זו שעתם של הימין המתלהם הנוקם ותמונת הראי שלו החמאס הרצחני. שעת הגופות, פולחן המוות. זה האלמנט הממלא אותם באדרנלין. אני שומע את פתרונות מומחי הממסד הממלאים כפטריות לאחר הגשם את אולפני הטלוויזיה השונים ומתחרים ביניהם מי יקיז יותר דם. לכולם תפריט דומה של עוד מאותו דבר!!! יותר רצח, יותר הרג, יותר הרס, יותר ענישה קולקטיבית, חוזרים לפוצץ בתי משפחות שלא הורשעו, יותר הוצאות להורג ללא משפט של מנהיגי חמאס, ח''כ פייגלין חוזר על הצעתו להנהגת עונש מוות. מעזה מאיימים עלינו בגיהינום וסגן שר החוץ צחי הנגבי מאיים על החמאס בגיהינום משלו. התמהיל המדמם הזה זו חגיגה לרבנים שטופי גזענות ושנאת גויים הפועלים משני צידי הקו הירוק. ההמון הנבער והמוסת קולט היטב את המסרים לשפת סיסמאות ניאו נאציות קליטות המציפות את הרשת החברתית. אם אבחר את המייצגת הרי היא ''לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים''. זה תרגום לעברית של סיסמאות שרווחו נגד יהודים בגרמניה הנאצית. יש אימאמים העונים באותה מטבע בדרשות רווייות שנאה במסגדים. הקנאות הדתית מובילה בשלב זה בשני הצדדים. והרי כל זה כבר נוסה. והלקח לא נלמד.

שלושת תלמדי הישיבה נולדו לתוך הכיבוש, או הובאו לשטחים הכבושים על ידי הוריהם, והורעלו להאמין שהכל שלהם, והראייה הרי נמצאת בתנ''ך, אלוהים הבטיח ואנו שליחיו. הם שילמו בחייהם שלמים באמונתם.
ומנגד, החשודים ברצח, אף הם ילידי הכיבוש. הם לא חוו יום אחד של חופש. כל חייהם מתנהלים תחת עולו של הכובש. הם עדים להשפלות, קרוביהם נעצרו, עונו, נהרגו, הם צעירים בגיל אבל כבר עברו את שלב ההכשרה בכלא הישראלי, והצלקות מצטברות, ואש השנאה והנקמה הופכת למדורת ענק, ובאין אור בקצה המנהרה, האמונה באל היא המפלט, והדרך לחמאס קצרה. גם הם הורעלו להאמין שהכל שלהם, הנה זה כתוב בכתבי הקודש .

מול שני מחנות קנאים אלה ניצב מחנה השלום הישראלי, ואני מתכוון לשלום, ולא לסוכני הכיבוש כמו פרס, רבין, הרצוג, פואד ודומיהם, אלא למתנגדי כיבוש בלי ''אם'' ''אבל'' ''ובכל זאת'' ''וכולנו משפחה אחת'', שהתנגדותם לכיבוש אינה נובעת רק בגלל ''מה שזה עושה לנו'' אלא גם ''בגלל מה שזה עושה להם'', במילים אחרות, הפשעים והעוולות הגלומים במבנה העל הקרוי כיבוש, דיים להתנגד לו גם אם יוכיחו לי באותות ובמופתים, שהכיבוש עושה לנו רק טוב. והוא לא.

עוצמת ההסתה הגזענית נגד ערבים הגיעה כמעט ל-‏10 בסולם ההסתה, גרמה לקורת רוח בקרב הימין הישראלי. שנאת ערבים יוקדת היא אחד הדלקים המזינים את מפעל ההתנחלויות.
למי שעיניו לא הסתנוורו היה ברור כי גל שנאה כזה המציף את הרשת לא יישאר בתחום הדיגיטלי ויהיו מי שיתרגמו זאת כהיתר עיסקה להתנכל לערבים, ואז בא הגרוע מכל, שישה יהודים חטפו מביתו במזרח ירושלים את הנער מוחמד אבו חדיר, רצחו אותו באכזריות בל תתואר, שרפו אותו בעודו בחיים, וכל אשמתו בעיני חוטפיו, היותו ערבי.

