במאמרו של עודה בשאראת ''
סופר הגופות גיבור על הערבים'', שפורסם ב''הארץ'' (11.03.2019), בעל המאמר ממשיך בטענת הקוזק הנגזל ומציין בלי בושה, כי למען ההיסטוריה, ראוי להזכיר את פשעיו של דוד בן-גוריון,
שהמיט על הערבים את האסון הגדול ביותר... קשה לעבור לסדר עם בערות שכזו. בתגובה אינסטינקטיבית למר בשאראת אומר לו, תגיד תודה שלא עשינו לכם מה שאתם תכננתם לעשות לנו: לשחוט את כולם, ומי שישרוד ייזרק לים. ועכשו לעצם הענין.
דוד בן-גוריון ניסה לבוא בדברים עם אנשי צבור פלסטינים. הוא נפגש עם עוני עבד אל-האדי, ראש מפלגת אל-איסתקלאל; עם מוסא עלמי, שהיה חבר הוועד הערבי העליון; עם ג'ורג' חביב אנטוניוס, ערבי נוצרי שייצג את הענין הפלסטיני בזירה הבינלאומית. אבל המפגשים הללו לא הניבו פרי. בעוד שבן-גוריון הציע להם שכנות טובה, המנהיגות הערבית יזמה את חיסול ישראל.
לצערו הרב של מר עודה בשאראת ודומיו, ישראל נצחה את המלחמה. אבל מה היה קורה אילו צבאות ערב היו מנצחים? בערבית אומרים ''אלהים לא ירשה זאת'' (الله لا يقدر) – גורל היהודים בארץ ישראל היה גרוע יותר מגורל היהודים בחברון. כי ב-1929 היהודים ששרדו את השחיטה הפלסטינית ברחו לירושלים. ואילו ב-1948 כדי לגרום ליהודים לברוח מן המערכה, צבאות ערב איימו, שיהודי שישאר חי ייזרק לים.
מענין כיצד היה מגיב מר בשאראת אילו קרא מאמר של אזרח גרמני שהיה מאשים היום את ווינסטון צ'רצ'יל בהרס של גרמניה בשנת 1945? שהרי מי שיזם את המלחמה העולמית היה היטלר; וחאג' אמין אל-חוסייני הפלסטיני, ידידו המושבע של אדולף היטלר ימח שמו, לא רק שיזם את מלחמת 1948, אלא גם הזמין את כל מדינות ערב יחד עם הליגה הערבית, לקחת חלק בהשמדת המדינה היהודית שטרם קמה. אבל מה לעשות? כמו היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני נכשל, והמיט אסון על הפלסטינים. אז את הצדק ההיסטורי יש לדרוש מהמנהיג הפלסטיני. לכן מייסד הממלכה הירדנית, המלך עבדאללה הראשון, כתב בספר זכרונותיו:
יבוא יום ונכדיהם של הפוליטיקאים הפלסטינים יתביישו במעשי סביהם (עמ' 241), כי ההנהגה הפלסטינית בגדה בו.
לשיח' מחמד עלי אל-ג'עברי, ראש עיריית חברון, היו טענות קשות נגד הזרם שהתנגד לראות את המציאות החדשה, והגדיר אותו ואת דומיו הפלסטינים כך: ''זהו עם פחדן שאינו יודע בושה'' (هذا شعب يخاف لا يستحي). דברים אלה נאמרו ע''י ג'עברי בשיחתו הראשונה עם מפקד אזור יהודה ושומרון תא''ל בנימין בן-אליעזר. במהלך השיחה שאל תא''ל בן-אליעזר את ראש העיר: מדוע אי אפשר לטפח מנהיגות פלסטינית מקומית? על השאלה הזו השיב ראש העיר את המשפט הקשה.
מה עשו הפלסטינים ב-1949? אני אספר למר בשאראת את מה ששמעתי וראיתי: הם לא העזו לצאת בהאשמות כבדות, כמו עודה בשאראת, כי הם ידעו את האמת. לכן תגובתם היתה כנועה. הם קוננו על מר גורלם: ''איבדנו את פלסטין'' (راحت فلسطين). אבל יחד עם זאת קם להם מנהיג בדמותו של סאדאת, ראש עיריית חברון מוחמד עלי אל-ג'עברי, שהסיק את המסקנות הפוליטיות המתבקשות מהמציאות החדשה שנוצרה עקב המלחמה. אבל כפי שיוכח בהמשך הפלסטינים דחו אותו. והמשיכו באותה מדיניות נואלת שקדמה למלחמה.
