בימים הקרובים נציין שלושים ושבע שנים לפטירתו של משה דיין. רבות נכתב על האיש, על אישיותו ועל פעלו, ואינני מתכוון לנצל טור זה להצטרף לרבים – כולל הוא עצמו – אשר סקרו את חייו ופועלו.

אני מבקש להעלות כאן שתי החלטות שקיבל, בראשית ימיו כשר הביטחון. שתי החלטות שאיש איננו מבקש מאז לחזור ולדון בהן, או אף לבטלן. מדובר בהחלטות אשר עיצבו את דפוס החיים שבין ישראל לבין האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, שתי החלטות אשר אלמלא התקבלו ואלמלא יושמו מאז בדקדקנות, היו משנות מן היסוד את מציאות הממשל הצבאי הישראלי בשטח הפלסטיני שבשליטתנו.

א. הר הבית – ב-‏7 ביוני 67', ביום השלישי למלחמת ששת הימים, השתלטו לוחמיו של מוטה גור על העיר העתיקה בירושלים ועל הר הבית. דיין, שר הביטחון הטרי, נחפז לבקר במקום ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מן הלחימה שהייתה. אחד הדברים הראשונים שראה וקומם אותו היה דגל ישראל אותו תלו והניפו לוחמי החטיבה על כיפת -הסלע שבהר הבית.

''להסיר מיד את הדגל'' הורה דיין. ''כיפת-הסלע היא אחד האתרים הקדושים ביותר לאסלאם, יהיה עלינו ללמוד לחיות עם מציאות חדשה זו, מבלי שניזום פרובוקציות שתגרומנה להתלקחות עם כל העולם המוסלמי''.

הדגל הוסר. חלפו מאז 70 שנים. שם ואז קבע דיין את מערכת היחסים הסבוכה והרגישה כל כך בין שני הלאומים ושתי הדתות.

ב. הגשרים הפתוחים – בימים הראשונים שלאחר שוך הקרבות, נעתר דיין לבקשת התושבים הערביים ביהודה ושומרון, ואפשר להם לחדש את הקשר הבלתי אמצעי עם הגדה המזרחית ועם העולם הערבי.

האישור ניתן, ואף הוקמו גשרים חדשים וחדישים שבטלו את הצורך לבוסס בבוץ של מעברות הירדן.

דומה כי זה המקרה היחיד בהיסטוריה הצבאית המודרנית בו ניתן אישור לתושבי שטח כבוש לקיים קשר אישי וכלכלי כמעט חופשי עם אחיהם הערבים שממזרח לירדן. מאז חלפו 70 שנים אשר אפשרו ל''גשרים הפתוחים'' להתבסס ולשמש לקשר אישי, לקשר כלכלי ואף להתיר ולאפשר לאורחים ערבים מן החוץ לקיים ביקורי גומלין בשטח הכבוש, ובעצם – בכל שטחה של ישראל.

המטרה הראשונית הייתה לאפשר קומוניקציה אנושית והחזרת נורמליזציה ודו-קיום בשטח הכבוש. איש איננו מציע לנתק קשר זה היום.

אינני יכול, כמובן, להוכיח זאת, אך בטוחני כי קשר זה בגשרים הוא התורם העיקרי לרגיעה בשטח, הוא שמאפשר נורמליזציה, כמעט מוחלטת, משני צדי הנהר. נורמליזציה שהמשיכה לתפקד גם בימים של עימותים קשים, בימי ''ספטמבר השחור'' או בימי מלחמת יום הכיפורים.

אני מעז לומר שאילו ניסינו לנתק את האוכלוסייה הפלשתינית מאחיהם הערבים, היו הדברים מגיעים מזמן לפיצוץ, והשלטון הצבאי הישראלי לא יכול היה לשרוד.

היו אלה שתי החלטות אישיות של משה דיין, שתי החלטות המטביעות חותמן על המציאות הפוליטית שלנו, מזה 70 שנים, ומבלי שנמצא מי שיערער עליהן ויבקש לבטלן או לשנותן.

---