידי שנאה, או אי נאמנות למדינה, לרשויות השלטון דינו ממריד והעונש עומד על חמש שנות מאסר''. יושבת סילבי קשת בביתה בצפון תל אביב, ישנה טוב בלילה ומשסה בכתיבה לא אחראית המעוררת זעם. בדברים שלה, יש משום הצדקה למותם של חיילי דובדבן, פגיעה במשפחות ובצה''ל''. כמו כן צוטטה תגובתה של סילבי קשת באשר לתלונה שהגיש נגדה התובע. בתגובה מפי סילבי קשת נרשם ''פריג' דנן, שמעולם לא שמעתי עליו, כנראה מחפש פרסום, ואני לא צריכה להגיב לכל פוסק שפתיים. לא שמעתי על התלונה, ומקווה שלא אשמע''. אין מחלוקת על כך שפרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק הנוגע לתלונתו של התובע נגד סילבי קשת בגין המרדה.
   
   
3. ביום 22.9.00 כתב העיתונאי גדעון ספירו (נתבע 5) (להלן-ספירו) ברשימתו ''סמרטוט אדום'' את הדברים הבאים שבגינם הגיש התובע את תביעתו, וכך כתב נתבע 5: ''פולי פרג', מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש תלונה במשטרה נגד העיתונאית סילבי קשת לאור דברי ביקורת נוקבים שכתבה נגד יחידת החיסול דובדבן, כמו למשל ש''יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחרר כך לשאול שאלות-סופם שהם טובחים בחבריהם''. צודקת ב- 150 אחוז. המתמחה פרג' באיוולתו המשפטית והמחשבתית, הסתמך בתלונתו על סעיף ההמרדה בחוק העונשין שמדבר על ''שנאה ואי נאמנות למדינה ורשויות השלטון'' ששווים חמש שנות מאסר. מדוע פרג' הוא אוויל? כי הוא לא מבין שעיתונות חופשית ודמוקרטית צריכה לעשות בדיוק את מה שכתוב בחוק ההמרדה: לעורר שנאה ואי נאמנות לכל שלטון שעוסק בפשעי מלחמה והפרת זכויות אדם. לכן צריך לצאת נגד דובדבן ונגד מי שהקימו אותה. ומדוע פרג' מסוכן? כי בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי. משפטנים מתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרבופליקת ויימאר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי''. המילים המודגשות מתוך אותה רשימה הן אלו שבגינו הגיש התובע את התביעה שלפנינו.

ב.טענות התובע

4. התובע (בסעיפים 11-15 לכתב התביעה) העלה טענות למיניהן שיש להן השלכות על שאלת האחריות, אך היו ביניהן טענות שיש להן השלכה על הנזק. לטענת התובע (בכל הקשור לאחריות) הכתבה הנ''ל היתה בבחינת לשון הרע מהטעמים הבאים:
   
   
   א. היה בה כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצד הבריות.
   
   
   
   ב. היא ביזתה אותו בשל תכונות שיוחסו לו כ''אוויל משפטי ומחשבתי'' ו''מסוכן''.
   
   
   
   ג. היא השוותה בינו לבין המשפטנים ששיתפו פעולה עם שלטון גרמניה הנאצית.
   
   
   
   ד. לאחר פרסום הכתבה ובעקבותיה זכה התובע ללעג, בוז וקלס מצד מכריו ועמיתיו לעבודה.
   
   
   
   ה. השוואתו למשפטנים בגרמיה הנאצית, זיכתה את התובע בקריאת ''הייל היטלר'' לגלגנית בהצדעה במועל יד מצד עמית, עו''ד אותו פגש התובע בבית משפט במסגר תפקידו כתובע מטעם המדינה.

