רצח התינוק עלי מהכפר דומא וסכנת המוות המרחפת על שאר בני המשפחה כתוצאה מכוויות עמוקות, כמו גם דקירות הסכין שפצעו קשה עד כדי סכנת חיים שניים ממשתתפי מצעד הגאווה בירושלים הם פרי הבאושים של הכיבוש. ההומופוביה, הגזענות, שנאת האחר, הערבי, הפליט, נהנים היום מתמיכה ממלכתית ורבנית. אני משער, על סמך התבטאויות בעבר של רבני השטחים, שרים חברי כנסת מהימין, שגם הרוצחים בדומא קיבלו לפחות ברמז את ברכת הדרך מסמכות רבנית כלשהי.

הגרמנים שרצחו יהודים ושרפו בתי כנסת התחלפו ביהודיים ששורפים בני אדם ומסגדים. תסמונת גולדשטיין חוזרת על עצמה. הוא רצח 30 מתפללים מוסלמים בשעת תפילתם, והצבא שלח תגבורות לשמור על המתנחלים ולירות במפגינים, כתוצאה מכך נהרגו עוד מספר פלסטינים. בעקבות הרצח בדומא חזינו בתרחיש דומה: צבא הכיבוש שלח חטיבות וגדודים לשטחים כבושים להתעמת עם נערים פלסטינים ולהגן על הרוצחים.
לכן אינני מתרשם מהגינויים של נתניהו וחבריו. הם מבעירים את אש השנאה וזו התוצאה.

כל מי שהספידו את פתרון שתי המדינות כאילו אנו צועדים למדינה דו לאומית ראוי שייקחו בחשבון שמדינה דו לאומית לא תקום. המתנחלים מתכננים דחיקת הערבים החוצה לירדן ולאזורי כינוס צפופים מעין עזה בגדה. צריך לחזור ולחשוב במושגי דה גול שפינה שני מיליון צרפתים מאלג'יר.

---

יש לאיראן ממי ללמוד

כאיש שמאל יש לי רקוד מכובד בהשתתפות בהפגנות נגד מדיניות ארה''ב, כך במלחמת וייטנאם, שם ביצעה פשעי מלחמה, כך בפלישה לעיראק, גם שם בוצעו פשעי מלחמה, כך בהפיכה הצבאית שהפילה את הנשיא הנבחר הסוציאליסט סלבדור איינדה, הפיכה שתוכננה ומומנה על ידי ארה''ב ויש בוודאי אירועים נוספים שהוציאו אותי להפגנות נגד הקומפלקס שהשמאל כינה ובחלקו עדיין מכנה, האימפריאליזם האמריקאי. יחד עם זאת מעולם לא דבקה בי אובססיה אנטי אמריקאית, תופעה שאיפיינה אנשי שמאל רבים שראו בארה''ב את מקור כל הרע בעולם. יש כאלה שלא נרפאו וממשיכים בכך גם היום. אינני משתמש במונחים הלקוחים ממשטר האייטולות ''השטן הגדול'' ו''השטן הקטן''. זה גם לא נכון. בזירה הבינלאומית יש לארצות הברית הישגים הראויים להערכה, כמו למשל חלקה בהבסת גרמניה הנאצית, תוכנית מרשל ששיקמה את אירופה הדמוקרטית, הרכבת האווירית במלחמת יום כיפור שהצילה את ישראל מתבוסה (עם כל ביקורתי על מדיניות ממשלות ישראל לא הייתי רוצה לראות אותה כבושה ונשלטת על ידי אחד מצבאות אויביה), השלום עם מצרים לא היה נחתם אלמלא נחישותו של הנשיא קרטר, סיוע הומניטרי למדינות מוכות בצורת או רעידות אדמה הוא כמעט שגרה, ועד לימי הנשיא אובמה שבצד אכזבות להן נתתי ביטוי בטוריי, הוא רשם הישגים ראויים להערכה הן במדיניות הפנים, כמו ביטוח רפואי למיליוני אמריקאים שהופקרו, עבור למדיניות החוץ כמו הסרת המצור על קובה וקשירת יחסים דיפלומטיים מבלי להתנותם בחילופי משטר, וכלה בגדול הישגיו, ההסכם עם איראן, הסכם מצוין הדוחה את גרעונה ב-‏15 שנים, די והותר זמן להכניס גם את ישראל למשטר של פירוק חימושה הגרעיני-כימי ביולוגי במסגרת יצירת מזרח תיכון חופשי מנשק השמדה המונית. אובמה ראוי לכל פרס על שלא נכנע ללחציו של נתניהו וסוכניו בארצות הברית, טייקוני הזנות וההימורים, ליזום מלחמה נגד איראן ולהעלות את האזור בלהבות. הוא התעקש על מוצא דיפלומטי ולשמחתי המו''מ הסתיים בהסכם.

