יום הזיכרון לשואה שצוין השבוע, הפך אצל נתניהו ליום הזיכרון לחמאס ולאיראן. באמצעות שני אלה מהלך נתניהו אימים על אזרחי ישראל ומבשר להם שסכנת ההשמדה לא פסה. המאזין לנתניהו יקבל את הרושם שלא ישראל מטילה מצור על עזה אלא החמאס מטיל מצור על ישראל, לא ישראל מאמנת את טייסיה, מחמשת את מטוסיה ומאיימת בתקיפת אתריה הגרעינים של אירן, אלא איראן מאיימת בהשמדת ישראל, שעה שטרם נשמע מנהיג איראני שאיים בהפצצת הכור בדימונה, בבחינת ישראל הכניסה את האזור למרוץ חימוש גרעיני, ולכן ''אנו האיראנים'' מצווים, בעזרת האל והמנהיג חאמנאי, לפרק ולהרוס את מאורת הנחשים הגרעינית המאיימת על איראן.

המשטר באיראן הוא אפל, מדכא, פונדמנטליסטי, בז לזכויות אדם,שלא שונה בהרבה מהדיקטטורה הישראלית השולטת זה 47 שנים בעם הפלסטיני. מי שרוצה לדעת איך תראה ישראל בשליטת נוער הגבעות ורבניהם, יעיף מבט לאיראן. המשטר שם רע דיו מבלי שנתניהו ידביק לו את השמדת ישראל. קובעי המדיניות באיראן מתבטאים כלפי ישראל בשני קולות: הם אומרים כי יכבדו כל הסכם שהפלסטינים יחתמו עם ישראל, והם מזהירים את ישראל שוב ושוב לא להיכנס להרפתקה צבאית נגד איראן כי התוצאות עבור ישראל תהיינה קטסטרופליות. הצעתי הצנועה: לא להעמיד זאת למבחן, לא לאיים על איראן ולא להבעיר את המזרח התיכון. ובהזדמנות רצוי גם לבקש סליחה מהעם האיראני על תמיכת ישראל במשטרו של השאח.

יום הזיכרון לשואה 2014 לא היה שונה מקודמיו. שוב חוזר הניגון של גיוס השואה לשרות הקולוניאליזם הישראלי. לא עשו שיעורי בית ולא הפיקו לקחים, שעיקרם: מאבק בגזענות, כיבוד זכויות אדם לכל באי עולם ושמירה על דמוקרטיה במדינת כל אזרחיה. במקום זאת ממשיכה ישראל לביים את ההצגה המיותרת והמזיקה של מה שקרוי מצעד החיים למחנה ההשמדה אושוויץ. הפעם עומד בראש המשלחת מפכ''ל המשטרה רב ניצב יוחנן דנינו שביקש מעמיתו הפולני להצטרף אליו ולהתחייב למאבק באנטישמיות.

אם המפכ''ל הפולני תודרך כהלכה הוא בוודאי אמר לדנינו בערך כך: ''הבה נעשה הסכם, אני אאבק באנטישמיות, מה שאני עושה ממילא, ואתה תתחיל סוף סוף להיאבק בגזענות ובגזענים שזוכים היום לפריחה בישראל משני צידי הקו הירוק. ראה, אצלנו האנטישמים לא שורפים בתי כנסת ואצלכם הגזענים שורפים מסגדים. במקום לנסוע לפולין תתחיל לעבוד בישראל, וראשית לכל תעקור את הגזענות מקרב המשטרה כי משטרת אפרטהייד גזענית לא יכולה להיאבק ברצינות בגזענות''. דנינו השפיל מבט ולא ידע לאן להוליך את הבושה.