ג.הגנות הנתבע

5. הנתבעים טענו להגנה של חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה. עוד טענו הנתבעים להגנות לפי סע' 14, 15(2),(4),5(א) ו(6) לחוק איסור לשון הרע. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו שהתובע, אשר טרח לציין בפניהם את עובדת היותו מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הוא בבחינת ממלא תפקיד ציבורי וחלק מהמערכת המחליטה בדבר העמדה לדין בגין עבירות פליליות שהתובע מתלונן על ביצוען ע''י סילבי קשת. הנתבעים כפרו בכך שאי השארתו של התובע בפרקליטות נובעת מהמאמר נשוא התביעה ומקורה של זו בכישוריו המשפטיים של התובע. הנתבעים הביעו תמיהה על כך שהתובע לא התלונן במשטרה ו/או תבע את אותו אדם שלטענתו, הצדיע לו במועל יד תוך אמירת המילים ''הייל היטלר''. הנתבעים כפרו בסכום התביעה, טענו שלתובע לא נגרם כל נזק מהמאמר, זאת גם למדו מעצם ההסתמכות על סעיף 7 א' לחוק, הם הוסיפו וציינו בסעיף 41.8 לכתב ההגנה שכל המאמר הוא הבעת דעתו של ספירו ודעתו בלבד. כמו כן טענו הנתבעים שהציעו לתובע לפרסם מאמר תגובה על מאמרו של ספירו אלא שהתובע סרב לכך. לקראת סוף כתב ההגנה, כתבו בסעיף 41.9 כדלהלן: ''ספירו עצמו ממוקם בצד השמאלי של הקשת הפוליטית מדינית, במה שמקובל לכנות במחוזותינו ''שמאל קיצוני'' ואף ידוע ברבים ככזה, מזה שנים הרבה. המאמר פורסם במפורש תחת שמו של ספירו ויהיו שיאמרו, שבכך שספירו כתב על התובע את שכתב, זכה התובע להיכנס לחיקו החמים של הקונסנסוס הישראלי וסיכוייו למצוא עבודה, אף גברו''.

ד.לעניין תלונתו של התובע כנגד סילבי קשת

6. קודם שאדון בכתבה נשוא התביעה אציין שהתובע שגה כאשר הגיש תלונה כנגד מאמרה של סילבי קשת וייחס לה עבירת ''המרדה''. אמנם לפי סעיף 136(1) לחוק העונשין, התשל''ז-‏1977 המרדה היא ''להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין'' אלא שישנן הגנות בסעיף 138 לחוק העונשין שלפיהן:
   
   ''אין רואים מעשה, נאום או פרסום כהמרדה, אם מגמתם אינה אלא אחת מאלה:
   1. להוכיח שהממשלה הוטעתה או טעתה במעשה שעשתה:
      
      
   2. להוקיע טעויות או פגמים בדיני המדינה או בסדריה, או במוסד ממוסדותיהם שהוקמו כדין, או בסדרי השלטון והמשפט, והכול כדי להביא לידי תיקון הטעויות או הפגמים...''.
   
   
   נראה כי בשל ההגנות שבסעיף 138הנ''ל המשטרה סגרה את התיק בכל הקשור לסילבי קשת. זו האחרונה היתה רשאית לבקר את הביקורת שכתבה, גם אם התובע או אחרי לא מסכימים לביקורת. ההסכמה לאמור במאמר או אי ההסכמה אינה השאלה כלל. גם לא נראה לי שהתובע פרש נכונה את מאמרה של סילבי קשת. אין לומר שהיא הצדיקה את מותם של חיילי דובדבן כפי שניסה התובע לטעון בתלונתו כנגד סילבי קשת. מכל מקום התובע השכיל לעשות כשלא ביקש לערער על סגירת התיק כנגד סילבי קשת.

ה.היש במאמר משום לשון הרע?

7. השאלה הראשונה שיש לברר היא האם יש במאמר נשוא התביעה משום לשון הרע כמשמעותו
   בחוק.
   סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי ''לשון הרע'' כדלהלן:
   
   ''לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
   1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז אן ללעג מצידם;
   2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
   3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
   4. לבזות אדם בשל מוצאו או דתו''.
   בהקשר זה מן הראוי להזכיר בקצרה את הכללים שקבעה הפסיקה לגבי השאלה מה מהווה לשון הרע:
   
   
   א. המבחן שקבע כב' השופט לוין ז''ל בע.א. 468/83 עקמיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ. הארכיהגמון יגישה דרדריאן פ''ד לט' (4) 739, 740 שם נאמר כדלהלן:

   ''המבחן שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי פלמוני אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור ''לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שאותו פרסם''.

   ב. בע.א. 740/86 תומרקין נ. העצני פ''ד מג' (2) 333, קבע כב' השופט מלץ כדלהלן:

   ''אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את המילים. המבחן הקובע הוא, מהי לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים''.

