לפני כחודשיים התייחסתי כבר בטור השבועי שלי ל'חוק ההסדרה', החוק שנועד לאפשר את המשך ישיבתם של מתנחלים אשר בנו את בתיהם על קרקע פרטית של פלשתינים ביהודה ושומרון.

אמרתי באותו טור שאינני מתמצא בהיבטים המשפטיים של הבעיה והסתפקתי בהעלאת ההשלכות האנושיות של פתרון ה''הסדרה'', כאשר אין סיכוי שהתיקון לחוק אמנם יאפשר פיצוי הוגן לבעלי האדמות הפלשתינים, אשר יסרבו להצעה כאשר ''גזר-דין מוות'' צפוי לכל מי שמוכר את אדמתו לישראלים.

בינתיים התברר כי היועץ המשפטי לממשלה מתנגד להצעת החוק, ומבסס את התנגדותו על החוק הבינלאומי, החוק המתיר לשלטון בשטח כבוש לתפוס ולהחזיק במקרקעין של תושבי המקום אך ורק למטרה ביטחונית. ומכאן, שהיועץ לא יוכל להגן על החוק המוצע, אם יובא לדיון ולהכרעת הבג''צ, שהרי מדובר כאן בהחזקת הקרקע ע''י מתיישבים אזרחיים.

בשבע שנותיי כמתאם הפעולות בשטחים (1974-1967), הקפדנו על קיומו של החוק הבינלאומי, כאשר מעט ההתנחלויות שהוקמו ביהודה ושומרון קמו כנקודות נח''ל, נקודות כאשר הבסיס החוקי שלהן היה המעמד של ''שטח כבוש, עליו יושבת יחידה צבאית לכל דבר''. אפילו קריית-ארבע הוקמה על שטח שנתפס במטרה ששימש בסיס ליחידה של משמר-הגבול. החריג היחיד היו יישובי גוש עציון. אלה חזרו והוקמו על אדמות היישובים היהודיים שנהרסו במלחמת העצמאות.

אלא שכאן מתחייבת שאלה חדשה, שאלה משפטית המופנית בעצם ליועץ המשפטי לממשלה. מן ה'לאו' שבעמדת היועץ עולה ה'כן' שלו, האישור לקיומן של כל התנחלויות הישראליות ה''אזרחיות'' שקמו על ''אדמות המדינה'' שביהודה ושומרון, שהן הרוב המכריע של מה שקם ביהודה ושומרון בארבעים השנים האחרונות. ישובים אלה קמו על בסיס צו/החלטה של הריבון בשטח הכבוש, אשר החליט להעמיד אדמות-מדינה לרשות אזרחים ''זרים'', לרשות אזרחי ישראל.

המפקד הצבאי של הכוח הכובש ביהודה ושומרון – היום, האלוף, מפקד פיקוד המרכז. הוא שנכנס לנעליו של הריבון הקודם, וכל פעולותיו נעשות בתוקף סמכותו זו. והשאלה הנדרשת מה הפסיקה המשפטית אשר הסמיכה את ה''כובש'' הישראלי להעמיד את ''אדמות המדינה'' להתנחלות, שלא לצרכי ביטחון או של כלל האוכלוסייה המקומית שבשטח הכבוש? מי ומה הסמיכו אותו להעמיד אדמות אלה לידי אזרחים ''זרים'' למדינה הכבושה?

ובהזדמנות זו, כאשר אנו דנים בהחלטות של הריבון-הכובש, אפשר להעלות שאלה גם בכיוון ההפוך – כמה ואילו אדמות מאדמות המדינה העמיד ה''כובש'', במהלך אותן ארבעים שנה, לצרכי האוכלוסייה המקומית הפלסטינית, בין אם זה לצרכי כלל הציבור, להרחבת יישובים קיימים, למשל, ובין אם זה לרשות תושבים פלסטינים פרטיים?

התשובה לשאלה זו איננה בתחום המשפטי אלא המדיני, מדיניותה של ישראל בשטח הכבוש/המוחזק/המשוחרר, מדיניות שלא בקשה לדאוג לאוכלוסייה המקומית ולצרכיה במהלך 40 השנים האחרונות.

דומה כי התשובה היחידה שיכול היועץ לתת לדילמה זו היא כי אין גורם משפטי המסוגל להגיש תביעה לבית משפט בישראל בשם ממשלת המדינה הכבושה. כאמור אינני משפטן, אך גם ללא משפטן הזכות לתמוה ולשאול - במה שונים אלה מאלה.

ודומני, על אף התנגדותי להצעת חוק ההסדרה, דומה שאם לדעת המדינה והיועץ המשפטי ניתן לתפוס את ''אדמות המדינה'', אינני רואה סיבה שתמנע תפיסתן של ''אדמות פרטיות''.

---