תוך כדי כתיבת הטור התקבלה הידיעה על מותו של אריאל שרון. תוכניות ערוצי הרדיו והטלביזיה בוטלו והחל טרטור בלתי פוסק של מצעד מעריצי שרון, והיו לו גם כאלה. הסופרלטיבים שהרעיפו עליו עוררו בי אי נחת. במיוחד צרם את אוזני האזכור כי אהב מאד מוסיקה קלאסית. אני מניח כי אהב, אבל השילוב בין גנרל מלחמות העסוק ביום בהרג בני אדם ובערב חוזר לביתו מתרווח על כורסתו ונרגע לצלילי מוסיקה קלאסית עושה לי צלצולים באוזן. אולי בגלל שאני פליט מגרמניה.

לפי שידורי הרדיו והטלביזיה מדובר בגאון צבאי, אסטרטג מרחיק ראות, בעל כושר החלטה וביצוע, בעל חזון מדיני, אחרון מנהיגי העל של המדינה, ובנוסף הוא איש מקסים, בעל חוש הומור, חקלאי חרוץ, בקיצור, עשו ממנו אלוהים או לפחות שליחו עלי אדמות. זו תמונה מאד חד צדדית ואשתדל בשורות הבאות לאזן אותה. שרון הוא התגלמות שליטת הצבא במערכת האזרחית. אין מדובר בהפיכה צבאית כשטנקים עולים על קריית הממשלה ואיזה קולונל תופש את השלטון. אין בזה צורך בישראל. המערכת האזרחית, או מה שנותר ממנה, מתמסרת ברצון וממש נשכבת לרגלי הגנרלים ומתחננת, בואו גנרלים יקרים, בואו לכנסת, לממשלה, לעיריות, לעסקים, והם באים. אין כמעט מפלגה יהודית שלא מתהדרת באיזה קצין בכיר.

מפלגתו החדשה של שר האוצר לפיד גייסה לשורותיה את יעקב פרי, ראש השב''כ לשעבר, שהצטיין בשכלול מערך העינויים. במקום לעמוד למשפט על הפרת זכויות אדם הוא היום שר המדע. לפני כן הוא גרף מיליונים בכל מיני תפקידים במערכת הפיננסית. מי שנושא תווית של ''אחד היודע לטפל הערבים'' מביא עימו דיווידנדים כלכליים. מפלגתה החדשה של שרת המשפטים ציפי לבני השיגה שיא בתחום זה. מתוך שישה חברי כנסת, שלושה הם גנרלים. שר הביטחון מטעם הליכוד, משה יעלון, היה רמטכ''ל ועיניו נשואות לתפקיד ראש הממשלה. מאז תחילת הכיבוש שלושה גנרלים היו ראשי ממשלות, (רבין, ברק ושרון), שני גנרלים נשיאים (הרצוג וויצמן) ורבים אחרים הם בתפקידי מפתח בממשלה, בכנסת ובשלטון המקומי. המערכת האזרחית היא בצמתים מרכזיים המשכה של המערכת הצבאית. מי שהיה אתמול רמטכ''ל ודאג לכך שמיליארדים יישפכו לצבא, ממשיך לשפוך מיליארדים למערכת הצבאית גם בתפקידו החדש כשר ביטחון, הגם שהוא יודע כי מדובר במערכת שמנה, בזבזנית ומושחתת. שליטת המערכת הצבאית באזרחית, מסבירה במידה רבה מדוע תרבות הכוח והאלימות היכו שורש בשראל. הדעה כי מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח מאפיין חברה שבה הצבא נותן את הטון, על אחת כמה וכמה בחברה קולוניאלית וגזענית כמו ישראל.

שרון היה מייצג מובהק של תרבות הכוח והדבר התבטא בשימוש המופקר בצבא החמוש בכל מיני צעצועים קטלניים מודרניים, מתנת ארה''ב. אם אכן שרון הוא גאון אסטרטגי כפי שגורסים מעריציו, אזי המעבר בין הגאון להרפתקן חסר מעצורים הוא נזיל מאד. בתי הקברות של יהודים וערבים הם עדות לאותה הרפתקנות שאחד מסימניה, זילות חיי אדם.