ברצוני להשכיל את מר בשאראת, שאינו יודע את ההיסטוריה שלו. הוא לא היה שם, ומוריו לא טרחו לספר לו, כי גם הם ברחו מן האמת. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כאשר התחילו יהודים להגיע לכאן, וניסו להתיישב בגליל, הפלסטינים השתוללו ורצחו כמה מהם, כדי להבריחם. בשנת 1929, הפלסטינים ערכו שחיטה ביהודי חברון, כך שמי שנשאר בחיים ברח. חברון התרוקנה מיהודים. כנ''ל היה גם בעזה. במרד הערבי הגדול ו''המפואר'' (ثورة فلسطين الكبرى) 1936 – 1939, כל מה שהפלסטינים הצליחו להשיג, הם הרגו כמה מאות יהודים ופצעו מספר דומה. אמנם ה''מרד'' הגדול היה כאילו נגד ממשלת בריטניה. אבל בפועל הפלסטינים ערכו פרעות ביהודים בכל ארץ ישראל.
ממשלת המנדט שניסתה להרגיע את הפלסטינים ולהגיע להבנה אתם, ארגנה את וועידת ''השולחן העגול'' בלונדון ב-1939. לוועידה הוזמנו נציגים פלסטינים ויהודים. ובנוסף לכך בריטניה הזמינה גם נציגים של מדינות ערביות, מתוך תקווה שיסייעו לה להגיע להבנה עם הפלסטינים. הטרגדיה היתה שהפלסטינים סרבו לשבת יחד עם היהודים בחדר אחד על שולחן אחד. אבל דבר אחד ''השיגו'' הפלסטינים בוועידה הזו: הם שמחו מאד על ה''תגבורת'' הערבית של מדינות ערב במאבקם נגד היהודים. מה שהם לא הבינו אז, כי הנושא הלאומי שלהם הופקע מידיהם, והועבר למדינות ערב ולליגה הערבית. ומאז הם הפכו לכדור-הרגל של מדינות ערב.
בתום מלחמת העולם הראשונה, בריטניה וצרפת חלקו ביניהן את המזרח התיכון – בניגוד מוחלט להתחייבות הבריטית לראש השושלת ההאשמית במכה, השריף חוסיין. בתמורה לסיוע הערבי לבריטניה להביס את הצבא העות'מאני, בריטניה התחייבה להקים מדינה ערבית מאוחדת תחת הכתר ההאשמי. בפועל, בריטניה המליכה על עירק את הנסיך פייצל (אחיו של המלך עבדאללה), והאמיר עבדאללה הוצב כנסיך בראש נסיכות חדשה ברבת עמון. במהלך מלחמת העולם השניה, בריטניה דחפה את מצרים להקים את הליגה הערבית כארגון אזורי, כדי למנוע אחוד ערבי גדול בראשות השושלת ההאשמית ממזרח לסואץ.
החלום המדיני של האמיר עבדאללה היה לעמוד בראש מדינה ערבית מאוחדת ''סוריה הגדולה'' (סוריה, לבנון, ישראל וירדן). לכן הוא ראה ברבת-עמון תחנה בדרך לדמשק; ומצרים הבינה זאת. כיון שהמנדט הצרפתי בסוריה היה אכזרי, היו לעבדאללה תומכים רבים ברעיון ''סוריה הגדולה'' בהנהגתו. מצרים שלא רצתה במדינה ערבית גדולה מתחרה ממזרח לסואץ. עשתה הכל למנוע את הגשמת החזון ההאשמי הזה.
החל מוועידת לונדון ב-1939 ועד הקמת הליגה של מדינות ערב ב-1945, ההנהגה הפלסטינית פעלה ללא הרף אצל מדינות ערב ובראשן מצרים, לארגן כח ערבי גדול שיתמודד מול היהודים בארץ ישראל, לחיסול מדינתם בטרם שתקום. סיכומו של דבר, מצרים (הליגה הערבית) הקימה את ''צבא ההצלה'' לקראת המלחמה ב-1948 – והעמידה בראשו, בהסכמה פלסטינית, את המלך עבדאללה כדחליל. אבל מה שהפלסטינים לא הבינו אז, ואינם יודעים גם היום, זה שמלחמת 1948 לא פרצה כדי לתת מזור למכאוביהם. מבחינת מדינות ערב, היהודים היו רק התירוץ, אבל המטרה האמיתית היה המלך עבדאללה. צבאות ערב בהנהגת הליגה הערבית (מצרים) פלשו לארץ ישראל, כדי למנוע מהנסיך הירדני לכבוש את ארץ ישראל.
נשאלת השאלה מדוע מדינות ערב הסכימו להצטרף למלחמה בהנהגת מצרים? לא רק מצרים חששה מהגשמת החזון ההאשמי. סעודיה פחדה מהקמת ''סוריה הגדולה'' של עבדאללה, כי במרוצת הזמן זו עלולה לנקום בסעודיה על גירוש ההאשמים מחיג'אז. השלטון הסורי דאג לקיומו. הפלסטינים דרבנו את כולם לפלוש לארץ ישראל, מתוך כוונה שאחרים יעשו את המלאכה שהם אינם מסוגלים לעשות למען עצמם. מצרים ומדינות ערב לא ראו ביהודים גורם צבאי מאיים, אלא התייחסו ליהודים בארץ ישראל כאל ''טרף קל'' (لقمة سهلة). הן היו בטוחות שצבא ירדן המאומן היטב היה כובש את ארץ ישראל בהליכה; וכיבוש ארץ ישראל היה נותן לנסיך עבדאללה מקדמה רצינית ביותר בדרכו לדמשק.