   ג. בע.א. 723/74 הארץ נ. חברת החשמל פ''ד לא' (2) 281 בעמ' 302 קבע כב' השופט שמגר כדלהלן:

   ''עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם, מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דווקא קטע בו טמונה לשון הרע, ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו. כי זכותו היא שהדברים ייראו ע''י הערכאה השיפוטית באורם הטבעי. כפי שראה וקרא אותם, לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל''.

   ד. בע.א. 723/74 הנ''ל בעמ' 300 נקבע כלל נוסף המתייחס לכללי הפרשנות של פרסום:

   ''כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן, מפרשים אותן ע''פ המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר....המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעיתים במובן המילולי כפשוטו ולעיתים במסקנות בין השורות''.

   ה. ולסיום הסקירה אזכיר את דבריו של השופט דיפלוק בעניין: Slim v. Daily Tekegraph ltd. (1968) 2 Q.B. 157 שם נאמר כדלהלן:
   
   

   “What does matter is what the adjudicator at the trial thinks is the one and only meaning that the readers as reasonable men should have collectively understood the words to bear. That is ''the natural and ordinary meaning'' of words in an action for libel”.

   
   
8. ומכאן לעניין אותן מילים או ביטויים או משפטים שעליהם התרעם התובע:
   
   א. ''המתמחה פרג' באיוולתו המשפטית והמחשבתית''
   
   
   ב. ''מדוע פרג' הוא אוויל?''
   
   
   ג. ''מדוע פרג' הוא מסוכן?''
   
   
   ד. ''בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי''.
   
   
   ה. ''משפטנים מתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי''
   
   טען התובע שיש במילים בביטויים או במשפטים הנ''ל במישור העקרוני כדי ''להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם'' ויש בהן כדי ''לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו''. סבורני שבדיקת תוכן האמור לעיל מראה שאין באמור לעיל משום לשון הרע. להלן, אבחן את הביטויים למיניהם אחד לאחד.
   
   
9. המילה ''איוולת'' מוגדרת במילון אבן שושן כ''שטות או סכלות'' ו''אוויל'' פירושו המילוני הוא ''שוטה, חסר דעה''.משכתב ספירו שמצד התובע היתה איוולת משפטית ומחשבתית כשהגיש תלונה באשר למאמרה של סילבי קשת,ומשכינה ספירו את התובע ''אוויל'' ניתן היה לכאורה לטעון שמדובר בלשון הרע, שכן מדובר במילה שיש בה כדי ''להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם'', אלא שאם קוראים מילים אלו בצורה שאינה תלושה ממלוא הטקסט הרי שניתן לראות שלט היתה פה לשון הרע. בתחילת הכתבה מביע הכותב את דעתו עד כמה צודקת סילבי קשת בביקורתה נגד יחידת דובדבן (''ב-‏150 אחוז'' כך כתב ספירו). מכאן מבקר ספירו את התובע תוך שכתב כדלהלן: ''המתמחה פרג' באיוולתו המשפטית והמחשבתית, הסתמך בתלונתו על סעיף ההמרדה בחוק העונשין''. המילים המודגשות הנ''ל אף כי הן נוקבות, הרי שבא המשך המאמר בו הבהיר ספירו מדוע היתה איוולת בתלונת התובע כנגד סילבי קשת. בהמשך כתב ספירו כדלהלן: ''מדוע פרג' הוא אוויל? כי הוא לא מבין שעיתונות חופשית ודמוקרטית צריכה לעשות בדיוק את מה שכתוב בחוק ההמרדה: לעורר שנאה ואי נאמנות לכל שלטון שעוסק בפשעי מלחמה והפרת זכויות אדם''. ההסבר שנתן הכותב מנטרל את הפגיעה שיכול היה התובע להיפגע מהכינוי ''אוויל''. ספירו מנסה להציג תזה שלפיה השלטון בארץ עוסק בפשעי מלחמה והפרת זכויות אדם. ספירו גם סבור שתפקידה של ''עיתונות חופשית ודמוקרטית'' ''לעורר שנאה ואי נאמנות'' לשלטון כזה, היינו ''לעשות בדיוק את מה שכתוב בחוק ההמרדה'', לכן ספירו סבור שהתובע היה אוויל. אפשר להסכים או שלא הסכים עם דעתו של ספירו. התובע אמנם הגיש לביהמ''ש תצהירים של אנשים שונים שלטענתו של התובע הקניטו אותו בעקבות הכתבה אך אין לי אלא להביע תמיהה על כך שהתובע הוקנט במילים ''הייל היטלר''. ''מה שלום אווה בראון'',''נאצי'' וביטויים כיוצא באלה, כאשר ספירו לא השתמש באף ביטוי כזה כלפי התובע, וכאשר התובע לא מצא לנכון לתבוע מי מאלה שהשתמשו כלפיו בביטויים כאלה, לטענת התובע, לא בארבע עיניים, כי אם בפומבי, בבית קפה או במקום פומבי אחר. מכל מקום, אין לומר שהמילים המודגשות הנ''ל הן בבחינת לשון הרע.
   