גדעון ספירו, 1955אינני שותף לעמדתו של גדעון לוי שבאה לידי ביטוי בכותרת מאמרו שהוקדש לשרון, ''עצר באדום'' (הארץ 12.1.2014). בלא מעט תחנות בחייו הוא לא עצר באדום. הוא לא עצר באדום כשיחידת הטרור שהקים 101, פוצצה ב-‏1953 בכפר קיבייה בתים על יושביהם, בהם נשים וילדים. מתחת להריסות נקברו ונהרגו 67 בני אדם וכמספר הזה ויותר פצועים. זהו סגנון המתאים לקרטל סמים במקסיקו אבל לא לצבא במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית. הוא לא עצר באדום במעבר המיתלה במלחמת סיני ב-‏1956 כאשר הפר פקודה, העביר כוחות לצד השני של המעבר ונלכד על ידי מארב מצרי. בקרב שהתפתח נהרגו 40 צנחנים ולמעלה ממאה נפצעו.
במדינה נורמלית קצין שמפר פקודה ובעטיה נהרגים עשרות לוחמים, נעצר ומובא לבית משפט צבאי, מורד לדרגת טוראי ומגורש מהצבא. לא בישראל. שרון הצליח לדלג גם על משוכה זו.

הוא לא עצר באדום בכל הקשור למלחמת לבנון הראשונה. במלחמה זו הוא חצה אין ספור קווים אדומים, קודם כל המלחמה עצמה, הפלישה למדינה שכנה שלא הייתה לה הצדקה, כיבוש חלקים מביירות והפגזת רובעי מגורים, הפצצות בתי חולים ובתי ספר על ידי חיל האוויר, והשיא - בטבח מחנות הפליטים סברה ושאתילה אותו יכול היה למנוע ולא מנע. הוא לא עצר באדום בכל הקשור להקמת התנחלויות בשטחים הכבושים - פשע מלחמה על פי אמנות בינלאומיות. 18 שנים שקעה ישראל בבוץ הטובעני של לבנון - 1200 הרוגים, אלפי חיילים פצועים ומיליארדי שקלים שאילו היו מושקעים בחברה ובכלכלה הישראלית ניתן היה לעשות גדולות ונצורות; שלא לדבר על אלפי הרוגים ופצועים מקרב האוכלוסייה בלבנון. הוא שרד גם את זה. הוא לא עצר באדום בקשרים שטיפח עם משטרים עריצים.

הוא לא עצר באדום גם בהתנהלותו העסקית. אילו התקבלה חוות דעתה של פרקליטת המדינה בשעתו ושופטת בית המשפט העליון כיום, עדנה ארבל, שסברה כי יש להגיש נגד שרון כתב אישום על קבלת שוחד, יתכן והיה מצטרף לקצב בכלא. אבל גם מזה הוא נחלץ בעור שיניו הודות ליועץ המשפטי מזוז. אין ספק שהוא גאון בהישרדות. הכוחנות של שרון באה לידי ביטוי גם כאשר עשה דבר נכון, כמו פינוי גוש קטיף, אבל בדרך לא ראויה, ללא הידברות עם הצד השני, אלא בהנחתה חד צדדית. בשידורים האינסופיים על שרון חזרה ונשנתה האמירה לפיה במלחמת יום הכיפורים הציל שרון את ישראל. זו אמונה עממית נפוצה שהוטמעה על ידי ידידי שרון. מדובר באגדה. מבלי להיכנס למהלכי המלחמה, ישראל לא עמדה בשום שלב בסכנת כיבוש או חיסול. תוכניות המלחמה המצריות הוכיחו כי מטרת המצרים הייתה לשבור את הסטטוס קוו, לאחר שממשלת גולדה סירבה להצעות השלום של סאדאת. את המטרה הזו השיג.

ולבסוף גילוי נאות: אני שייך למחזור גיוס אוגוסט 1954. כל תקופת שירותי עד 1957 הייתה בצנחנים תחת פיקודו של אריק שרון. אינני שותף להילה שמלווה עד היום את פעולות התגמול של שנות ה-‏50, שבעטיין, כך נטען, שינה הצבא את פניו מצבא פסיבי לצבא יוזם והתקפי, ומייחסים שינוי זה לשרון. פעולות התגמול היו בדרך כלל פשיטות ליליות על תחנות משטרה, כאשר השוטרים ישנים ומופתעים. עד שהם מבינים במה העניין, מפוצצים את הבניין וחוזרים הביתה. זה לא היה קרב בין שני צבאות. היו גם מקרים חריגים בהם פגשו הצנחנים יחידות צבא, או אז התפתח קרב שנגמר עם הרוגים ופצועים. במקום בו הייתה מלחמה ממש, כמו למשל בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, הצנחנים הישראלים ניגפו ונסוגו.