להוציא את מדליקי המשואות, שכל אחד מהם נושא עימו משא מופלא ומרגש של הישרדות, מתנהל הטקס הרשמי של פתיחת יום הזיכרון, בשגרה מסודרת, נקייה, נאומים חלולים של ראש הממשלה ונשיא המדינה, כיתת חיילי כיבוש שמקבלת פקודות של עמוד דום, עמוד נוח, הרבנים הראשיים שיש ביניהם חלוקת תפקידים, האשכנזי קורא פרק מתהילים, הספרדי אומר קדיש והחזן הצבאי הראשי מופיע עם אל מלא רחמים. הדת בגרסתה האורתודוקסית השתלטה על הטקס שאמור להיות חילוני.

מול המופע הרשמי של שואה מגויסת למדיניות ממשלתית פושעת, עומד הקוטב הנגדי בצורת מיצג אמנותי אותו מעלה נטלי כהן וקסברג. זהו מיצג לא קל לצפייה. נטלי נוגעת בשורשי העיוות שמאפיין את הטיפול הרשמי בשואה, וכמקובל באמנות פוליטית רדיקלית, היא לא מבדרת, אלא מצליפה בבוטות בסמלים, בועטת במוסכמות, שוחטת פרות קדושות ומציגה את ממסד השואה בכל ערוותו. כיצד קורה שצעירה ''תוצרת הארץ'' מגיעה לתובנות פוליטיות שמייצרות את מיצגיה הנועזים, זה כמעט נס לכשעצמו.

---

מנטליות אייכמנית

בערב יום הזיכרון לשואה הוקרן בטלוויזיה הישראלית סרט המספר את סיפורם של חוקרי אדולף אייכמן לאחר לכידתו והבאתו לישראל. אחד החוקרים סיפר כי הוא הכין עצמו לראות מפלצת והנה נפתחת הדלת, ומולו ניצבת ''דמות אפורה של פקיד שיכול להיות כל אחד מאיתנו'' (ציטוט מהזיכרון). אני מוסיף, פקיד העושה כמצוות אדוניו, נצמד באדיקות לכל סעיפי החוק כמותו אנו פוגשים מדי יום במגעינו עם השלטון, איש ממושמע שלא שואל למה ומדוע, גם כאשר הוא מקבל הוראות שכרוכות בפשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות. פקידים כאלה, שהם תמצית הבירוקרטיה, ניתן למצוא בכל מערכת שלטונית. במדינות דמוקרטיות נזקם שולי, אולם במדינות רודניות הם מהווים את התשתית עליה מבצע משטר עריץ את פשעיו. לא כל פקיד כזה הופך לרוצח המונים כמו אייכמן אבל תכונות אלו הן המסד עליו בונה משטר עריץ את פעולותיו. אייכמן פעל על פי החוק הגרמני ומילא אחר הוראות הממונים עליו, כפי שאמר לי פרופסור ישעיהו ליבוביץ בראיון שקיימתי עימו בפברואר 1992 עבור ירחון יהודי גרמני. זו התרסתו של ליבוביץ כלפי מי שהעלו את החוק ומילוי פקודות לערך עליון מבלי להתחשב איזו מטרה הם משרתים. אין כל חשיבות אם אייכמן באמת שנא או תעב יהודים. הוא קיבל משימה וביצע אותה במסירות וביעילות כמצופה מפקיד לויאלי.

מחשבות אלו רצו הלוך ושוב בעקבות הידיעה בעיתון הארץ (יום שישי 25 לאפריל 2014) לפיה קיבלה עמותת רופאים לזכויות אדם מכתב מפקיד ברשות המיסים בשם אסף לרנר ובו מודיע הפקיד נאמן השלטון כי הוא החל בהליך שלילת מעמדה של העמותה כמוסד ציבורי שתרומות אליה הן הוצאה מוכרת הפטורות ממס. במכתבו שואל הפקיד איזו מטרה ציבורית משרת המאבק בכיבוש, או הסיוע לפליטים או טיפול רפואי בכפרים פלסטינים שבגין הכיבוש רופא כמעט לא מגיע לשם, או מאבק למען זכויות רפואיות לבדואים בנגב, ומה יש לאנשי העמותה לחפש בבילעין ונעלין בשטחים הכבושים, וממתי המאבק למען רפואה ציבורית לכל, כחלק מזכויות אדם, הוא עניין ציבורי. בסך הכל מדובר באיזה סכסוך אישי בין נתניהו ואבו מאזן, בעיות הבריאות של הפלסטינים הם עניין פנימי פלסטיני שהרי ישראל לא שולטת שם, והפצועים בהפגנות בילעין ונעלין מירי חיילי הכיבוש אינם זכאים לטיפול רפואי, שימותו כולם, ומצב הרפואה בישראל הוא בכלל לא עניין ציבורי אלא בעייתה האישית של שרת הבריאות. איך לא חשבנו על זה קודם. עכשיו תארו לכם את רשות המיסים האמריקאית מוציאה מכתב נוסח לרנר לליגה נגד השמצה בארה''ב המודיע כי המאבק נגד אנטישמיות הוא לא נושא ציבורי ועל כן התרומות לא יוכרו יותר על ידי רשות המיסים האמריקאית. איזו זעקה הייתה קמה בישראל.

