ויהי היום באחת השבתות שאלו אותי הילדים מדוע אינם יכולים לעשות קסמים כמו הארי פוטר?

עניתי להם שזה מפני שאבא שלהם הוא דרדעי!

ומה זה דרדעי?

דרדעי הוא אדם שרק מתקרב לקוסם מיד הקוסם הזה מאבד את כל כוחו והפך להיות אדם רגיל. אפילו קוסם גדול כמו דמבלדור כבודו, רק אבא מתקרב אליו ותכף הוא נהפך לאיש פשוט מהרחוב. רק אבא מסתכל על האגריד שומר הקרקעות והוא נעשה קטן קטן, ממש כמו ילד. גם הלורד וולדמורט, שאין אומרים את שמו, לא יכול להתקרב לאבא! לכן גם לא כדאי לקחת את אבא לטיול לאנגליה, כי רק הוא יתקרב לבית הספר הוגוורטס לקוסמות ובית הספר הזה תכף ומיד יהפך לבית ספר רגיל לכל דבר. וזה גם מסוכן, מפני שכל מי שמשחק קווידץ יפול לארץ ואי אפשר יהיה להביא אותו למרפאה של מדם פומפרי, מפני שגם היא תאבד את כל כוחות הקסם שלה.

ואז שאלו אותי הילדים: איך אני יכול לעשות את כל הדברים הגדולים והעצומים האלה?

עניתי להם: שלמדתי אצל הרב הגדול מורי יוסף קאפח, והוא לימד אותי את כל הדברים האלה.

ואז נשאלה השאלה: האם אני יכול ללמד אותם גם כן?

השבתי: בודאי ובודאי!

ובכן, קוסמי כל העולם, מכשפות כל התבל, גורו לכם! הדרדעים באים!

אחד מגדולי ישראל המיוחדים שקמו לעמנו בכלל ולעדת תימן בפרט במאה השנים האחרונות הוא מורנו הישיש¹ מורי יחיא ב''ר סלימן אלקפאח יחיה לעולם².

מורי יחיא נולד בשנת תר''י ונפטר בי''א כסליו שנת תרצ''ב. בהיותו כבן ארבע נתיתם מאביו ונתגדל אצל סבו ר' סאלם. סבו היה אדם עני ביותר ולא היה לו כסף לשלחו אצל מורי שילמדנו ולכן למדו בעצמו כמה שעות בבוקר ובערב. ובשעה שכל הילדים היו לומדים, היה מוכרח לחזור על לימודו או להתבטל. אבל אהבת התורה בערה בו כבר בגיל זה. וכך מספר נכדו מורי יוסף קאפח³:

''אכול קנאה היה מהנערים אשר בגילו ההולכים לתלמוד תורה עם ספר ביד. נשמט מהבית ופנה לבית מדרשו של ר' חיים קרח עמד מאחרי הדלת מבחוץ להאזין ללמוד הילדים. ר' חיים, שהיה בעל עין פקוחה והרגשה חדה, יצא לחוץ לראות מי הנער הלז. סבי ברח מתוך בושה וחזר הביתה. למחר חזר על אותו מעשה. ר' חיים עשה עצמו כאילו לא ראהו ולפתע תפסו. סבי החויר מבושה, אך ר' חיים לא הרפה ממנו. שאלו מי הוא ומה מעשיו ומדוע אינו לומד. שח לו את כל המאורע כשדמעות בעיניו. ר' חיים ניחמו ושלחו הביתה. עוד באותו ערב בא ר' חיים בכבודו ובעצמו אל ביתנו וביקש מסבו לשלוח את סבי ללמוד אצלו בחינם''.