   
10. גם במילים בביטויים ובמשפט דלהלן אין משום לשון הרע כשקוראים את כל הכתבה. המילים שבהן מדובר הן:''מדוע פרג' מסוכן?'' ''בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי''. במילים ''מדוע פרג' מסוכן?'' אין משום לשון הרע כשהן נקראות על רקע התשובה שנותן ספירו לשאלה זו שהיא ''כי בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי'' ועל רקע הדעה שהביע ספירו בקטע הקודם.מפני שלדעתו של ספירו השלטון בישראל הוא שלטון של ''רשע ודיכוי'' לכן מביע ספירו את דעתו שבשל תלונתו כנגד סילבי קשת התובע עלול כשופט או פרקליט, אם יהיה כזה, לשרת ''כל שלטון רשע ודיכוי''. התבטאות זו היא בבחינת הבעת דעה על מצב עתידי שייתכן ויתקיים וייתכן ולא יתקיים.
    
    אין לומר שהמילים המודגשות הנ''ל הן בבחינת לשון הרע. מה שיש במילים הנ''ל ולמעשה בכל הכתבה זו הבעת שעה וביקורת על תלונת התובע (לעניין הזכות להביע דעה וביקורת, גם אם קיצונית ותוך שימוש ברטוריקה קיצונית ארחיב בהמשך הדברים).
    
    
11. באשר למשפט ''משפטנים מתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ווימר בשלב בדמוקרטיה במתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי'', אף בו אין משום לשון הרע. באשר להשוואת התובע למשפטן הדומה למשפטנים מרפובליקת ויימר הגישו הנתבעים חוות דעת של מומחה ע''י ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן המחזיק מאז שנת 1986 בקתדרה להיסטוריה גרמנית וכראש המרכז להיסטוריה גרמנית ע''ש קבנר באוניברסיטה העברית. מטרת חוות הדעת היתה להראות, שהיו משפטנים רבים בתקופת המעבר מרפובליקת ויימר לרייך השלישי, שלא היו נאצים אלא שמרנים לאומיים והמשיכו לשמש בתפקידם גם את הרייך השלישי. ההיסטוריה מלמדת שאכן בסוף רפובליקת ויימר אירעו מספר מקרים שבהם הועמדו לדין עיתונאים שהביעו ביקורת על השלטון. למעשה לא נדרשתי לחקירתו של פרופ' צימרמן על חוות הדעת מפני שמדובר בעובדות היסטוריות שהן בבחינת ''ידיעה שיפוטית'' (JUDICIAL NOTICE). התרתי לתובע להגיש חוות דעת נגדית או כל חומר היסטורי שהוא חפץ לעניין התנהגותם של משפטנים בתקופת המעבר הנ''ל, אך הוא לא עשה כן. מכל מקום הביקורת הנוקבת הנ''ל של ספירו לגבי התנהגות התובע, אף היא בבחינת הבעת דעה, אם כי תוך שימוש בטרמינולוגיה וברטוריקה קיצוניים, אך בנסיבות העניין אף משפט זה איננו בבחינת לשון הרע וזאת ניתן ללמוד מפרשת תומרקין. ב-ע.א. 740/86 - יגאל תומרקין נ' אליקים העצני. פ''ד מג(2), 333, עמ' 338-339 העובדות היו ששיגר תומרקין
    לאליקים העצני מכתב שהיה נתון במעטפה סגורה. הכתובת על המעטפה כתובה כך:

    ''לכבוד עו''ד אליקים העצני KZ קרית ארבע KZ ליד חברון הגדה המערבית''.האותיות KZ מסמלות מחנה ריכוז.ביהמ''ש העליון לא ראה בכך ''לשון הרע''.