עמותת רופאים לזכויות אדם היא מהאצילות והצודקות שקמו בישראל. יוזמה ברוכה של ד''ר רוחמה מרטון, שמדינה נורמלית הייתה מזכה אותה בפרס ישראל. יהודים וערבים שילבו ידיים בפעילות שאין להגדירה אלא כעבודת קודש בשרות רעיונות נעלים שהמרכזי שבהם: חביב אדם שנברא בצלם. כל הנושאים בהם עוסקת העמותה הם בעלי עניין ציבורי, כך המאבק בכיבוש, בגזענות, המאבק נגד הפרטתה של הרפואה הציבורית, הזכות לבריאות כחלק מזכויות אדם. רק מוח עקום, ימני פונדמנטליסטי יכול ליזום פגיעה בעמותה. העמותה, על הנהלתה, עובדיה וחבריה הם הגרסה הישראלית לחסידי אומות העולם.

מה יקרה אם מגמת הפקיד לרנר לא תסוכל? התרומות לעמותה יצטמצמו ויתכן ותצטרך להתפרק. התוצאה: מי שהטיפול הרפואי במרפאת העמותה היה חומת המגן האחרונה להצלת חייו או חייה, כי ישראל לא הכירה בזכותו/ה לטיפול רפואי, יהיו בסכנת חיים, רופאי העמותה, אנשי מצפון שלוקחים את שבועת הרופא ברצינות, יתהלכו כמי ששללו מהם את רישיון הרפואה. זה מזכיר לי את שלילת רישיון הרפואה מרופאים יהודים בגרמניה של שנות ה-‏30 של המאה הקודמת. אבי היה אחד הרופאים האלה. הנסיבות לא תמיד זהות, אבל העילות דומות. שלילת רישיונות מרופאים יהודים בגרמניה מקורה בגזענות, כפי שההתעמרות וההתנכלות שבאו לידי ביטוי על ידי רשות המיסים הישראלית מונעים אף הם על ידי גזענות. כל זאת נעשה כמובן תוך ציות והסתמכות על סעיפי החוק שתמיד ניתן לפרשם בשרות הפשע והעוול. זוהי נקודת המפגש של המנטליות האייכמנית. נכון, יש בישראל חוק יסוד של כבוד האדם וחירותו, אבל הפרשנות במדינה בה היהודי קודם לדמוקרטיה, הערבים הם לא בגדר אדם יהודי ולכן אפלייתם מובנית במהותה של המדינה, כפי שפסקה לאחרונה שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל, בהסכמת חבריה להרכב, שאישרה כי הפלסטינים מופלים לרעה אבל זו אפליה סבירה. יש לה גם על מי להסתמך, על ידידתנו הגדולה ארה''ב, שבעידן העבדות קבע שופט בית המשפט העליון כי החוקה האמריקאית לא חלה על שחורים כי הם לא אדם במשמעות החוקה. בעוד ארה''ב עושה מאמצים לתקן את המעוות ישראל חוזרת אחורה למושגי חברת העבדות.