עתה מנהל נתניהו מלחמת עולם נגד אובמה באמצעות סוכניו בקונגרס במטרה למנוע את אישור ההסכם.
נתניהו מהלך אימים ומשרטט תרחישי אפוקליפסה כיצד איראן תפר את ההסכם. הוא מניח שאיראן תנהג כישראל בפרויקט דימונה שנבנה באמצעות שקרים, הולכת שולל, שוד, מעשי רצח, הפרת חוקי מדינות אירופה וארצות הברית על ידי הברחת חומרים האסורים ביצוא וכיוצא באלה שיטות מאפיונריות. יתכן ואיראן תנסה למצוא את הסדקים בהסכם המאפשרים אולי את הפרתו מבלי שיתגלו. יש לקוות כי הפיקוח ההדוק הכלול בהסכם יקשה על הפרתו. דבר אחד ברור: אם ישראל לא תפורק מנשקה הגרעיני, איראן תיהפך למעצמה גרעינית.

---

1 באוגוסט 2015

לכבוד
אסתר חיות
שופטת בית המשפט העליון
רחוב שערי משפט
הקריה, ירושלים

גבירתי,

השורות הבאות הן תגובתי הראשונית לפסק דינך (ע''א 4420/12 מיום 14.5.2015) בו דחית את ערעורם של בני שבט אל עוקבי על פסק דינה של השופטת המחוזית ש. דברת שדחתה את תביעתם של בני אל עוקבי להכיר בבעלותם על הקרקע שהיו בעליה ונושלו ממנה על ידי ממשלות ישראל.


עצרת 1 במאי באלעראקיב 1983 או 1984 משמאל לימין: גדעון, נורי אלעוקבי ומוחמד ברכהפסק הדין לא היה הפתעה. כאשר נודע כי ראש ההרכב הוא אליקים רובינשטיין, היה ברור שבשורה של צדק לא תצא מהשלישייה הזו. שבע שנותיו כיועץ משפטי לממשלה ולאחר מכן בהכרעותיו כשופט בבית המשפט העליון הוציאו לו מוניטין של שרת נאמן של הכיבוש, ידיד מפעל ההתנחלויות וחומת מגן של השיפוט הצבאי על עוולותיו. בקרב הגרעין המוצק של שוחרי זכויות אדם הוא דורג כשופט קלגס המגלגל עיניים צדקניות לשמיים בחסות כיפת הגזענות הסרוגה.

להערכתי, בהיותו מודע למעמדו הרופף בקרב הציבור הנאור, סבר ''החבר אליקים'' כי מוטב שאת תכתבי את פסק הדין, שהרי זהותך הפוליטית פחות ידועה, מה שעשוי להקל על קבלת הדין. למעשה אין חשיבות מי יכתוב את פסק הדין; אין שופט אחד בישראל, מהשלום עד לעליון שיפסוק לטובת הבדואים בנושא הקרקעות. ישראל היא מדינה ציונית. ציונות זו אידיאולוגיה, ובמדינות אידיאולוגיות כמו צפון קוריאה, איראן וכך גם בישראל, אין שופט שיפסוק נגד האידיאולוגיה הרשמית. בכל המדינות האלה נבחנת היטב מחויבותו של מועמד לשיפוט לאידיאולוגיה של השלטון על ידי השירות החשאי. כל השופטים מחויבים לרעיון הציוני גם בשעותיו האפלות. אחד מעקרונות היסוד של הציונות הוא כמה שפחות קרקע לערבים וכמה שיותר ליהודים.