    לכאורה ניתן היה לטעון שבהשוואת התובע ל''....משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי''. ישנה מגמה להשוות את התובע לאדם רע אכזרי ובלתי הומני. אלא שאף אני סבור, כפי שבפרשת תומרקין סברו, שהתובע מכוח היותו יהודי איננו יכול להיות אלא קורבן של הנאצים. לכן יאים הם דברי ביהמ''ש העליון שאמר באותה פרשה:

    ''אינני מקבל את המסקנה כי למקרא הדברים היה הקורא הסביר מייחס למשיב את היותו ''אדם רע אכזרי ובלתי הומני''.

    לכן, דעתי היא שאין בדברים הנ''ל משום לשון הרע. אך אפילו אם היינו מגיעים למסקנה שיש בהם משום לשון הרע היו נהנים הנתבעים מהגנת חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה.

ו.חופש הביטוי והחופש להביע דעה וביקורת

12. בתי המשפט בשורת פסקי דין ראתה בחופש הביטוי ערך חוקתי עליון וגישה זו מצאה את ביטויה לגבי כל הגוונים של הקשת הפוליטית בישראל. כך למשל בפרשת ניימן (ע''ב 2,3/84 ניימן נ. יו''ר וועדת הבחירות פ''ד לט' (2) 225 קבע ביהמ''ש העליון שחופש הביטוי אינו חל רק התבטאויות הזוכות לתמיכת הציבור הרחב, אלא גם על כאלה שהרוב סולד מהן. כך גם פסק ביהמ''ש כאשר הועלו ביקורת ולעג של ערכים מקודשים בעיני הציבור הנוצרי במחזה ''חברים מספרים על ישו'' (ראה בג''צ 351/72 קינן נ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות פ''ד כו'(2) 811). אזכיר באותו הקשר שביהמ''ש בעליון ביטל איסור של רשות השידור על שידור ראיונות בטלוויזיה עם מאיר כהנא (ראה בג''צ 399/85 ח''כ הרב מאיר כהנא ואח' נ. הוועד המנהל של רשות השידור ואח' פ''ד מא' (3) 255) ואף ביטל איסור ראיונות עם נציגי אש''ף (ראה בג''צ 243/82 זכרוני נ. הוועד המנהל של רשות השידור פ''ד לז' (1) 757 ).רק לשם השוואה אזכיר כי בארה''ב ההגנה על חופש הביטוי היא כה רחבה עד כי נקבע ב-‏1992 למשל בעניין DAWSON V. DELAWARE (1992) 112 S.CT. 1093 שעצם הבאת ראיות על השתייכות לארגון גזעני נהנה מהגנת התיקון הראשון לחוקה. במשפט זה רצתה התביעה להוכיח בשלב גזר הדין שהנאשם ברצח השתייך לחבורת פושעים שכונתה ''האחווה הארית''. הבאת הראיה נפסלה כי לדעת ביהמ''ש החוקה אוסרת על הענשת אדם בשל השקפותיו המופשטות, גם כשסולדים מדעותיו.
    
    יחד עם זאת בפסיקה האמריקאית (אם כי לא הישראלית) ישנו מושג של ''מילים לוחמות'' (fighting words). כאשר אדם משתמש במילים שכל כולן הן נאצה גידוף וגסות, הגנת חופש הביטוי לא תעמוד להן. אינני אומר שההתבטאויות במאמר נשוא הדיון נכנסות להגדרה של ''מילים לוחמות'' אך הן מתקרבות לכך. דוגמא לביטויי גנאי שלא זכו בארה''ב להגנה של חופש הביטוי נמצאת בפרשת צ'פלינסקי Case Chaplinsky 568.S.U 315 (1942). באותו עניין צ'פלינסקי צעק על שוטר שהוא איש מאפיה ופשיסט ושכל רשויות העיר רוצ'סטר נגועות בפשיזם. בדיון התבררה שאלת תחולת ההגנה לפי התיקון הראשון לחוקת ארה''ב. צ'פלינסקי הורשע בדין ולא עמדה לו הגנת חופש הביטוי מפני שהיה במילים שהשתמש בהן כדי להביא להפרת שלום מיידית. היו אלה ''מילים לוחמות''. עיינתי בפסיקה שהומצאה לי המתייחסת לספירו ונראה כי ראוי שישים לנגד עיניו את העובדה שאם יחצה את הגבול ומילותיו תהיינה מהסוג שצויין לעיל, לא יעמוד לו החוסן של הגנת חופש הביטוי.
    