ר' חיים קרח היה אחד מגדולי הרבנים שבתימן בזמנו, וכמו כל רבני תימן דאז לא עשה תורתו קרדום לחפור בה, אלא עסק באומנות. והאומנות אשר בחר בה היתה ללמד תינוקות של בית רבן. וכך כותב ר' שלום קרח, נכדו של ר' חיים קרח⁴:

ותדבק נפש הרב בנפש תלמידו זה ויאהבהו אהבה עזה וגם נפש התלמיד הזה נקשרה בנפש רבו ויאהבהו עד למאוד וינהג בו כבוד ומורא עד היום האחרון עד אשר כל אחד מהם הלך לבית עולמו.

הדבקות בתורה ציינה את מורי יחיא עד יומו האחרון בשבת האחרונה לחייו. וכך מספר ר' שלום קרח⁵:

כשיצא מבית הכנסת לאחר תפילת מוסף שהה במנוחה ואם כי היה מצטער ונשימתו כבדה לא יכול לישב בלא לימוד ובקש להביא לו ספר אהל יעקב להמגיד מדובנא⁶ שהוא ספר קל לעיון והתחיל מעיין בו בסדר הפרשה. ויוסף נכדו, נער כבן ארבע עשרה שנה יושב עמו ובידו ילקוט שמעוני והיה קורא בו בלחישה. אמר לו הרב: בני! למה זה אתה קורא בלחישה וגמגום, פתח פיך ויאירו דבריך! כבר הזהרתיך כמה פעמים שאין התורה נקנית לאדם אלא בלמדו בה בחייך, בפה, בלשון. וסימן זה יהיה בידך ''אחפל'' (תרגום המילה 'השתדל' בערבית). והוא ראשי תיבות ''אקרא חיך פה לשון''. וזאת אמר כמה שעות לפני שנפטר.

מורי יחיא יסד את שיטת הדרדעים מלשון 'דור דעה', שעיקרה הליכה בעקבות רבנו הרמב''ם. אחד הדברים שיחדו אותו היתה התנגדות נחרצת לאמונות טפלות בכלל ולאמונה בשדים בפרט.

נעתיק כאן כמה מלים מדברי ר' שלום קורח⁷:

משעמד הרה''ג נתמעטו האמונות התפלות אשר למדו היהודים משכניהם הערביים…וסר מורא השדים השוכנים בחדרי הלבבות ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים השולטים בבתים ולא חתו עוד מפני המזיקין הדרים בחורבות ובאשפות ועל כל הדרכים…

וכמדומה שרק מי שיכול לשמוע את הדברים מצטלצלים בהיגוי תימני יוכל להנות מהם במלואם.

והנה אילו שדים היו אמונה טפלה בלבד היה די בכך. אבל כיון שנזכרו בדברי חז''ל הרי שיש צורך לדון בעניין לעמקו. וכבר נשאל על השדים מורי יחיא⁸ וענה בסרקזם חודר כליות ולב:

''שמעת שנתחדשו כלי זיין המשמעים קולות חזקים - בנדאק ומדאפע (=רובים ותותחים) נטרדו אפילו ממדברות שבישוב כי הקולות החזקים דוחפים אותם''.

האמונה הרווחת של מאמיני השדים היתה שניתן לגרש את השד על ידי יריה היוצרת הדף אויר וכך מגרשת את השד (ויש שהחליפו את היריה בתקיעה בשופר). בתשובתו עדכן כביכול מורי יחיא את השואל כי היום קיימים כלי נשק היוצרים הדף אויר חזק כל כך עד כי לא מצאו השדים מנוח לכף רגלם ונכרתו מן העולם⁹.

על כל פנים, עניינית מסביר הרמב''ם במורה נבוכים א' ז' ששדים הם בני אדם לא מחונכים. כי מי שלא הושג לו צלם א-להים הרי אינו אדם, אלא בעל חי בצורת אדם ותבניתו אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאות הרעות מה שאין לשאר בעלי החיים.

וכך מסביר הרמב''ם את המדרש בבראשית רבה סוף פרשה כ ופרשה כד ו, שכל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות כלומר שדים¹⁰ וכאשר נרצה הוליד דומה לו כלומר בדמותו כצלמו היינו שלא חינך את ילדיו ויצאו מזיקין.