על ישראל עובר גל עכור של הסתה נגד ערבים שמזכיר את גלי ההסתה נגד יהודים בגרמניה ערב פרעות ליל הבדולח. הדרך בה נרצח מזכירה את שיטות הארגון הגזעני בארה''ב קו קלוקס קלן. ''זה לא יהודי'' הגיב ראש עיריית ירושלים על רצח מוחמד. מדוע? הרוצחים מימשו את הכתוב בספר תורת המלך, פרי הילולים של רבני התנחלות יצהר, המתיר רצח תינוקות, שמא בעתיד יימנו עם אויבי ישראל. זו היהדות ההולכת ומשתלטת על ישראל, זו היהדות של נדל''ן, יהדות גזענית, יהדות קולוניאלית, יהדות של אפליית ערבים ממוסדת לה שותף גם ראש עיריית ירושלים, יהדות ממנה שאבו השראה , עוז ועזוז, יהדות שורפי הגופות. בפינה ניצבת יהדות הומניסטית, עדיין מנסה להיאבק, אבל אוגדת בנט חזקה ממנה, והיא הולכת ונשחקת, הולכת ונשרפת, עד שלא ירחק היום ותהפוך ליהדות הדממה. על משקל אמרתו הידועה של המשורר היהודי גרמני היינריך היינה (1797 – 1856) שבמקום שם שורפים ספרים סופו שישרפו גם בני אדם, ניתן לומר כי במקום בו שורפים בני אדם סופו שתתרחש השמדת עם.

אחרי שהוברר סופית כי מוחמד אבו חדיר נרצח על רקע לאומני-גזעני-דתי היה אך טבעי לצפות שהציבור הערבי יצא לרחובות להביע את זעמו. במקום לגלות גמישות והבנה ולאפשר להפגנות הספונטניות להתקיים, גייסה המשטרה מאות מצוידים בכלי נשק, מקלות, מגינים, קסדות והפליאו אלימותם במפגינים, הן בירושלים המזרחית והן בוואדי ערה. הטלוויזיה הקרינה מחזה מבעית בו רואים שוטרים מכים מכות רצח נער בן 15 שכל פשעו היותו בן דוד של הנער הנרצח. לאחר כל זאת לא מתבייש החוצפן הזה, השר לביטחון פנים, שליחו של הצאר ליברמן במשטרה, להצהיר בטלוויזיה, שהמשטרה תגלה אפס סובלנות לאלימות, לא של השוטרים, של המפגינים. בנסיבות אלו של משטרה אלימה ותוקפנית, השלכת חפצים על השוטרים הינו מעשה של הגנה עצמית. אלא שבישראל, כמו בישראל, המשטרה עצרה עשרות מפגינים, אולם מאחר ומדובר בערבים, חזקה על בית המשפט שישלים את מה שהמשטרה החסירה. צדק כיבושי.

בעקבות הרצח מערר החלחלה של הנער הפלסטיני התיישבה לה איזו אופנה בכמה פיות של ידוענים לפיה יש לצאת בתוקף נגד הקצוות ''מימין ומשמאל''. כך אמרה דורית ביניש, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון, כך התבטא העיתונאי ארי שביט, איש ''הארץ'' שבודק עצמו יום יום עם פלס צמוד, לוודא שהבועה נמצאת בדיוק באמצע. יסלחו לי הידוענים המלומדים, זו הקבלה מוליכת שולל. אין דומה הימין לשמאל ולהיפך. אין בנמצא איש שמאל בישראל, יוגדר כקיצוני יותר מהקצה הקיצוני, שרצח ראש ממשלה, שהקים מחתרת טרור רצחנית, שהתנקש במתנחלים שנואי נפשו, שהניח מטעני נפץ ליד אולפנא בהתנחלויות במטרה להרוג ולפצוע מקסימום של תלמידות, שצורח בהפגנות מוות למתנחלים ולימין, שבביתו יש מעבדה להכנת מטעני חבלה. כל אלה, ועוד מיני תופינים כאלה, מצויים בשפע מסוכן אצל הימין, לעתים בתמיכה ועידוד של שרים וחברי כנסת מהימין. אינני מכיר איש או אשת שמאל, בישראל או מחוצה לה, שרוצים לחיות במדינה הנישלטת בידי כוהני דת. לא אייטולות, לא אימאמים, לא רבנים ולא כמרים.

