העובדה שארבעים ושבע שנים חלפו מאז מלחמת יום כיפור, ועדיין לא רק שלא התאוששנו מן הכאב בגלל הלוחמים הרבים שאבדו לנו, אלא שצמרת המוסד עדיין מאמינה שחתנו של נאצר נשיא מצרים, היה המרגל הטוב ביותר שהיה למוסד אי פעם. עובדה זו מעידה כאלף עדים על כך שההונאה של נשיא מצרים, אנואר א-סאדאת, היתה גאונית. והטרגדיה היא ש''תחושת-הנצח'' חסרת-השחר של המוסד גורמת להרבה בכירים בצמרת המודיעין להאמין בההעובדה שארבעים ושבע שנים חלפו מאז מלחמת יום כיפור, ועדיין לא רק שלא התאוששנו מן הכאב בגלל הלוחמים הרבים שאבדו לנו, אלא שצמרת המוסד עדיין מאמינה שחתנו של נאצר נשיא מצרים, היה המרגל הטוב ביותר שהיה למוסד אי פעם. עובדה זו מעידה כאלף עדים על כך שההונאה של נשיא מצרים, אנואר א-סאדאת, היתה גאונית. והטרגדיה היא ש''תחושת-הנצח'' חסרת-השחר של המוסד גורמת להרבה בכירים בצמרת המודיעין להאמין בה. כולי תקווה שמאמר זה יפקח סוף סוף את עיני אלה שמאמינים שאשרף מרואן פעל לטובתנו. שאם לא כן, אנו עלולים ליפול עוד פעם למלכודת דומה – הרבה יותר כואבת.

אבל תחילה צריך לומר כאן ועכשו, שאת מלחמת יום כיפור אי אפשר היה למנוע. הגב' ג'יהאן סאדאת, אשת הנשיא המצרי, אמרה בראיון לעתונאי הישראלי אברהם רבינוביץ, שבעלה היה זקוק למלחמה, כדי לנהל מו''מ לשלום מעמדה שווה עם ישראל – ולא כמנהיג מובס. ובראיון נוסף לעתונאי אחמד מנצור מ''אל-ג'זירה'' סיפרה, שכאשר הביעה דאגה באזני הנשיא מפני מוראות המלחמה, השיב לה: ''האמיני לי ג'יהאן, אני לא אצא למלחמה יום אחד לפני שאהיה מוכן לה''. ועתה לענייננו.

שלוש הונאות אסטרטגיות גדולות ארעו במאה העשרים. הראשונה, בקיץ 1940 ש'קדמה למבצע ''ברברוסה'' – הפלישה הגרמנית לרוסיה, ששיאה היה בחתימת הסכם אי-התקפה על ידי שרי החוץ של שתי המעצמות – הסכם הידוע בשמו הסכם ''ריבנטרופ-מולוטוב''. ההונאה השניה, בדצמבר 1941, ההתקפה היפנית על פרל הארבור בהוואי. גם כאן ברקע התנהלו שיחות בין ארה''ב ליפן על חלוקת ההשפעה באוקינוס השקט. והשלישית, הגאונית והממושכת ביותר, ההונאה המצרית שקדמה למלחמת יום כיפור, שנמשכה מ-‏1969 עד למלחמת יום כיפור ב-‏1973.

לאחרונה פגשתי באקראי שני קציני מודיעין. האחד רב-סרן והשני סא''ל. שאלתים, בנפרד כמובן, האם הם שמעו על אשרף מרואן? הראשון השיב בשלילה, ואילו השני השיב בחיוב – וכמובן הוא בדעה שאשרף מרואן היה לנו ולא לצרינו. הטרגדיה היא שבמצב עניינים זה, אנו עלולים ליפול בפח שוב בצורה הרבה יותר כואבת.

יתר על כן, בכירי המודיעין שלנו במוסד ממשיכים לקשור כתר תהילה לראשו של אשרף מרואן, ומשבחים אותו כגדול המרגלים שהיה לנו אי פעם. עובדה זו מעידה עליהם שיש להם חשיבה אגוצנטרית – כי הם ''גאונים''. אילו היתה להם חשיבה אנליטית, כפי שתפקידם מחייב, הספק שמלווה כל קמ''ן היה מתעורר כעבור כל כך הרבה שנים; והיו שואלים את עצמם, אם היה לנו כל כך טוב, אז מדוע זה התחיל כל כך רע? יתר על כן, הם היו נותנים את דעתם לכך שקשירת הכתר לראשו של מרואן המצרי פוגעת קשות באנשי מודיעין שלנו, בשר מבשרם, כדוגמת אלי כהן ואבי יוסף מנדס ז''ל. אנשים ששמו נפשם בכפם ונכנסו ללוע הארי במודע, בשליחות העם והמולדת.

