בארבעה בנובמבר 1995 רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין. הוא נערך מראש. הוא המתין לרדת ראש הממשלה במדרגות, עם סיום העצרת שנערכה בכיכר מלכי ישראל, עצרת שסיסמתה הייתה ''כן לשלום, לא לאלימות!'' שלוש יריות באקדחו הספיקו להשגת המט רה.

יגאל עמיר נעצר, הועמד לדין ונדון למאסר עולם.

עד כאן העובדות המוכרות.

אינני מכיר את יגאל עמיר אישית, אולם מכל מה שלמדנו עליו, בדיעבד, לאחר הרצח, ולאחר שהועמד לדין, ברור לי כי יגאל עמיר איננו ''רוצח'' טיפוסי. אני מניח שאף לא היה איש אלים במיוחד. היו אלה הנסיבות המיוחדות אשר הביאוהו לתכנן ולבצע את רצח ראש הממשלה. אלמלא כן, היה מסיים ככל הנראה את לימודיו בפקולטה למשפטים ופותח במסלול חיים נורמטיבי.

יגאל עמיר היה רק המכשיר המבצע. יגאל עמיר היה שליחם ונציגם של רבים מאנשי הימין בציבור הישראלי, בראשם עמדו חברי כנסת ואישים פוליטיים רבים אחרים. יגאל עמיר ביצע את המעשה הנפשע לו קראו אלה אשר התנגדו לקו המדיני של הממשלה, אלה אשר התנגדו להסכמי אוסלו, אשר התנגדו למסירה, ולו שעל אדמה אחד, מאדמת ארץ ישראל לידי אנשי אש''פ.

אינני מומחה למשפט הפלילי, אך בכל מעשה רצח שואפים להפריד ולהעמיד לדין הן את מי שביצע את מעשה הרצח והן את מי ששלחו את הרוצח לפעולה. המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל התעלמה ממי ששלחו את יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה. היא התעלמה מאלה אשר הכינו את הרקע למעשה במסע נרחב של השמצת יצחק רבין והוקעתו, היא התעלמה מאלה שיזמו אין ספור הפגנות סוערות ואף אלימות נגד ראש הממשלה, היא התעלמה ממי שיזמו את טקס ה'פולסא דנורא', אשר הטיל על רבין 'דין רודף'.

אינני מצר, כמובן, על גזר הדין שנגזר, אך חורה לי שהתעלמנו מן האשמים האמיתיים של המסע הפוליטי הנרחב והאלים נגד יצחק רבין, שהתעלמו ממי ששלחו את יגאל עמיר לבצע את הרצח. חורה לי שאין בעצם מניעה ליזום שוב מסע פוליטי, מסע שיקרא לאלימות מילולית ופיסית כנגד המנהיגות הנבחרת, מסע שעלול ''להזמין'' רצח פוליטי חדש.

ההיסטוריה מכירה וזוכרת הרבה רציחות פוליטיות. רציחת הנשיאים לינקולן וקנדי בארה''ב הם ללא ספק מן המוכרים והזכורים בהיסטוריה המודרנית. ואלו אנחנו, עד ל-‏4 בנובמבר 1995, נהגנו לומר כי ''לא יעלה על הדעת'' שיהודי בישראל ינסה לרצוח את ראש הממשלה.

אינני חושב שיש דרך למנוע ניסיונות כאלה, אולם ייחוד העיסוק אצלנו ברוצח, תוך התעלמות מן המשלחים אותו, עושים עוול ליגאל עמיר, כאילו הייתה זו יזמה אישית, מנותקת מן הנסיבות. ומה שמטריד פי כמה – זה מתן הלגיטימציה בדרך זו לרציחות פוליטיות נוספות.

לאחר סגירת הגיליון:

א. ח''כ מוטי יוגב, קרא לעבר עוזי פוגלמן, שופט בית המשפט העליון, כי – ''שם עצמו בצד של האויב''.
אינני חושש, ח''כ יוגב לא יפעיל אקדחו כנגד שופטי בית המשפט העליון. אך בל נתפלא אם יימצא יגאל עמיר חדש שיעשה זאת.

ב. הריסת בתי המחבלים הסכינאים היא איוולת ביטחונית. הפיגועים בשבועות האחרונים הם ''פיגועי אווירה''. הריסת בתיהם תקצין את האווירה ותפיל עלינו פיגועים קשים ויזומים.

---