האם יש לשר האוצר סיבה להיות מרוצה? הוא ''חזר עטור הצלחות והישגים ... בוושינגטון ובניו-יורק הצליח שלום לשכנע את ראשי הכלכלה העולמית ואת חברות דירוג, שלמרות המשבר הכלכלי והאינתיפאדה, אין נשקפת סכנה ליציבות המשק הישראלי...¹'' הוא גם אמר ''התחושה שלי שאנחנו זוכים ליתר הערכה בחו''ל ממה שנעשה בתחום הכלכלי מאשר בארץ².'' אבל, האם אין סכנה ליציבות הכלכלית של המשק הישראלי?


סילבן שלוםשר האוצר טוען: ''מדובר בהרבה גורמים אקסוגניים. אבל מה שעשינו מנע את המשבר הכלכלי, והבטיח את יציבות המחירים. דוקא בתקופה הקשה הזאת הקטנו את החוב החיצוני, רזרבות מטבע החוץ גדלו, הרחבנו את ההשקעות בתשתיות, עשינו רפורמות במס הכנסה, בשוק העבודה ובהוצאות הביטחון והקפאנו את החקיקה הפרטית³.'' בהמשך הוא מסביר שהמהלכים הללו פגעו בפופולריות הפוליטית שלו. ושכעת המטרה היא לייצר פלטפורמה שתאפשר למשק לנוע קדימה (לצמוח?).

בהמשך אטען כי מר שלום הוא בין הגורמים האנדוגניים, המשמעותיים, למצב הקשה אליו נקלע המשק הישראלי בשנתיים האחרונות. נכון, עוצמת הפגיעה של האינתיפאדה, המשבר הכלכלי בהי-טק ובמדינות כמו ארה''ב, גורמים אקסוגניים לכאורה, גבוהה יותר. יחד עם זאת, פעולה נכונה, בהובלת משרד האוצר, יכלה לרכך את עוצמת הפגיעה באופן משמעותי. מאחר שהתקציב נקבע על ידי המערכת הפוליטית - הוא תמיד תהליך פוליטי. לכן כאשר שר האוצר אומר שהציבור יעניש את מי שיעשה מהתקציב עניין פוליטי, ברמיזה לעמדת מפלגת העבודה, הוא עצמו עושה שימוש פוליטי בתקציב.

לפני כשנתיים, עוד לפני שמונה לשר האוצר, הוביל מר שלום, עם חברי כנסת אחרים, מהלכים לעידוד החקיקה הפרטית, של תוספות תקציביות שגרמו לניפוח התקציב במיליארדי שקלים. מטרתו של שלום וחבריו היתה, בין היתר, להעלות את הפופולריות שלהם ולהפיל את ממשלת ברק. נכון, כבר היו דברים מעולם, אבל החידוש היה בהיקפי התקציב ששועבד בצורה לא עניינית. לאחר שהופלה ממשלת ברק וממשלת שרון תפסה את מקומה הוביל מר שלום, כעת שר אוצר, ''מלחמה'' בחוקים הפרטיים הללו – מלחמה שהוכתרה בהצלחה. מכאן שמר שלום חושב שאותם חוקים לא היו ראויים מההתחלה. בעצם הוא עשה שימוש ציני בכוחו הפוליטי להפיל את ממשלת ברק ולא במטרה לשפר את המצב הכלכלי.

---

במשך שנים נחשבו פקידי האוצר, כמו גם מנהליו, כגוף מקצועי שעניינו הכנת חומר והמלצות מקצועיות לדרג הפוליטי. הם הוכרו על ידי רבים כמקצוענים בעלי אמינות ורמה גבוהים. נכון, תמיד היתה מתיחות עם הדרג הפוליטי משום שהמטרות לטווח הקצר היו מנוגדות. אבל מאז מינויו של מר שלום התחיל להתקבל הרושם שהם נהפכו, בעצם, לדובריו של שר האוצר, בעיקר כאשר על הפרק עמדו חילוקי דעות בנושא התקציב ומדיניות כלכלית. הדבר בלט במיוחד מאז שהחלו הדיונים על תקציב 2002, כאשר נעשה שימוש בהנחות לא מציאותיות לגבי שיעורי הצמיחה הצפויים לצורך חישוב הקיצוץ הנחוץ בתקציב. המטרה היתה לאפשר לשר האוצר להציע קיצוץ תקציבי קטן מן הנחוץ, שכביכול נסמך על הנתונים, ותוך כדי כך לשמור על הפופולריות שלו על חשבון האינטרס של המשק כולו.


דוד קליין
נגיד בנק ישראליחד עם שר האוצר ניהלו המנהלים המקצועיים של המשרד גם את המלחמה התקשורתית נגד הנגיד, שבאותה תקופה נהג נכון בניהול כלי המדיניות שבסמכותו. שר האוצר ניצל כל במה להצהיר שהבעיה העיקרית היא המדיניות של הנגיד וכאילו אין צורך בקיצוץ משמעותי בתקציב. גם הדיונים על חוק בנק ישראל ניצלו את העמדה הזו בכדי להגיע לתוצאה שבה תיפגע סמכות הנגיד ובנק ישראל לטפל באינפלציה כיעד ראשון, כמו שנהוג במדינות רבות. התהליך הזה, כמובן, פגע מאד באמינות ובסמכותיות המקצועית של פקידי האוצר.