בגדול אפשר לומר שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום כיפור, ראשי הבטחון של ישראל ומצרים התחלפו בתפקוד. הטמטום והאטימות שאחזו את המצרים בשנת 1967 השתלטו כליל על הצמרת הבטחונית הישראלית בתקופה שקדמה לשנת 1973. שהרי הכתובת היתה על הקיר. בדומה ל''משתה בלשאצר'' שנערך בבבל לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנים, ב''וועידת חרטום'' שנערכה באוגוסט 1967, חדשיים לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר ''מה שנלקח בכח יוחזר בכח''. דהיינו, הוא הכריז מלחמה על ישראל. וכאשר מוחמד אנואר א-סאדאת התיישב על כסאו של נאצר, גם הוא הכריז ''מה שנלקח בכח לא יתכן שיוחזר בדרך אחרת'' (ما اخذ بالقوة لا يمكن ان يسترد بغيرها).

לאחר מש''י, הפרשן הצבאי הבריטי, סיר באזיל לידל הארט, הזהיר אותנו, שההיסטוריה הוכיחה שצבאות אשר נחלו נצחונות גדולים, סבלו תבוסה כואבת במלחמה שאחריה. שכן היוהרה וההסתאבות מחד, והאטימות מאידך, לפתו את המצביאים כצבת – דבר שגרם להם אדישות וחוסר תחושה לגבי האחר. במקרה שלנו היתה לצמרת הבטחונית שלנו תחושת עליונות שאין שני לה במזרח התיכון. אכן מעצמות כמו בבל ורומא נפלו בשל כך. אבל לא בבית ספרנו – זו היתה האווירה בימים ההם. איש מן הצמרת הבטחונית שלנו לא שאל את עצמו, כיצד הנשיא המצרי יוכל לממש את איומו? או מהם דרכי הפעולה העומדים לרשותו? במקום זאת הם אמרו שנאצר לא יעז. עם זה הלכנו לישון, עד שאשרף מרואן הופיע בשערי שגרירותנו בלונדון.

מלחמת יום כיפור היתה מלחמתו של איש אחד, מוחמד אנואר א-סאדאת, ולכן כדאי שנלמד משהו על אישיותו, בטרם שנכנס למאבק בין ''החמור'' לבין ''המלאך''. אי אפשר לכתוב על מלחמת יום כיפור מבלי לקרוא את הביוגרפיה של סאדאת, ''סאדאת, האמת והאגדה'' (سادات – الحقيقة والأسطورة), שכתב ידידו העתונאי מוסא צברי. שכן הספר מתאר את שעותיו הקטנות והגדולות בחייו של סאדאת, אשר שמשו רקע לתכנון ולבצוע של מהלכי המלחמה.

סאדאת האיש היה צנוע ביותר ודתי אדוק, שהאמין משחר נעוריו שהגורל הועיד אותו להנהיג את עמו. בגיל 22 בהיותו קצין צעיר בדרגת סגן, הוא ניסה לארגן מרד נגד ממשלת מצרים. כיון ששר האוצר המצרי דאז, הכריז שהברית בין בריטניה לבין מצרים היא לעולמי-עד, כמוהה כנשואין קתוליים – אין גט. הוא היה אוטו-דידאקט שקרא כל ספר שנכתב באנגלית על מלחמת העולם השניה – במיוחד על הפלישה לחופי צרפת. הוא עצמו כתב עשרה ספרים בערבית ובאנגלית. הוא היה מייסדו ועורכו הראשון של היומון המוצלח ''אל-ג'מהוריה'', שהאפיל על היומון המפורסם ''אל-אהראם''. במשך שנתיים הוא כתב יום יום את מאמר המערכת של העתון.

מבין תשעת חברי מועצת המהפכה המצרית רק נאצר וסאדאת היו בעלי תודעה לאומית חזקה. סאדאת ונאצר היו כמו אחים. את כל הדיונים הסודיים הם נהלו בבתיהם הפרטיים, ולא אחת גם אכלו אחד אצל השני. סאדאת היה מאד יסודי בכל נושא שהוא טיפל.

