עם כתיבת שורות אלו שוחרר חבר הכנסת
באסל גטאס ממעצרו המשטרתי למעצר בית, כאשר מעליו תלוי חשד להברחת טלפונים סלולרים - למי שקרוי בעגה הרשמית ''אסיר ביטחוני''. בין שהבריח ובין שלא, הימין ניצל את הידיעה למסע שיסוי והסתה קולקטיבי נגד האזרחים הערביים. מרגע שהופעל הקוד ''ביטחון'', גילתה הכנסת יעילות מופלאה ותוך יומיים הוסרה חסינותו של חבר הכנסת גטאס מבל''ד - הרשימה המשותפת.
חבר הכנסת גטאס נתון בקונפליקט שפתרונו הוא בבחינת ריבוע העיגול. הוא חבר כנסת במדינה הרודה בבני עמו, ותומך במאבק עמו לשחרור מהכיבוש. מדרך הטבע הוא חש מחויב לסייע לעמו במאבק. אני מנחש שמחויבותו לעמו עומדת לא אחת בסתירה לשבועת האמונים לשמור על חוקי מדינת האפרטהייד. מהו גבול התמיכה במאבק הפלסטיני, הוא נושא להתלבטות של כל חבר כנסת פלסטיני בעל אזרחות ישראלית. לעתים זה דורש יכולת תמרון של לוליין המהלך על חבל דק. דילמה דומה הייתה מנת חלקם של שוטרים יהודים בפלשתינה המנדטורית שנשבעו אמונים לכתר הבריטי והבריחו ציוד צבאי למחתרות היהודיות. ח''כ באסל גאטס לא הבריח נשק.
יש מי שיטען שהברחת טלפונים סלולרים לאסירים פלסטינים, שבעיניו הם לוחמי חופש, לא חוצה את הקו האדום ונכלל במסגרת תפקידו הפרלמנטרי. האם במציאות הישראלית זהו מעשה ראוי? אם מדובר בלוחם חופש הנמק בכלא ורוצה לשמור על קשר עם משפחתו, התשובה חיובית, אם מדובר ברוצח פלילי ''מן המניין'' שהסתבך בביצוע שוד, תשובתי שלילית. יחד עם זאת אילו שאל חה''כ לדעתי הייתי מייעץ לו להימנע מהברחת הטלפונים משום שהכישלון היה צפוי, ולהתרכז במאבק ציבורי למען זכויות האסירים הפלסטינים.
''נס חנוכה''
החלטת מועצת הביטחון הקובעת כי ההתנחלויות הן בלתי חוקיות, כאשר ארה''ב לא הטילה וטו - היא ידיעה מרנינה לכל מי שנאבק במדיניות הכיבוש והאפרטהייד של ממשלת ישראל. כמעט נס חנוכה. הדלקתי נר לכבודם של מקבלי ההחלטה. כמובן שאפשר לשאול את הנשיא
אובמה, המצוי חודש לפני סיום תפקידו - איפה היית בכל שמונה שנות כהונתך, כאשר הטלת וטו על כל החלטה המגנה את הכיבוש וההתנחלויות.
לעניין זה יפה האימרה: מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ההחלטה, עם כל חשיבותה, לוקה בחסר, משום שאינה כוללת צעדים מעשיים כמו הטלת סנקציות לפי סעיף 7 של אמנת האו''ם. בהשאלה, מדובר בפעמי משיח - אך המשיח עצמו טרם הופיע.
התגובות ההיסטריות של
נתניהו ושריו רק מוכיחות עד כמה ההחלטה חשובה ורלוונטית. כאמור, יש להשלימה בהחלטה נוספת של מועצת הביטחון על הקמת כוח משימה בינלאומי לעקירת נגע ההתנחלויות.
החלטה כזו, גם אם תתמהמה, בוא תבוא, אם ישראל תמשיך להתגרות בקהילה הבינלאומית. ההתנחלויות הן בבחינת פצע מוגלתי ממאיר שאינו בר החלמה, כל עוד הכיבוש נמשך.
הקהילה הבינלאומית ממשיכה לראות בפתרון שתי המדינות את התשובה האולטימטיבית לסכסוך. פתרון זה הולך ומתרחק ויש לחשוב על פתרונות אלטרנטיביים. אחד מהם הוא איחוד בין השטחים הכבושים ומדינת ישראל במסגרת יצירת מדינה חדשה בעלת מבנה פדראלי המורכבת בין השאר משני בתים: בית עליון ובית תחתון. הבית התחתון ישקף את המצב הדמוגרפי, והבית העליון ישקף את החלוקה הנפתית. חלוקת הנפות תעשה על ידי קבוצת מומחים בינלאומית, על מנת למנוע השתלטות של צד אחד על משנהו. הבית העליון יהיה רשאי לבטל כל חוק שיש בו אפליה של צד אחד כלפי צד אחר.