על פי דרך זו את מימרת חז''ל ברכות מג ב, שתלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה מפני המזיקין. מסביר המאירי שם שהמזיקין הם אנשים רעים הרוצים ברעת החכמים ותלמידיהם.

לפי זה גם נבין את הסיפור המשונה המובא בויקרא רבא כד ג, על שד אחד שגר במעין שנתגלה לאבא יוסי איש ציתור ואמר לו שעד היום לא הזיק לאנשי העיר אבל עכשיו בא שד אחר ורוצה לגרשו. והוא מבקש את סיועם של אנשי העיר בכך שלמחר בעת המאבק בין השד המקומי לשד הזר יעמדו אנשי העיר עם כלי הקשה ויצעקו: דידן ניצח! ובאמת במלחמה בין שני השדים ניצח השד שעודדו אותו.

אם כן לפי הרמב''ם המדובר כאן במאבק בין שני סנדקי המאפיה. היינו שבמאבק בין דון קורלאונה לבין דון קורליקוזיו¹¹ הדבר היחידי שיכולים האנשים הישרים לעשות הוא לפעול כלהקת מעודדים.

וכן הוא במאבק האיתנים בין יוסי שריד לבין טומי לפיד שהדבר היחידי שיכולים שומרי המצות לעשות הוא לצעוק: היידה טומי לפיד!

פרוש שני הוא דברי ר' אברהם בן הרמב''ם במאמרו על אגדות חז''ל (מופיע במהדרות רבות בתחילת העין יעקב וכן יצא בנפרד ע''י הרב ראובן מרגליות בהוצאת מוסד הרב קוק עמוד צד) שהשדים הם דברים שראו אותם בחלום.

וכעין זה מאמר חז''ל שהקורא קריאת שמע על מיטתו מזיקין נבדלים הימנו ומסביר המאירי שם שהמזיקין הם מחשבות רעות.

ובכיוון זה הלך גם הרב נחום רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, שבספרו דרכה של תורה כתב מאמר ''חידת שלמה ופשרה'' שבו ניתח באריכות את מאמרי חז''ל על שלמה המלך ואשמדאי. ותמצית דבריו (עד כמה שאפשר לתמצת מאמר של שלושים עמוד במשפט אחד) שאשמדאי לא היה איזה יצור חיצוני שתפס את כסאו של שלמה אלא שכך תארו חז''ל את התגוששות האיתנים בנפשו של שלמה פנימה. כאשר גבר בקרבו הטוב היה שלמה המלך החכם מכל אדם, וכאשר גבר בקרבו הרע היה הופך לאשמדאי מלך השדים.

והנה נחלקו חז''ל: בפתח שיש לו משקוף עמוק. האם צריך להניח את המזוזה בטפח הסמוך לחוץ כדי שתשמרנו בצאתו לחוץ, או בטפח הסמוך לבית פנימה כדי שתשמרו בהיותו בבית פנימה.

ומסביר מורי יוסף קאפח בהלכות תפילין ומזוזה פרק ו ציון כט, שהגנת המזוזה היא בכך שעל ידי שמרכז את מחשבתו בכתוב בה, היא שומרת אותו מהרהורי עברה וכפירה. ומשמעות המחלוקת היא היכן מצויים לו לאדם הרהורי העברה והכפירה יותר, האם בצאתו לשוק או בשבתו בבית. ופוסק הרמב''ם שם שצריך להניח את המזוזה בטפח הסמוך לחוץ והיינו שבצאתו לשוק זקוק האדם לשמירת המזוזה, שיש בה יחוד השם יותר מאשר בשבתו בבית.

וכן מסביר הרב שלמה צדוק יבדל לחיים בפרושו על הרמב''ם שם, ששמירת המזוזה היא שענינה ותוכנה יהיה לנגד עיניו להנצל מרוחות כפירה שקולט מבחוץ ותעיות ועוונות כי מבחוץ באות יותר מכשולות לו לאדם.