מיד לאחר שסאדאת התיישב על כס הנשיאות, הוא פנה לראש אג''ם שלו, הגנרל עבד אל-גאני גמסי – קצין מקצועי מוכשר ביותר – והורה לו לעמוד בראש צוות של קצינים, ולחקור את הסיבות האמיתיות לתבוסה ב-‏1967. ''אני רוצה לדעת את האמת, מרה ככל שתהיה'' (أنا عائز أعرف الحقيقة مهما كانت مرة). כעבור כמה חודשים הגיש הגנרל גמסי לסאדאת דף ועליו שלושה מימצאים:

א. נאצר גייס ליחידות הלוחמות רק פלאחים. וכידוע, אלה רמת חיילותם ירודה.

ב. הקידום בדרגות הבכירות נעשה בהתאם לקשרים ולא לכישורים (تعيين اهل الثقة وليس اهل الخبرة).

ג. למצרים לא היה מודיעין צבאי בכלל. כל שרותי המודיעין במצרים פעלו למען שרידות המשטר.

תגובתו של סאדאת:

1. הוא הורה לגייס קודם כל עירוניים אינטליגנטים, ורק אם יחסר לגייס פלאחים.


2. הוא הורה לשחרר את כל הקצינים הבכירים הכושלים.


3. סאדאת ניתק את המודיעין הצבאי מיתר שרותי המודיעין. וכאן עשה מעשה אסטרטגי משמעותי. הוא פיצל את המודיעין לשניים: המודיעין הטקטי היה באחריותו של ראש אמ''ן; והמודיעין האסטרטגי היה באחריותו שלו.


4. הוא מינה ראש מודיעין צבאי חדש, את הגנרל פואד נצאר, שהיה מפקד מרכז ההדרכה של חיל הקשר.

לאחר מכן התפנה סאדאת למאבקו בגורמי האופוזיציה בתוך ''האחוד הסוציאליסטי'', שהתנגדו לסאדאת לרשת את נאצר. מי שעזר לו להפטר מכל אלה היה הגנרל חסן תוהאמי (זוכרים? האיש שנפגש עם משה דיין במרוקו). כאשר בקש סאדאת להרכיב את ממשלתו הראשונה, הוא שאל את תוהאמי, באיזה תפקיד הוא רוצה. תוהאמי, השיב לו: ''תשאיר אותי במשרד הנשיאות, כדי שאגן עליך מפני בגידה'' (خليني في مكتب الرأسة على شان احمي لك ظهرك). ועכשיו שמישהו ינסה לשכנע אותנו, שאשרף מרואן צילם מסמכים והבריח מסמכים אל מחוץ ללשכת הנשיא, בלי שאיש יראה, ו/או כאשר יש קב''ט כמו תוהאמי בלשכה.

בחודש אוגוסט 1971, לאחר שסאדאת הצליח להפטר מהאופוזיציה שהתנגדה לו, הוא כינס את כל המטה הכללי הצבאי בעיירת הנופש אל-קנאטר אל-ח'ירייה. כל אחד מן הקצינים מסר סקירה קצרה על תחום פעילותו. לסיום סאדאת העביר לקצינים מסר מפתיע, ''אני מזהיר אתכם שלא להשתמש בחשיבה השגרתית הידועה'' (أنا بحذركم من أسلوب التفكير النمطي المعروف). זה הסוד הגדול ביותר של סאדאת, שהמודיעין הישראלי טרם גילה אותו. לאחר מכן סאדאת הסביר לקציניו, שהאויב מצפה מהם שימשיכו להתנהג כימים ימימה. אבל כדי לנצח הם חייבים להפתיע. בשיחה שהיתה למשה דיין עם הרמטכ''ל המצרי, הגנרל צפי א-דין אבו-שנאף, דיין הודה בפני איש שיחו: ''אתם הפתעתם אותנו לאורך כל הדרך. עשיתם הכל הפוך'' (''المصري اليوم'', أكتوبر 28, 2008).

בינתיים כשצבאו עסוק באמונים, התיישב סאדאת לתכנן ולבנות את ההונאה שלו ומהלכיה. ואז סאדאת קיבל החלטה גאונית, כדי שההונאה שלו תצליח הוא יעשה הכל הפוּך: מוחמד (המוסד) לא צריך לבוא אל ההר (המודיעין), אלא ההר יבוא אל מוחמד. דהיינו, המודיעין הישראלי לא צריך לגשש ולחפש אצלו מידע, סאדאת יגיש למודיעין הישראלי את מיטב צפונות המודיעין המצרי וממשלתו – על מגש של כסף. כדי לנצל את נקודת התורפה שעליה הצביע הגנרל נצאר, הוא צריך להרדים את האויב לקראת המלחמה. ואז במקום לנעול את כספת הסודות כמקובל בכל ארגון מודיעיני, הוא פתח אותה לרווחה בפני המוסד, ועזר להם לבחור את הסודות הכמוסים ביותר של ממשלת מצרים וצבאה. זאת ועוד, הוא פתח את הדיונים הצבאיים בפני המוסד, ואפשר לראש המוסד, האלוף צבי זמיר, ''להיכנס ולהשתתף'' בהם – כך העיד זמיר עצמו בספרו ''בעיניים פקוחות'' (עמ' 136). מי שהיה המלצר שהגיש למוסד את המזון המודיעיני המרדים, היה לא אחר מאשר הד''ר אשרף מרואן.