בעניין ספציפי זה אני נצמד לחזונו של הרצל שכתב בספרו כי הרבנים ישבו בבתי התפילות ויתעסקו בצרכים הדתיים של מאמיניהם, ואנשי הצבא ישבו בקסרקטינים ולא יתערבו בשלטון. אילו הרצל איתנו נוהג על פי ספרו, ודובר עברית מודרנית, הוא היה אומר לרב פירון, שר החינוך, עוף לי מהעיניים, חזור לבית הכנסת ודאג לצרכי הדת של קהילתך.
איש השמאל בישראל, יהיה קיצוני ככל שיהיה, נצמד לשיטות מאבק שלא חורגות מהמרחב הדמוקרטי. ועוד דבר לא בלתי חשוב: הרצח של מוחמד הוכיח עד כמה מופרך ושקרי הוא אותו יום הקרוי ''יום איחוד ירושלים''.

---

יהיה שלום?

שעה שישראל ניהלה את מבצע החיפושים האלים והפוגעני אחר שלושת בני הישיבה החטופים, מבצע ששילב את החיפושים עם פעולות ענישה קולקטיבית, במסגרתו נעצרו מאות פלסטינים, חטופים אף הם, כחשודים בחברות בחמאס או בקרבה אליה, ליוו אותי שני חששות. הראשון, גורלם של החטופים. אם מדובר בחטיפה לצרכי מיקוח, אזי החיפושים האינטנסיביים יצרו טבעת חנק סביב החוטפים, הם יכנסו לפאניקה, שלושת החטופים הפכו לנטל שיש להיפטר ממנו. במילים אחרות, החיפושים סיכנו את חייהם. כאשר נמצאו הגופות שידר הכתב הצבאי של קול ישראל דבר פרשנות בה נאמר שלא ברור אם מדובר בחטיפה לצורכי מיקוח שהסתבכה, או בחטיפה שמטרתה הייתה רצח. יש לי עמדה עתיקת יומין לפיה כאשר חטיפה מצליחה יש לנהל מו''מ במטרה להציל את חיי החטופים ולהימנע מכל פעולה צבאית. מאחר ושני החוטפים החשודים ברצח טרם ניתפשו ואין לאיש מידע אמין, יש רק הערכות, אני נוטה להערכה שמדובר בחטיפה שהסתבכה.

החשש השני שליווה אותי היה, שראשי החמאס בעזה יראו במעצרים ההמוניים בגדה הפרה של הסכם ההבנות שהיווה את התשתית להסכם הפסקת האש ויגיבו בחידוש ירי טילים. כל זאת אכן קרה ואנו נתונים עתה בסיבוב נוסף של חילופי מהלומות.

במה סמלי שיום פרוץ הקרבות, שקיבלו את השם ''צוק איתן'', היה גם יום פתיחת ועידת השלום של עיתון הארץ. לרגל פתיחת הועידה פירסם העיתון מאמר שכתב נשיא ארה''ב ברק אובאמה תחת הכותרת ''השלום אפשרי''. מבלי שהנשיא התכוון לכך, מכיל המאמר את המרכיבים המבהירים מדוע השלום אינו אפשרי עם ממשלה זו ונשיא זה. במאמר מעלה הנשיא על נס את הברית עם ישראל, את היחסים המיוחדים, את הסיוע הביטחוני והכלכלי, את התמיכה הבלתי מסויגת בישראל, את שיתוף הפעולה בין הצבאות ועוד. בנתונים אלו, איזו מוטיבציה יש לממשלת ישראל להתנתק ממדיניותה הסרבנית לנוכח תמיכה כה גורפת מהמעצמה מספר אחת בעולם? בלי שינוי במדיניות ארה''ב, הסרבנות תמשיך לחגוג.