אז באה מסיבת העיתונאים המפורסמת, דצמבר 2001, שנועדה להסביר את המדיניות הכלכלית (ביחס לתקציב ולאינפלציה) שגובשה על ידי הממשלה ובנק ישראל. בדבריו הדגיש שר האוצר כי ''אני כאן בכדי להבטיח שהריבית אכן תרד (ציטוט לא מדוייק).'' מכל ההבטחות קוימה בעצם רק הבטחת הנגיד להורדת הריבית. הוא הניח שמשרד האוצר והממשלה יקיימו את חלקם. ההמשך ידוע: שעור האינפלציה החל לטפס והקיצוץ שאושר היה קטן מן הנחוץ (הגרעון החל לצמוח). המיתון נמשך ונוצר חשש רציני שהמשק רץ למשבר עמוק. כתוצאה מכך העלה הנגיד את הריבית באופן משמעותי בכדי לעצור את התפתחות האינפלציה.

כעת, לאחר יותר משנה בתפקיד, החל שר האוצר לפעול בכיוון הנכון. המלחמה בנגיד החלה לדעוך והוגשה הצעת תקציב שאמורה לעצור את צמיחת הגירעון (והתדרדרות המשק) שאושרה על ידי הממשלה. יחד עם זאת, ניתן לומר שזה בעצם מעט מידי ומאוחר מידי. הקיצוץ המוצע, גם אם יעבור את משוכת הכנסת בשלמותו, הוא כנראה עדין קטן מידי. הריבית על החוב (אג''ח) הממשלתי כבר עלתה מאד וזה מייקר (ואולי מונע) גיוסי הון למגזר הפרטי ולכן מקשה על היציאה מהמיתון. אין בהצעת התקציב עידוד משמעותי לצמיחה והקטנת שיעור האבטלה.

ניתוח המדיניות (תקציב, רפורמה במיסוי) של האוצר על ידי כלכלני עמותת ''סנאט'' מעלה כי הממשלה מונחית על ידי ריסון פיסקלי מרחיק לכת, אך אין בה כדי לעודד צמיחה או לחלץ את המשק מן המיתון. המדיניות בנושאי המיסוי והתקציב לא מתמרצת את המגזר העיסקי שממנו עשויים לצמוח פתרונות תעסוקתיים (ליאור כגן, ''אין בשורה בתקציב – הממשלה תפנה רק חלק קטן מהקיצוץ לאפיקים מוטי צמיחה'', The Marker, 9.10.2002). מה שנעשה עד כה הוא בבחינת תנאי הכרחי לשיפור המצב הכלכלי אבל לא מספיק ליציאה מן המיתון. הצעדים שנזכרו לא מטפלים בהורדת שיעור ההוצאה הציבורית, בהורדת החוב הפנימי ובצורך להורדת הריבית על האשראי לטווח ארוך (צימצום מחנק האשראי), נטל המס עולה, אין בצעדי האוצר בשורה לענפי הנדל''ן והתיירות ועוד. גם הגורמים האקסוגניים (מצב הכלכלה העולמית, בריחת המשקיעים הזרים, מעמדה של ישראל בעולם) לא צפויים להשתפר. לכן התקציב שהוצג כ''מהפכני'' על ידי האוצר לכל היותר ידחה את המשבר (גיא רולניק, ''ואם התקציב יעבור?'', The Marker, 2.10.2002).

---

אפשר גם להוסיף שהצורך בחלק מן הצעדים שהוביל שר האוצר היה נמנע אם, למשל, לא היה חבר הכנסת סילבן שלום נלחם נגד החוקים הפרטיים (בהקשר התקציבי) עוד בשלהי תקופת ממשלת ברק. זהו שימוש פוליטי בתקציב כמו צעדים רבים אחרים עליהם אנחנו שומעים כל שנה בעת הדיונים על התקציב. לכן, כאשר מר שלום אומר שהציבור יעניש את מי שיעשה מהתקציב עניין פוליטי הוא, בעצם, מדבר על כל הגורמים המעורבים, כולל הוא עצמו. יתכן מאד שהאסטרטגיה עליה הכריזה מפלגת העבודה לגבי שינויים בתקציב לפני הקריאה הראשונה היא במקום. הרי הכוונה המוצהרת שלהם היא שינויים בהרכב התקציב ולא במסגרתו. לבסוף - גם הטיפול התקשורתי בנושא דירוג הסיכונים של מדינת ישראל והשימוש הפוליטי בו בכדי ללחוץ על חברי הכנסת לאשר את התקציב כמקשה אחת הוא צעד לא מועיל. ממילא השוק כבר הוריד את הדירוג ונתוני המערכת הפיננסית הם עדות לכך.

הלקח החשוב שעולה מהדברים הוא שאחריות לאומית, מושג ששר האוצר אוהב להשתמש בו לאחרונה, יותר חשובה מפופולריות פוליטית של שר האוצר. אחריות לאומית היתה מובילה את שר האוצר לפעול יותר נכון יותר מוקדם בנושא התקציבי ולהצניע את המאבק בנגיד על יעדי המדיניות. צריך לקוות שכדברי מר שלום הציבור יעניש את מי שעושה מהתקציב עניין פוליטי⁴ ויעבירו מתפקידו במשרד האוצר.

הערה: ביום כתיבת המאמר (12.10.2002) פורסם שראש הממשלה הודיע שהצעת התקציב לשנת 2003 לא תכלול את רוב הקיצוצים בהטבות לגליל ולנגב – החל תהליך השחיקה של מסגרת הקיצוץ, תנאי הכרחי אבל לא מספיק למניעת משבר כלכלי, כך שגם הפעם ספק אם הממשלה תעמוד בהבטחתה.

---

1. גלובס הערב, 3.10.2002 עמוד 4.
2. שם.
3. שם עמוד 6.
4. גלובס הערב, 3.10.2002 עמוד 4.