הפרופ'' האנס מורגנתאו כתב בספרו ''פוליטיקה בין האומות'' (Politics Among Nations), התנ''ך של מדע המדינה, כי ''דיפלומטיה שמסתיימת במלחמה, כשלה ביעוד העיקרי שלה: השגת יעדים בדרכי שלום''. אבל כאמור, סאדאת פעל להיפך. במשמע, הדיפלומטיה שלו הכשילה את עצמה. בתורת המלחמה של הג'יהאד, הדיפלומטיה היא לא רק בשרות השלום, אלא גם בשרות המלחמה. יתר על כן, תורת המלחמה של הג'יהאד מחייבת את השליט לבחור מישהו ממשפחתו, משכיל, מוכשר ואמין ביותר – אם רצונו של השליט להשתמש בדיפלומט למטרות הונאה מלחמתיות. וזאת בהסתמך על נסיונו של הנביא מוחמד, שכאשר כשל בראשית דרכו, בני משפתו עזרו להתאושש ולהתארגן מחדש. זה הרקע לצמיחתו של אשרף מרואן.

הצלחתו של אשרף מרואן היתה מוצלחת מעבר לכל דמיון. סאדאת יצר אצל המוסד את האמונה שיש להם ''אלי כהן'' חדש, שהצליח לחדור למרכז העצבים המצרי. מה שאנשי המוסד לא יודעים, שלקונספציה שלהם יש לסאדאת קונספציה מקבילה: ''סבירות נמוכה למלחמה'' היא צד אחד של המטבע, שבצדו השני היתה גם לסאדאת קונספציה (مفهوم السادات) ''אלי כהן'' חדש בשרות ישראל. אלא רק שאנשי המוסד שכחו, שהוא מצרי.

פרופ' ברטון וויילי (Barton Whaley), היסטוריון צבאי אמריקני מומחה לענייני מודיעין, כותב בספרו ''תחבולות: הונאה והפתעה במלחמה[\'' ( Stratagem: Deception & Surprise in War), ש''ההונאה היא בעיקר נשקו של החלש'', והוא מוסיף שנצחונות גדולים הושגו תמיד בעיקר תודות למומנט ההפתעה. והיה מי שאמר שההונאה היא נשקו של התוקף ובעייתו של המותקף. ואכן מנסיוננו, התנסינו בשני המצבים. ב-‏1967 אנו יודעים שההפתעה היא, היא שהביאה לנו את הנצחון הענק; ואילו ב-‏1973 נאבקנו קשות כדי להפוך את הקערה על פיה. ביחס להונאות, פרופ' וויילי אומר שנושא ההונאה חייב להיות תואם למנטליות של האוייב. אחרת האויב לא יבלע את הפתיון. בעקרון, סאדאת החליט לשלב ישן וחדש בתכניתו. הוא עשה שמוש בדוקטרינת הג'יהאד של האסלאם (זו הסיבה שקראתי לספר המחקר שלי ''הג'יהאד של סאדאת'') יחד עם דוקטרינת הלוחמה הסובייטית. ]

הוא ראה הקבלה בין חציית התעלה לבין העליה על החוף בצרפת. הוא למד על ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, ועל אופן נהולו את מלחמת העולם השניה. סאדאת העתיק מצ'רצ'יל את המטה לנהול המלחמה שהוא הקים בצמוד ללשכתו. המטה נקרא בשם המטעה ''אגף הבקרה של לונדון'' London Control System – LCS)). את הלשכה צ'רצ'יל אייש במיטב המומחים של בריטניה בכל תחומי החיים, כדי שתוכל לייעץ לראש הממשלה בכל ענין.

סאדאת הקים משרד דומה ליד לשכתו, שקרא לה ''משרד המידע''. במשרד הזה היו ארבעים חברים, מומחים מכל תחומי החיים. מיודענו שגריר מצרים בישראל לשעבר, תא''ל מוחמד בסיוני (קמ''ן בהכשרתו) היה אחד מהם. בראשה הציב את אשרף מרואן. הלשכה הזאת הגישה למרואן חומר ''מעובד'' שמרואן מסר אחר כך לעמיתיו במוסד. את הרשמים שלו מכל פגישה, בשובו הוא היה מוסר למשרד האינפורמציה.