ומה עם השופטים הערבים, ישאל השואל, גם הם ציונים? הם לא, אבל הם שרתי הציונות. הם עברו סריקה יסודית של השב''כ נחקרו ונשאלו סדרת שאלות להבטיח כי לא יתגלו כגורם עוין. סלים ג'ובראן, השופט הערבי הבודד בעליון, היה בהרכב שדן בערעור שבט אל עוקבי. אמנם ג'ובראן הוא ''ערבי חיובי'' לפי הגדרת השב''כ, אבל איש לא היה פונה אליו לכתוב את פסק הדין, כי גם ''ערבי חיובי'' יכול פתאום להשתגע ולהוציא תחת ידו פסק דין נאור שיקבל את דרישות הבדואים ויורה לממשלה להחזיר את האדמות לבעליהן. זהו זעזוע טקטוני שהממשלה לא תעמוד בו. למה להסתכן?

פסק הדין שאת כתבת עמד בציפיות האידיאולוגיות. הציונות המנשלת שוב ניצחה. חסמת את הערוץ המשפטי לבדואים. זכית לשבחי הממסד. הממשלה חיבקה אותך, התנועה הציונית נישקה אותך, הקק''ל קראה חורשה על שמך, רובינשטיין קרן מאושר למקרא פסק הדין והגדיר אותו מאלף. רק הבדואים חזרו לביתם מוכים, מופלים ומתוסכלים; כמה זמן לדעתך ניתן יהיה לרכב עליהם מבלי שיתקוממו? בנתונים אלה אינתיפאדה בדואית בוא תבוא.

במקביל לביקורתי מלווה אותי תחושת החמצה. שהרי לא כל יום נופל בידי שופט/ת נושא היכול לשנות סדרי בראשית, משהו בנוסח החלטת בית המשפט העליון בארה''ב בראון נגד מועצת החינוך באזור מגוריו ששמה קץ להפרדה הגזעית במערכת החינוך. אילו היית קצת יותר דמוקראטית, קצת יותר סוציאליסטית, קצת יותר ליברלית, קצת יותר צודקת, קצת יותר אמיצה, קצת פחות ציונית, היה בידייך מטמון זהב ממנו ניתן היה להוציא פסק דין היסטורי שהיה שם קץ לאפליית הבדואים, מחזיר להם את הקרקעות שהממשלה גנבה מהם בתוספת פיצוי נאות, מחייב את הממשלה להקים בתפוצה הבדואית מערכת חינוך שוויונית, לחבר את כל הישובים הלא מוכרים לרשת החשמל והמים, להכין תכנית מתאר בשיתוף עם התושבים ולהוציא מחוץ לחוק את חוות הבודדים שנועדו ליהודים בלבד, וזו רק רשימה חלקית. פסק דין כזה יכול להיכתב רק על ידי שופט/ת המשלב/ת אומץ לב עם מחויבות לזכויות אדם. הכרתי שופט כזה, השופט המחוזי דב איתן ז''ל שחתם על עצומת יש גבול נגד המלחמה בלבנון ואולץ להתפטר.

קריאה לא משוחדת של פסק הדין שכתבת מותיר רושם עגום של חד צדדיות אובססיבית, קבלת כל עמדה ממשלתית ודחיית כל מסמך או עדות, ללא הסבר נאות, המשרתים את התובעים.

ב-‏1921 הצהיר שר מושבות הבריטי צ'רצ'יל בפני הבדואים כי האימפריה תכבד ותשמור על זכויותיהם. צ'רצ'יל, אמן השפה האנגלית, נתן התחייבות חד משמעית ואת כותבת בפסק הדין כי דבריו לא ברורים דיים וניתנים לפירוש לכאן ולכאן. את קובעת כי הבדואים הם נוודים שלא עיבדו קרקע ברציפות ולכן אין הם בעלים של קרקע, אי לכך מבקשים בני שבט אלעוקבי להגיש מסמך המוכיח כי כפרם אל עראקיב היה הבעלים של אלפי דונמים אבל את מסרבת לקבל את המסמך. ההסתדרות הציונית רכשה מהבדואים אדמות בנגב עליהן הוקמו הקיבוצים רוחמה ורביבים. עסקות אלו נרשמו והוכרו כחוק מאז ועד היום. איך זה מתיישב עם קביעתך שלא היו בעלי קרקע? אין לך הסבר אינטליגנטי.