חשוב להדגיש כי אין לי דבר חצי דבר נגד שרון האיש. מעולם לא הרע לי, לא התנכל. להיפך, ב-‏1960, והוא אלוף משנה, ביקשתי ממנו מכתב המלצה לצורך קבלת עבודה, הוא נענה מיד. בסופו של דבר לא עשיתי בו שימוש אבל צילמתי אותו מספר פעמים רב, שמא אזדקק לו בעתיד.

הביקורת שלי נובעת ממחלוקת שהלכה והעמיקה עם השנים. מרבים לדבר כיום על שרון ב', האיש שעבר מהפך מאיש מלחמות לשוחר שלום. לעולם לא נדע מה האמת. העובדה שבניו של שרון הזמינו את המתנחל זמביש לשאת דברים בטקס האשכבה בכנסת, זמביש, מבוניה של מדינת האפרטהייד בשטחים הכבושים שמלווה בשוד אדמות פלסטיניות, מעלה ספקות באשר לשינוי שחל בשרון.

על אף הכתוב כאן, כאשר צפיתי בטלוויזיה בהורדת הארון והחזן הצבאי קרא את תפילת אל מלא רחמים, זלגו הדמעות מעיניי, בשמו של החייל גדעון בן ה-‏19, שלא ידע מה שהקשיש בן ה-‏78 יודע היום, שהאמין אז למפקדיו שרון ורפול, כי כל מה שהוא עושה בצבא זה למען המולדת, שהיה מוכן להקריב את חייו על מזבח פעולות צבאיות שלימים למד עד כמה זה היה מופרך, אבל אז היה חף ממחשבה שמוליכים אותו שולל, בשם החייל הזה זלגו הדמעות על מות מפקדו.
אני מסכים עם מה שאמר מנחם בגין בכנסת ליריביו: בעוד דורות, כאשר איש לא יזכור אתכם, שמו של שרון ייזכר. השאלה, איך ייזכר בעוד מאה או מאתיים שנים: כגיבור ישראל שוחר שלום או מחרחר מלחמות ששיחק בחיי אדם? לעתיד פתרונים.

---

ג'ון קרי – מלאך שלום או זורה אשליות?

מאז מונה ג'ון קרי לשר החוץ של ארה''ב הוא משקיע זמן ואנרגיה לפיתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים וחתימת חוזה שלום, יותר מאשר לכל נושא אחר. מהו האינטרס האמריקאי בשלום ישראלי פלסטיני? מה איכפת לאימפריאליזם האמריקאי אם יהודים וערבים מקיזים את דמם? על פי התיאוריה הקלאסית של אותו שמאל הנגוע באובססיה אנטי אמריקאית, תעשיית הנשק, הנתונה בידיים פרטיות, צריכה להראות רווחים, שאם לא, יפוטרו אלפי עובדים. מהיכן יבואו הרווחים? ממלחמות מעת לעת. המלאים מתרוקנים ויש למלאם בסחורה חדשה – חגיגה לתעשיית הנשק. ויש חידושים טכנולוגיים באמצעי לחימה שעברו בהצלחה את ניסויי היצרנים במפעל ועתה צריכים לבדוק אותם בשדה קרב אמיתי. ישראל היא אתר ניסויים מבוקש המעמיד עצמו ברצון לבדיקת סוגי נשק חדשים במלחמה. שלום ישראלי פלסטיני יפחית את מספר המלחמות, ותעשיית הנשק בוודאי לא תרוויח מכך.