סיפור מינויו של ראש המודיעין הצבאי, הגנרל פואד נצאר, יש בו ענין רב שאפשר ללמוד ממנו על אישיותו של סאדאת. נצאר קצין מוכשר שהיה מפקד בסיס ההדרכה של חיל הקשר. שר המלחמה אחמד אסמעיל עלי פנה לגנרל פואד נצאר ואמר לו כי הנשיא הטיל עליו לעמוד בראש המודיעין הצבאי. הגנרל נצאר השיב לו בשלילה, בטענה שאין לו שום מושג במודיעין. השר דיווח לסאדאת שהקצין מסרב לקבל את התפקיד. סאדאת התקשר לגנרל נצאר ושאל אותו: ''אתה מסרב לבקשה שלי?'' (انت بترفض لي طلب؟). הגנרל נצאר השיב: ''לא אני מסרב, מצרים מסרבת. אין לי שום ידע במודיעין, ואם אכשל, מצרים תלך לאבדון''. סאדאת הרגיע אותו, ושאל: ''כמה זמן אתה צריך כדי ללמוד את הנושא? נצאר: תשעה חודשים. סאדאת השיב: שלושה חודשים יספיקו לך''. כעבור שלושה חודשים התקשר סאדאת לגנרל נצאר ושאל אותו מה למד. וזה השיב לו: למדתי שלאויב יש נקודת תורפה אחת גדולה: הוא זקוק ל-‏48 שעות, כדי לגייס את הכוחות ולהיות מוכן למלחמה. ואת נקודת התורפה הזאת אנחנו צריכים לנצל.

כראש המודיעין הצבאי הוא גייס בדואים בסיני, נתן להם מכשירי קשר. הם נצטוו לדווח על כל תנועה של רכב צבאי. הוא קרא להם ''הרדארים האנושיים'' (ردارات بشرية). אבל הדבר החשוב ביותר היה הזרמת מידע סודי מאיכות מעולה למוסד. אנשי המוסד התבשמו כל כך מאיכות המודיעין, שסאדאת העביר להם. ואין ספק שאנשי המוסד הגיעו למסקנה שמרואן הוא איש שלהם בגלל איכויות המידע. זה מה שגרם לאנשי המוסד ובעקבותיהם לקצינים באמ''ן להרדם בשמירה.

את ההוכחה שתרגיל ההרדמה פעל היטב, השיג סאדאת כבר בראשית הדרך. כזכור, בהסכם סיום מלחמת ההתשה נקבע, שמצרים לא תזיז את סוללות הטילים שלה לקו תעלת סואץ. בלילה הראשון שלאחר ההסכם, סאדאת הזיז את כל סוללות הטילים שלו לעבר התעלה. הוא ידע שישראל לא תגיב. ואכן זה מה שקרה. ישראל מחתה ולא עשתה דבר. ונשאלת השאלה למה? כי שנה קודם לכן, בקיץ 1969 הופיע הד''ר אשרף מרואן בשגרירות ישראל בלונדון, והציע למוסד ל''מכור'' לו סודות. הסודות שהוא הביא אתו היו מאיכות גבוהה ביותר. מלחמת ההתשה הסתיימה באוגוסט 1970 – כמעט שנה אחר כך. וסאדאת סמך על זה שישראל חושבת שיש לה משענת אמינה ביותר להתמודד עם הבעיה: אשרף מרואן. ואכן כך קרה, פרט למחאה בקול רפה, לא עשתה דבר.

לא מצאתי הוכחה לכך במחקרי. אבל איני מוציא מכלל אפשרות שנסיעתו של סאדאת למוסקבה בשנת 1972, לבקש מברז'נייב אספקה של מטוסי קרב מתקדמים, היתה במסגרת מסע ההונאה שלו נגד ישראל. סאדאת אמר לברז'נייב כי יש לו צבא של 750,000 חיילים, אבל הוא אינו יכול לצאת למלחמה, כל עוד אין לו איזון עם חיל האוויר הישראלי. ברז'נייב דחה את בקשתו. שבוע לאחר שחזר ממוסקבה, סאדאת מסר את פרוטוקול השיחות שלו עם הנשיא הרוסי לאשרף מרואן, ואמר לו תן את המסמך הזה לחברים שלך במוסד. צריך לזכור שבכל הזדמנות אשרף מרואן אמר לידידיו במוסד שסאדאת לא ייצא למלחמה כל עוד שאין לו איזון עם חיל האוויר של ישראל. זה היה לוקש שהמוסד בלע, כיון שאנחנו ידענו שטייסים מצריים היו בפניקה בכל מפגש עם טייסים ישראלים. הם זעקו בקשר: מיראז' רודף אחרַי (أنا شائف ميراج ورايا).