לישראל של נתניהו וליברמן יש אינטרס בקיום שלטון החמאס בעזה. המילים ''סכנה קיומית'' הן טקסט חובה לכל בעלי השררה בישראל, ללא קשר אם זה נכון אם לאו, זה כבר טבוע בד.נ.א הישראלי. בשביל סכנה קיומית צריך אויב ואת זה מספק לנו בשפע העולם שמסביבנו. פעם הסכנה הקיומית היא אשף, פעם סוריה, פעם איראן, ועתה ממלאת תפקיד זה ברוחב לב ממשלת החמאס בעזה. על מנת למלא את הסכנה הזאת תוכן, צריך מעת לעת איזו מלחמה קטנה או גדולה המהווה דבק המלכד את החברה הישראלית. רק החלה כתישת עזה על יד חיל האוויר הישראלי, וכבר אנו מדווחים על משפחות שלמות שהושמדו בהם ילדים ותינוקות. האופוזיציה נמוגה בחלקה הגדול, והיא מגבה את הממשלה. אילו רצתה הממשלה לפתור באמת את סוגיית הירי, הייתה פועלת בערוצים דיפלומטיים ומציעה למשל את הסרת המצור ופתיחת שערי עזה לגדה תמורת הפסקת הירי לטווח ארוך. אבל אז יפסיד חיל האוויר שדה אימונים על אוכלוסיה חיה.

האירועים האחרונים לא מיתנו את הימין הישראלי, אלא הקצינו אותו. הוא הרחיב את עונש המוות ומניף סיסמאות מוות חדשות. לקריאה הוותיקה מוות לערבים נוספה הקריאה מוות לשמאלנים. אחת ההצלחות הגדולות של תעמולת הימין היא הדבקת החמאס לשמאל. ואין לך סילוף גדול מזה.
אי לכך, כמי שכבר נידון למוות (בשריפה?), אני מבקש להזכיר לבית דין שדה של הימין כי מי שתמך וטיפח את החמאס היה הממשל הצבאי הישראלי על מומחיו, בתקופה שאשף נחשב לשטן הגדול. ספן השלום אייבי נתן ישב שנה בבית סוהר בגין פגישה עם ראשי אשף.

זה היה בשנות ה-‏80 של המאה ה-‏20. הכרתי את פייסל חוסייני ז''ל, הדמות הבכירה של אשף בשטחים הכבושים ובירושלים. פעלנו יחד במספר מסגרות. עם השנים התפתחו יחסינו לידידות וחברות. איש מקסים, חילוני, למד היטב את החברה הישראלית. תמך בפיתרון שתי המדינות מבלי לוותר על חזון מזרח תיכון דמוקרטי שבמסגרתו יתאחדו ישראל ופלסטין. חבריי ואני הפצרנו בממשלה ובכל מי שהיה מוכן להאזין לנו, בכתב ובע''פ, דברו עם אשף, דברו עם פייסל, שאחד מיתרונותיו, שאין לו שיחות יומיות עם אלוהים, אבל רבין החכם השיב לנו בהטלת מעצר מינהלי על פייסל והמשיך לטפח את התנועה האסלאמית אביה מולידו של החמאס. המפלצת הלכה והתעצמה, הפכה לתנועה פוליטית המונית ואי אפשר להחזיר אותה חזרה לבקבוק. אין מנוס, צריך להידבר גם איתה. מטוסים וטנקים לא יעזרו.

---