שמה של מדינת ישראל יוחלף כך שיבטא את המציאות החדשה. חוקי האפליה יבוטלו. ההמנון והדגל ישקפו את המצב החדש. המדינה החדשה תהיה מדינת כל אזרחיה. חוק השבות ימוזג עם זכות השיבה. החוקה תתבסס על ההצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם. המדינה החדשה תתפרק מנשקה הגרעיני וימומש חזונו של
ז'בוטינסקי לפיו אם ראש הממשלה יהודי סגנו יהיה ערבי ולהיפך. מחשבות ראשונות לדרך חדשה.
תרומה שהיא מצווה לכל איש שמאל
בשמחה ובהזדהות אני מארח את פנייתו של
ערן טורבינר לתרומות לצורך אתר תולדות השמאל שהוא מקים.
חברות וחברים יקרים,
לפני קצת יותר מתשע עשרה שנה צלמתי בווידאו כנס שציין 35 שנה למצפן. המנחה הייתה דפנה ברעם והדוברים היו עקיבא אור, מיכאל וורשבסקי (מיקדו) וג'מאל זחאלקה. הדברים ששמעתי שם והאופן שבו נאמרו השפיעו עלי מאוד והחלטתי להמשיך ולצלם פעילים ופעילות ותיקים של השמאל העצמאי ולעיתים גם כנסים והפגנות. חלק קטן מהצילומים שולבו בסרטים שהוקרנו ושודרו על מצפן, על מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות במלחמת ספרד ועל הבונדאים. כמה מהראיונות - כמו עם רוחמה מרטון וחיים הנגבי - ערכתי לסרטים קצרים שהעליתי ליוטיוב.
מתוך ראיונות והפגנות עם אחרים - כמו עם תקווה פרנס, יעקב חן ויעל לוטן - העליתי ליוטיוב רק קטעים קצרים. ברוב הפעמים הייתי להפתעתי הראשון והיחיד שתיעד בווידאו או בכלל.
כיום אני נמצא בצומת החלטות שבה רק כעשרים שעות מהראיונות שעשיתי נערך ותורגם לאנגלית בזכות תמיכה סולידרית שקיבלתי מקרן רוזה לוקסמבורג אך רוב הראיונות והכנסים שצילמתי ואני ממשיך לצלם, כמאתיים שעות לפחות, עדיין לא ערוכים וחלק קטן מהם עדיין נמצא על קלטות ולא בטוח כמה זמן עוד יחזיקו מעמד. אני מרגיש מחויב להפיץ בצורה הרחבה ביותר האפשרית את הסיפור של האנשים שצילמתי, שרבים מהם כבר נפטרו, ולהמשיך לצלם, לערוך, לשלוח לתרגום לאנגלית. במקביל אני רוצה גם להמשיך ולחפש שותפים, עמותה או מכון שיאמין בחשיבות התיעוד הזה בווידאו ויהיו שותפים באחריות עליו ובהפצתו. עד אז אני גם זקוק לנסות ולהבין את מידת העניין שלכן/ם בפרויקט הזה והנכונות לתמוך בו.
אפשר לתמוך בכל חלק מהעבודה שנראה לכן/ם. תמיכה כזו יכולה לאפשר את הפרויקט כולו או, לחילופין, את המשך צילום חברות וחברי מצפן, או עריכה ותרגום של הראיונות עם מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות. או הבונדאים, או אחד, או יותר, מארבעת הסרטים הקצרים שאני מתכוון לערוך ב-2017 על משה מחובר ממייסדי מצפן, על דורה לוין מתנדבת הבריגדות הבינלאומיות שיצאה מהארץ, על עו''ד פליציה לנגר, ועל ישכר ארטוסקי, האיש שהקים את ארגון הבונד בישראל. אשמח לרשום את השמות שלכם בתודות בסוף כל סרטון שאצלם, אערוך או אתרגם בזכות התמיכה שלכן/ם. אשמח לקבל מיילים בכל שאלה, בקשה או הצעה.
ניתן לשלוח תמיכה באמצעות חשבון הפייפאל שלי שכתובתו זהה לכתובת הג'ימייל שלי, או שילחו מייל ואשלח לכם את פרטי חשבון הבנק שלי: erantor@gmail.com.
כל תומכת ותומך יקבלו קבלה, תודה גדולה ושותפות במסע.
בסולידריות,
ערן טורבינר