ועכשיו אנו מגיעים אל ערב יום כיפור, יום ששי ה-‏5 באוקטובר 1973. מבחינתו של סאדאת, הארועים שהתרחשו באותו הלילה היוו את השיא של ההונאה. המוסד מתהדר במפגש הזה שהתקיים בלונדון באותו הלילה כהוכחה המוצקה ביותר לכך, שהד''ר אשרף מרואן היה איש שלו. בעוד שמבחינתו של סאדאת, המפגש הזה היווה את פסגת ההונאה שלו. יצוין, כי גם ראש המוסד וגם אשרף מרואן היו בלונדון כבר בצהרי היום. אבל מרואן קבע להפגש אתו רק בשעה 22:00 שעון לונדון – חצות שעון ישראל (48 שעות , זוכרים?).

לעניות דעתי, אילו הד''ר אשרף מרואן היה באמת איש של המוסד, כל מה שהוא היה צריך לעשות ביום חמישי (4/10/1973), כאשר הוא טלפן לדובי בשגרירותנו בלונדון, למסור לו משפט קצר ביותר: בשבת ''אשלגן''. המילה ''אשלגן'' היתה קוד למלחמה. מסר כזה היה מאפשר לצה''ל לגייס את כוחותיו בזמן. אלא שסאדאת חשב אחרת, ונשאלת השאלה מדוע הזמין סאדאת ראש המוסד לפגישה בלונדון? סאדאת רצה לנצל פקודה של הדוקטרינה המלחמתית של הג'יהאד לצורך תרגיל הונאה כלפי ישראל.

כאשר סאדאת נוכח לדעת שפרויקט ה''הרדמה'' שלו הצליח מעל למשוער, הוא רצה גם להשפיל את ישראל בצורה כל כך מביישת, כך שההשפלה המצרית של 1967 תתגמד בהשוואה להשפלה הזאת. לצורך זה הוא ניצל פקודה מתורת המלחמה של הג'יהאד. הפקודה קובעת שמפקד מוסלמי הצר על עיר, חייב לשלוח שליח אל מנהיג הנצורים, ולהציע לו לקבל את דת האסלאם בדרכי שלום. פקודה זו נסמכת על פסוק בקוראן האומר: איננו מענישים בטרם נשלח שליח (להזהיר)'', > وما كنا معذبين حتى نبعث رسولا < (סורה 17 פסוק 15). הפקודה קובעת שהמפקד חייב להמתין שלושה ימים לתשובה. ואם בתום שלושת הימים אין מענה, הוא רשאי לתקוף את העיר. זה מה שעשה אשרף מרואן לצבי זמיר, להוציא את הכלל של שלושה ימים.


בפגישה, אומר מרואן לצבי זמיר, סאדאת החליט לצאת בשבת למלחמה (השעות כאן לא חשובות). אבל סאדאת יכול לבטל את ההחלטה אם יתקיימו תנאים פוליטיים חדשים. סאדאת ציפה שראש המוסד הישראלי, שהוא כפוף ישירות לראש הממשלה, יברר מהם התנאים הפוליטיים, ולאחר מכן יתקשר לגולדה מאיר באשמורת הראשונה ויודיע לה , שמצרים תפתח היום במלחמה, אלא אם גב' מאיר תודיע... משמעות הדברים היא, להערכתי, שאם ראש ממשלת ישראל תודיע ברבים שהיא מוכנה לסגת מכל סיני ללא תנאים – אז לא תהיה מלחמה. אבל קבלת התנאי הזה משמעותו כניעה מביישת של ישראל לתכתיב מצרי – בטרם מלחמה. סאדאת ידע שגולדה מאיר העקשנית לא תקבל את תנאי הכניעה. ולכן האופציה האחרת העומדת לרשותה היא להפעיל את חיל האוויר בשבת עם שחר. וזה מה שסאדאת רצה. הוא הזמין אותנו ל''הפתיע'' את מצרים ''להקדים תרופה למכה'' – על ידי הפעלת חיל האוויר.