ב-‏1951 הגיע קצין הממשל הצבאי בדרגת סגן אלוף לביתו של ראש השבט השייך אלעוקבי וביקש שהשבט יעזוב את אלעראקיב לתקופה של 10 חודשים שלאחריהם יוכלו לשוב. ההבטחה לוותה במכתב התחייבות. עברו למעלה משישים שנים וההבטחה לא קוימה. האם ממשלה אינה מחויבת לקיים הבטחותיה? מה שהתרחש בפועל, גם רימו גם גנבו ולך אין מה לומר בנדון.

לפרשה יש גם היבט אישי. נורי אלעוקבי הוא חברי. עשרות שנים הוא נאבק לחזור לאלעראקיב שם נולד. הוא מקפיד כל השנים להיעזר בשיטות לא אלימות: מכתבים לשרים (שלא טורחים לענות), שביתות שבת, שביתות רעב, הקמת מפלגה וריצה לכנסת, אסיפות פומביות, זריעה ושתילה באדמות אל עראקיב, פרסום חומר הסברה ותביעות משפטיות. מאבקו האציל לא הציל אותו מאלימות המשטרה. כמי שהשתתף ברבים ממאבקיו יעצתי לו לא לפנות למערכת משפטית כי אין לו סיכוי. בנושאי קרקעות של ערבים משני צידי הקו הירוק, בית המשפט הוא קודם כל ציוני המגבה את שחיתות השלטון. נורי החליט לנסות ונוכח בחדצדדיות של בתי המשפט בכל שלוש הערכאות: שלום, מחוזי ועליון. לפני מספר ימים ביקש נורי דיון נוסף בעליון אבל הנשיאה מרים נאור סירבה.

יש לשקול הרחבת המאבק לשיטות שטרם נוסו תוך שמירה על עקרון אי האלימות.
פסק הדין שלך, אסתר חיות, הוא מושחת משום שהוא מגבה שחיתות.

לסיום, קטע מספרו של פרופ' ברוך קימרלינג ז''ל מגדולי הסוציולוגים שקמו בישראל:

בכינונה ובהצלחתה של המדינה הישראלית נהוג לראות הוכחה להצלחת הרעיון הלאומי היהודי בגרסתו הציונית. הציונות, שהומצאה לקראת סוף המאה ה-‏19 באירופה, הציעה לבעיה היהודית פתרון ברוח הלאומיות הקולוניאלית של אותה תקופה. כפי שעוד ניווכח בהמשך, בתוך הציונות קיימת מאז ועד היום תערובת של לאומיות חילוניות ומודרנית, יסודות וסמלים דתיים וקמאיים ועזוז קולוניאלי אירופי. זה האחרון כחלק מן התרבות הפוליטית של התקופה, הושתת על ההנחה שהעולם כולו שייך לאדם האירופי, אשר בצר לו או בהתרגש עליו צרה במקום מושבו, יכול לקום ולנדוד מעבר לימים, אל יבשות אחרות, ולהקים בהן מושבות אשר בבוא הזמן אף עשויות להפוך למדינות חדשות, תוך התעלמות מקיומם ומזכויותיהם של הילידים, ולעיתים תוך השמדתם, גירושם או הפיכתם לכוח עבודה זול. הזיכרון הקולקטיבי היהודי של הארץ המובטחת שהיהודים נעקרו מתוכה בעבר הרחוק והמיתי, שהשתמר (אם כי עבר גלגולים שונים) בקרב הקהילות היהודיות המפוזרות בעולם, אף העניק משנה תוקף לרעיות שיבת היהודים אל ה''ארץ ללא עם המצפה לעם ללא ארץ'', כהגדרת המחזאי והעסקן היהודי הבריטי ישראל זנגוויל.

ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים, הוצאת עם עובד, 2004

גדעון ספירו

---