ואני אומר שאילו ראו חז''ל את הטלויזיה והוידאו והאינטרנט והעיתונים והספריות היו פוסקים להניח את המזוזה בטפח הסמוך לבית פנימה, משום שבבואו הביתה יש לאדם יותר הרהורי כפירה ועברה מכל מה שיוכל לקלוט בשוק.

יהי מאמר זה לזכרו של הרב הדומה למלאך ד' צב-אות מתעב השדים שמבפנים ומבחוץ מורי יוסף ב''ר דוד בן מורי יחיא ב''ר סלימן אלקפאח. אשר הלך למנוחות במוצאי י''ז בתמוז תש''ס ואותנו השאיר לאנחות במאבק בשדים שלכאורה כלפי חוץ צורת אדם להם, שבימים אלו מלאו שנתים להסתלקותו.

1. נפטר בגיל שמונים ושתיים. בחברה שבה הגיל הממוצע היה חמישים, אדם בריא בן שישים היה נחשב כבר לישיש.
2. תואר זה הוא משחק מלים על משקל שמו יחיא, והוא במקום הכינוי שליט''א = שיזכה לימים טובים ארוכים. אבל המשיכו לכנותו בו גם לאחר מותו משום שתורתו חיה לעולם.
3. כתבי הרב יוסף קאפח ח''ב עמוד 1001.
4. אגרת בוכים עמוד יד.
5. אגרת בוכים עמוד ל.
6. הדבר מלמדנו על ממדי ספריתו של מורי יחיא שבתימן החזיק ספר שמוצאו בליטא!


7. קול בוכים עמוד עב באורך רב.
8. מובא בספר לראש יוסף עמוד 97.
9. פעם אחת למדתי לפני רב ''דרדעי'' (לא מורי יוסף קפאח) ונזקקקנו לצאת החוצה והוא השאיר את ספרו פתוח. שאלתי אותו האם אינו חושש לדברי הש''ך ביורה דעה רע''ז ס''ק א שיש שד המכונה שומר דפין אשר אם אדם מניח ספר פתוח והולך הוא משכח את לימודו. מתגובתו הכמעט הסטרית לדברי: לא! בשום אופן לא! הבנתי שמוטב לי לא להזכיר שדים בסביבתו. בכל אופן אין ספק שהסיבה לתגובתו היא תפיסתו את המושג שד באופן הפרימיטיבי ביותר, כלומר, מעין תיש בעל קרניים היושב לו עם קלשון על קצה אפו של הלומר וממתין שישאיר את ספרו פתוח כדי להכנס לפעולה. אולם ניתן להבין את הדבר גם באופן שמי שאינו נוהג כבוד בספר שממנו הוא לומד ומשאירו פתוח מוכיח הוא הזה כי אין הוא ראוי לקנות את החכמה הכתובה בספר על כן הוא משכח את תלמודו. כך או כך, השארנו את ספרינו פתוחים ולמודאגים אני יכול לבשר כי עודני זוכר מצויין את שלמדנו.
10. בהערה עשרים שם מעיר מהר''י קאפח שבמדרש נאמר רוחין שדים ולילין. (וכפי הנראה הנוסח המקורי היה רוחות בלבד והוסיפו בצד כפרוש ''שדים ולילין'' ואחר כך בהעתקים הבאים נכנסה ההערה פנימה לגוף הטכסט) משום שבימי הרמב''ם היו מין אחד ובדורותינו נתרבו והפכו למינים הרבה. ואני אומר שבדורו של הרמב''ם שטרם קמו הפמיניסטיות היו הרוחות שדים ממין זכר בלבד ובדורותינו שיש לנו פמיניסטיות התוספו לשדים ממין זכר לילין ממין נקבה.
11. גיבורי סדרת ספרים על המאפיה האטלקית.