הגנרל גמסי כותב בספרו ''מלחמת אוקטובר'', שכל הצבא המצרי היה בכוננות עליונה כבר מחמש בבוקר. במיוחד כוחות הנ''מ. מבחינתו של סאדאת, בכל מקרה הוא זוכה. אם ישראל תיכנע – זכה, ואם תקדים אותו ותצא למלחמה על די הפעלת חיל האוויר – עוד יותר טוב. סאדאת למעשה הזמין את ישראל ''להפתיע'' את מצרים ולפתוח במלחמה. או-אז חיל האוויר הישראלי היה מוכה, כפי שהוכה למעשה, והצבא המצרי היה חוצה את התעלה בכל זאת. להזכיר לקורא, כי בשלושת הימים הראשונים של המלחמה חיל האוויר איבד כרבע ממטוסיו – והצבא המצרי חצה את התעלה. התוצאה שהיתה מתקבלת: ישראל פתחה במלחמה, חיל האוויר שלה התרסק על חומת הטילים, והצבא המצרי בכל זאת חצה את התעלה וכבש את הגדה המזרחית.

לסיום ניגש למאבק בין ''החמור'' לבין ''המלאך''. האירוניה היא ש''החמור'' ו''המלאך'' מתייחסים לאותו אדם – אשרף מרואן. מה שלא ידוע לצמרת המודיעין שלנו, כיצד היכה ''החמור'' את ''המלאך''? יען כי ''המלאך'' הוא פרי דמיונם הרופס של אנשי המוסד, שלא היה להם מושג קלוש בנושא התרבות הערבית בכלל ותרבות מצרים בפרט. בעוד ש''החמור'' הוא פרי דמיונו ויציר כפיו של סאדאת, שלמד את ישראל על בוריה.

מאין לקחתי את החמור? במצרים ידוע שאסור למתוח בקורת פומבית על המשטר. אתה יכול למתוח בקורת על הממשלה רק בצורה של סיפור בדיחה או משל. כל הסופרים המצרים החל מטָהָא חוסיין, דרך יוסף אידריס, נגיב מחפוז, אחסאן עבד אל-קודוס ואחרים, כתבו על המצוקות החברתיות והשחיתות המוסרית במצרים – מבלי לכרוך זאת עם המשטר. יוצא מן הכלל היה הסופר תאופיק אל-חכים. בהיותו בגיל 12 שנים, הוריו נסעו לבלות את הקיץ באחד הכפרים במצרים. שם הוא ראה חמור בפעם הראשונה בחייו. במשך שבועיים הוא עקב אחרי החמור וראה, שכל מי שרוצה מפליק לו עם מקל או עם שוט. והחמור סובל בשקט את כל ההתעללויות.

כאשר תאופיק אל-חכים בגר ונעשה סופר, הוא העדיף את האלגוריה על הבדיחה – כל אימת שכתב בקורת על המשטר. הוא אימץ לעצמו שלוש דמויות: ''הכובע'' שייצג את ההגיון; ''המקל'' שייצג את השלטון, ו''החמור'' שייצג את העם. בכל משל שכתב, הוא שם את שורת-המחץ בפיו של החמור. כאשר נשאל פעם מדוע הוא מתאר כך את הממשלה? הוא השיב: זה לא אני, זה החמור. פשוט מאד תאופיק אל-חכים אימץ את ''החמור'' כגיבור הגיגיו. ואני אימצתי את ''החמור'' כגיבור הגיגיו של סאדאת, כיון שאשרף מרואן היה יד ימינו של סאדאת. מיודענו מוחמד בסיוני אמר בראיון לטלביזיה המצרית, שהוא שמע את סאדאת אומר: ''אשרף מרואן האיר לי את הדרך'' (أشرف مروان نور لي الطريق).

---

איפה טעינו?

ראש וראשון לחטאים, חטא היוהרה שבו לקינו. צמרת המוסד התייחסה למודיעין השכן, כעפרא דארעא – כמאמר המשל במסכת קידושין, ''עשרה קבין חכמה ירדו על העולם'', את כולם נטלו אנשי המודיעין. לא מסיקים מסקנות ולא מפיקים לקחים. לאחר מלחמת יום כיפור, ניגש מפקד יחידת 848, אל''מ יואל בן-פורת, לראש אמ''ן החדש, האלוף שלמה גזית, וביקש ממנו להקים וועדת בדיקה בראשותו, כדי לבדוק את הכשלים של המודיעין לפני המלחמה ובמהלכה. יואל ז''ל הדגיש בפני ראש אמ''ן, שהמימצאים לא יפורסמו, אלא נועדו לשימוש פנימי של חיל המודיעין לבדוק את עצמו ולשפר את בצועיו. האלוף שלמה גזית דחה את ההצעה בטענה: ''יש לי חיל מוכה לשקם, אין לי זמן להתעסק עם העבר''. (איך אפשר לשקם מבלי לחשוף את הפגמים?). לאחר מכן, הלך יואל לרמטכ''ל החדש, מוטה גור, והסביר לו את החשיבות של בדק-הבית. מוטה גור דחה אותו גם כן בטענה: המפקד שלך לא מעונין בכך, ואין לי חשק לריב אתו. כך העיד יואל בספרו ''נעילה''.