לאחר התבוסה ב-1948, קרו שני ארועים פוליטיים חשובים. המלך עבדאללה הציע לפלסטינים ''בגדי מלכות'', וקרא להם להצטרף כאזרחים שווים לממלכתו. סוף סוף קם לפלסטינים מנהיג בעל שעור קומה, ראש עיריית חברון השיח' מחמד עלי אל-ג'עברי, שהסיק את המסקנות המתבקשות מהמדיניות הכושלת של הפלסטינים עד אז, והציע להם בקונגרס יריחו 1949, לקבל את ההצעה הירדנית. מנגד, מצרים הקימה ממשלת בובות ברצועת עזה, ונתנה לה את התואר הריק והמפוצץ ''ממשלת כל-פלסטין'' (حكومة عموم فلسطين). וכרגיל הפלסטינים שתמיד מקבלים את ההחלטות הלא נכונות – העדיפו את ה''טרבוש'' המצרי על ''בגדי המלכות'' של המלך עבדאללה. כל זה היה בעבר, אך הבה נחזור אל ההווה.
מאז וועידת ''השולחן העגול'' בלונדון ב-1939 ועד היום, האליטה של ערביי ישראל עדיין מחפשת להניח על ראשה את ה''טרבוש'' הפוליטי המצרי. למרות הכשלון ב-1948; ועל אף שממשלת ''כל-פלסטין'' מתה מדום לב; ובנוסף לכך, הכשלון המונומנטלי של אש''ף שמצרים הקימה עבורם – האליטה של ערביי ישראל עדיין לא הסיקה את המסקנה המתבקשת – לשנות כיוון. הם עדיין מנסים לדחוף את ישראל להתיר להם לחבוש את ה''טרבוש'' הפוליטי שלהם. במלים אחרות, הם מבקשים שישראל תתאבד פוליטית עבורם. דהיינו, מה שהם לא השיגו בשדה הקרב הם מבקשים להשיג בעורמה בשדה החברתי של זכויות האזרח.
הם דורשים לעצמם שוויון מלא בזכויות, במקביל לפטור מלא מחובות; הם דורשים שישראל תקח על עצמה את אשמת כשלונם ב-1948, ולשם כך הומצאה ה''נכבה''. תארו לעצמכם שהקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, היתה תובעת היום את ה''נכבה'' הגרמנית מידיה של ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי – זהו לעג לבינת אנוש. אבל ערביי ישראל איבדו את הבושה. צעירה או צעיר ערבים שמגיעים לערים יהודיות אינם מבינים את פשר ההתנהגות הדוחה מצד היהודים. כי האוכלוסיה היהודית אינה מכירה את האזרח הערבי מקרוב, אלא דרך ההצהרות העוינות של מנהיגיו. האליטה הערבית חייבת לשאול עת עצמה איפה היא שגתה ומה היתה תרומתה למצבה העכשווי. איימן עודה דיבר על ישראל כעל המולדת שלו, ולא היה מי שיענה לו: ישראל היא לא המולדת שלך. כי כל אדם כאשר המולדת שלו בסכנה, הוא מוכן להלחם למענה. ואיימן עודה לא מוכן להלחם למען ישראל.
כמי שגדל בין ערבים ועבד הרבה שנים עם ערבים, אני יכול להעיד ממקור ראשון, שהחברה הערבית היא פתוחה וחמה, אוהבת לעזור, שכן ערבי זה ממש משפחה. והרוב הדומם מרוצה מהחיים בישראל. אבל הוא שבוי בפיהם של אנשי הציבור שלו. ואני אומר את הדברים כמי שאביו נרצח על ידי ערבים במאורעות 1936/9.
לפני כמה שנים שוחחתי עם חבר ערבי על המצב בארץ. השיחה התנהלה בשפה הערבית. לפתע אמר לי החבר, תסתכל עלינו ''
אנחנו גרים בווילות הכי יפות, נוהגים במרצדסים הכי חדישים וסיימנו אוניברסיטאות, אבל מבחינה מנטלית נשארנו לשבת על המרדעת של החמור'' (ساكنين باحلى الفيلات وبنركب احدث المرسيدسات وتخرجنا من الجامعات, ولكن من الناحية العقلية ظلينا قاعدين على بردعة الحمار).
המפלגה הקומוניסטית ברפובליקה הרביעית של צרפת היתה הגדולה ביותר בפרלמנט הצרפתי (40%). אבל כל המפלגות האחרות עשו יד אחת נגדה – כי פחדו ממנה. הגיע הזמן שתחליפו את המפלגות שלכם, או לחילופין תחליפו את העסקנים שבהן – אנשי צבור שיזנחו את ה''טרבוש'' הפוליטי ויראו את עצמם ישראלים לכל דבר.
הגיע הזמן להחליף דיסקט.