    
13. במקרה שלפנינו יש להנות את הנתבעים מההגנה שמצויה בסעיפים 15(4) ו-‏15 (6) לחוק איסור לשון הרע, ככל שהדברים שבכתבה הם בבחינת לשון הרע. סעיף 15(4) קובע כדלהלן:
    
    ''הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד....בשירות ציבורי....או על אופיו עברו מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות''.
    
    סעיף 15(6) קובע כדלהלן:
    
    ''הפרסום היה ביקורת....פעולה (שהנפגע) עשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת-הבעת דעה על אופיו,עברו,מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה...פעולה''.
    
    הכתבה נשוא התביעה היה בה שילוב של הבעת דעה וביקורת על התלונה שהגיש התובע כנגד סילבי קשת. היה זה מאמר שנכתב בטורו האישי של ספירו ''סמרטוט אדום''. טור זה כלל כתיבה ביקורתית באופן נוקב על תופעות שונות בחיים הציבוריים. המאמר דנן התייחס לתובע שהיה באותה עת מתמחה בפרקליטות המחוז ודאג שלא להסתיר עובדה זו. תלונת התובע ותוכנה היו בהם עניין ציבורי ממדרגה ראשונה. התובע לא מחה על פרסום עצם הגשת תלונתו כאשר באותו פרסום צויין דבר היותו מתמחה בפרקליטות המחוז, אשר אמונה על הגשת כתבי אישום. למעשה, מרגע שהתובע פרסם את דבר הגשת התלונה נגד סילבי קשת הפך עניינו לפומבי וחשוף לביקורת.

ז. בסיכום

14. לסיום אין לי לא לצטט את הדברים שאמר ביהמ''ש העליון בבג''צ 399/85 - חבר הכנסת
    הרב מאיר כהנא נ' הועד המנהל של . פ''ד מא(3), 255,עמ' 310-311, ואלה הדברים
    שאמר:

    ''עיקרון חופש ההתבטאות עומד במבחן, לא כאשר מדובר בהבעת דעות מקובלות וקונבנציונאליות, כי אם דוקא כשבדעות חריגות עסקינן, אשר בעיני רבים, ואולי אף בעיני רוב התושבים, נראות מקוממות, צורמות ומעוררות סלידה ואנטגוניזם. דמוקרטיה חזקה ואמיתית חייבת לוודא, שהתמודדות עם דעות כאלה לא תהיה בדרך של איסור מגבוה על הפצתן, אלא בדרך של הויכוח הגלוי והחופשי, אשר במסגרתו כל פרט בחברה יכול לגבש לעצמו את עמדתו העצמית''.

    אשר על כן, ומהטעמים דלעיל,אם מפני שאין בכתבה משום לשון הרע, או משום שזו נהנית מהגנת חופש הביטוי והזכות להבעת דעה וביקורת, הנני מחליט לדחות את התביעה
    נשוא ת.א. 14224/01.
    
    ומכאן לשאלת ההוצאות. ברגיל הוא שצד לדיון המפסיד בדינו נושא בהוצאות שכ''ט עו''ד של הצד שכנגד שזכה בדינו. אלא שדבר פסיקת ההוצאות נתון לשיקול דעתו של ביהמ''ש. במקרה דנן, השיח הציבורי בישראל שמשקף שסעים בחברה הולך ונהיה מוקצן וכדי שהשיח הציבורי יהיה תרבותי יש לשמור על רטוריקה נקייה. לכן, במקרה דנן, לאור לשון הכתבה אינני פוסק הוצאות לטובת הנתבעים.
    
    ניתן במעמד הצדדים היום ז' בכסלו התסש''ג 12.11.02.

---