טעות קרדינלית נוספת – פגישותיו של ראש המוסד עם אשרף מרואן. אסור לראש הפירמידה להפגש עם סוכן בדרג השטח. במעשה הזה זמיר איבד את המבט הפנורמי מעמדת ראש הארגון על הנעשה מתחתיו. יתר על כן, הנזק הוא בכך שתבונתם ויכולת-הניתוח של כל העובדים מתחתיו יתיישרו לפי הדעות שלו. הנסיון הראה ש''הישיבות'' שבהן ''השתתף'' צבי זמיר עם המטכ''ל המצרי (בשיחותיו עם מרואן) שיחקו עם מחשבותיו של זמיר. הוא בכלל לא ידע שהנושאים שהועלו בדיונים אלה, הוכתבו על ידי סאדאת עצמו ל''טובתו'' של זמיר.

המשגה האדיר, זה שהמימסד לא ידע דבר וחצי דבר על תרבות מצרים. כלל ברזל בתורת המודיעין מזהיר: אל תפרש את דבריו ו/או מעשיו של אויבך בהתאם לנורמות שלך. אבל כדי להכנס למחשבתו של האויב עליך להכירו. ואין ספק שהדבר נתן את אותותיו בשטח. יומיים לפני המלחמה, שאל האלוף זעירא את ראש ענף מצרים, סא''ל יונה בנדמן: מה המצב? בנדמן השיב לו: ''מבחינת האינטנשנס, סבירות נמוכה''. אילו ידע ראש ענף מצרים להשתמש במילה הערבית ''נוואיה'' (نوايا) במקום המילה האנגלית (intentions), ה''סבירות'' היתה מקבלת תואר אחר.

שאלת המינויים. סאדאת הפריד בין רמת המודיעין האסטרטגי לבין הרמה הטקטית. ואילו אצלנו, לקחו את שמואל גורן, מפקד 504 בעברו, שהתמחה בגיוס סייענים בתמורה לכסף קטן, והציבו אותו בעמדה של גיוס אסטרטגי, שבתחום הזה הוא לא הבין דבר. הוא צחק כאשר מרואן סיפר לו על חלומו לרכוש ''פיג'ו אדומה''. מה שגורן לא יכול היה להבין, שמרואן עשה את עצמו אהבל כ''פתיון טעים'', שינעם לגורן לבלוע אותו. והוא בלע את הפתיון בהנאה כל כך חזקה, שעד היום טעמה לא פג.

המוסד הרי שלח את רס''ן גור-אריה בתור קצין נאצי כוולפגאנג לוץ למצרים; ואת אלי כהן כערבי סורי גולה, כמאל אמין ת'באת לסוריה. לפני צאתם לדרך המוסד בנה לכל אחד מהם סיפור כיסוי. גיוס כזה הוא ליגה אחרת, מדרך הפעולה של שמואל גורן ב-‏504.

ואחרון אחרון, במלחמת העולם השניה, שגריר בריטניה באנקרה (תורכיה) השתמש במשרת האישי שלו כמדליף לשגרירות גרמניה באותה הבירה. המרגל הגרמני (ממוצא יוגוסלבי) נקרא ''ציצרו''. השגריר היה מביא הביתה מסמכים סודיים ביותר, ולאחר ''עיון'' בהם נהג ללכת לישון. או-אז ''ציצרו'' היה לוקח את המסמכים, מצלם אותם ומחזירם למקומם. לאחר מכן נהג למכור את צילומי המסמכים לשגרירות הגרמנית. כאשר הגיעו המסמכים האלה לעיונו של ראש המודיעין בגרמניה, תגובתו היתה: מודיעין שמושג בקלות יתר, יותר מדי חשוד. אבל היתרון שלו, שהמודיעין הזה מאפשר לנו לדעת במה האויב מנסה להכשיל אותנו. אילו כך התייחסו אצלנו לחומר שאשרף מרואן הביא לנו – לא היינו נכשלים.

---