אם הייתי צריך לבחור איפה לחיות, בחירתי הייתה במדינת רופאים לזכויות אדם. זו מדינה שאינה מבחינה בין דם לדם, מכבדת זכויות אדם, דוגלת בדמוקרטיה ודואגת לכל אזרחיה ותושביה ללא הבדל דת גזע ומגדר.

---

סרבני שלום

ראש ממשלת ישראל הוא סרבן שלום המתמחה בתהליך שלום, תהליך שאין לו סוף שכל תפקידו למשוך זמן ולהביא כל מי שמעורב בתהליך, לידי עייפות ותשישות. עתה העניק אבו מאזן לנתניהו עילה להפסקת התהליך – הפיוס עם החמאס. נתניהו הוא יצרן תעתועים. הוא מעמיד פנים של שואף שלום אולם כשמגיעים לתכלית מתברר שהכל הזיות, בדומה להולך במדבר שרואה אגם מים וכשהוא מגיע אל שפת האגם הוא מבין כי לא אגם ולא מים, רק חול וחול. עד היום אין נתניהו מוכן לומר מהם לשיטתו גבולות המדינה הפלסטינית במסגרת פיתרון שתי המדינות, אף כי הוא התבקש שוב ושוב, הן על ידי אבו מאזן והן על ידי ידידינו במערב, לשרטט מפה. עתה אנו עדים לאבסורד שסרבן השלום נתניהו מאשים את אבו מאזן בסרבנות שלום. אינני יודע אם אבו מאזן הוא סרבן שלום כי מעולם לא הוצגה לו הצעה ישראלית רצינית שתעמיד אותו במבחן.

אילו נתניהו היה רציני בנושא השלום הוא היה מטלפן אל אבו מאזן ומברך אותו על הפיוס ומביע תקווה שעתה אפשר יהיה לנהל מו''מ עם ממשלה שמייצגת את הרוב המכריע של העם הפלסטיני, אילו היה רציני היה זה מכבר מציע כי ירושלים תהיה בירה משותפת של שתי המדינות, אילו היה רציני היה אומר לאבו מאזן, החזרנו לכם את מזרח ירושלים על 300 אלף הפלסטינים שבה, וכאקט של רצון טוב ופיוס מוכנה ישראל לקלוט כמספר הזה פליטים ממחנות הפליטים, אילו היה רציני היה משחרר את אלפי השבויים הפלסטינים וכך מוכיח כי כוונותיו לשלום אינן מן השפה לחוץ, אילו היה רציני היה מודיע לאבו מאזן על נכונותה של ישראל לפנות את כל ההתנחלויות,לסגת לגבולות שביתת הנשק ולהשאיר את התשתית הפיזית והמבנים של ההתנחלויות ליישובם של פליטים פלסטינים, על חשבון הפיצויים שישראל חייבת לקורבנות הנכבה. כל הסיפור הזה של ''גושי התנחלויות שיסופחו לישראל'' הוא מתכון להמשך החיכוך העוין ולא מרשם לשלום.

כן, אילו נתניהו היה רציני הוא לא היה בליכוד. במקום זאת אנו מקבלים את ''הלא נדבר עם טרוריסטים''. ממשלת הטרור היהודי בה מכהנים נציגי החמאס היהודי לא תדבר עם טרוריסטים. איזו בדיחה עצובה.

---

יום העצמאות

כבשנים קודמות, גם השנה לא אחגוג את יום העצמאות, כל עוד ישראל שוללת את זכותם של הפלסטינים לעצמאות.

ולשר החוץ קרי יאמר: אתה לא צריך להתנצל על השימוש במלה אפרטהייד בקשר לישראל. דיברת על חשש עתידי, אבל האפרטהייד נוכח כאן כבר שנים רבות. ישראל היא מדינת אפרטהייד ויש לטפל בה באותן שיטות שהופעלו על דרום אפריקה. אשר לאיפאק, יש לפעול לפי מורשתו של ר' נחמן מברסלב, לא לפחד כלל ולהעמיד את השדולה הגזענית הזו במקומה.

---