אולי כל התיאוריה הזאת לוקה בחסר? אולי תעשיית הנשק האמריקאית לא קובעת את מדיניות החוץ של ארה''ב? האם יש כאן אינטרס אמריקאי סמוי מן העין שטרם אותר? מכל מקום לי אין תשובה ברורה בנושא ולכן אני מסתפק במה שגלוי, והוא, ביקוריו החוזרים ונשנים של שר החוץ ג'ון קרי באזורנו במטרה מוצהרת לקדם הסכם שלום במסגרת פיתרון שתי מדינות, שיקיף את כל נושאי הליבה. המתנחלים נכנסים ללחץ, חוששים מן הצפוי וזה סימן טוב. בהקשר זה אני תומך באימפריאליזם האמריקאי. מה שנותר לי לבדוק, האם נציגה של האימפריה, ג'ון קרי, הוא מתווך הוגן ובלתי משוחד לטובת אחד הצדדים? כאן העניין מסתבך ותמיכתי באימפריאליזם האמריקאי מאבדת גובה. בהסתמך על פרסומי התקשורת, קרי תומך בדרישה ישראלית להציב בלב ליבה של המדינה הפלסטינית לאורך בקעת הירדן, צבא ישראלי לתקופה של שנים רבות. ממשלת ישראל ראתה כי טוב, ומיד הוסיפה תנאי, נוכחות ישראלית בשערי הכניסה למדינה הפלסטינית עם זכות וטו באשר למי ייכנס, ובעיקר מי לא, למדינה האמורה להיות ריבונית. במלים אחרות, הסכם שלום ישראלי פלסטיני לפי תפישת נתניהו, ליברמן ויעלון היא מתן גושפנקא בינלאומית להמשך הכיבוש באמצעים אחרים; לא מדינה ריבונית פלסטינית, אלא בנטוסטן עם שיפורים קלים. בהקשר זה יש לראות גם את רעיון חילופי השטחים לפיו יסופחו לישראל מה שקרוי ''גושי ההתנחלויות''. זהו פרס למתנחלים ולכיבוש שמבטיח המשך החיכוך בין הגוזל לנגזל. רעיון שתי המדינות, במידה והוא עוד בר השגה, צריך לחזור לשורשיו: נסיגה מכל השטחים, פינוי כל ההתנחלויות, שתשתיתן תשמש לקליטת חצי מיליון פליטים פלסטינים, כמספר המתנחלים שיפונו, באחת - חזרה לקו הירוק. לכך אנו זקוקים למנהיגות שתשלב את דה קלרק עם דה גול. באין כזו באופק, יש למלא את מקומה בלחץ בינלאומי מסיבי על ישראל. זהו בין השאר תפקידם של ג'ון קרי ועמיתיו באירופה, אם ימלאו אותם ביושר - להחזיר את הגניבה לבעליה.

---

מחנה ריכוז – גירסה ישראלית

המכתב ב''דבר''ממשלת ישראל החליטה לטפל במבקשי מקלט מאפריקה בשיטות גרמניות שהוכיחו את עצמן כיעילות, שעיקרן, להמאיס עליהם את החיים, לעצרם ללא משפט, לאסור עליהם לעבוד, ומי שהצליח לעקוף את האיסור חל עליו איסור לשלוח סיוע למשפחתו שנותרה מאחור. מבחינתה של ישראל, שימותו ברעב. חברת כנסת ממפלגתו של ראש הממשלה, לשעבר דוברת צבא הכיבוש, מירי רגב, הגדירה את הפליטים מאפריקה כסרטן. בסרטן צריך להילחם, לעקור אותו מהגוף הבריא, שהוא, בוודאי ניחשתם, הישוב היהודי בישראל. ממשלת ישראל לא חושבת אחרת ולכן הקימה בנגב המדברי מחנה ריכוז, במשמעותו המילולית של המושג, דהיינו, לרכז שם אלפי מבקשי מקלט ללא משפט. על פי השפה הרשמית הם לא פליטים ולא מבקשי מקלט אלא ''מסתננים'', כלומר עבריינים שיש להענישם. פקחי משרד הפנים יוצאים למסעי ציד באזורים בו חיים הפליטים וצדים קורבנות הנשלחים למחנה הריכוז בנגב. הפליטים, שמכירים היטב את תולדות העם היהודי, החליטו לא ללכת למחנה הריכוז כצאן לטבח והתארגנו למאבק מפתיע ומרשים. אלפי פליטים הפגינו בכיכר רבין בתל אביב תחת הסיסמה לא מסתננים אלא פליטים, תבעו מהממשלה להפסיק להתייחס אליהם כאל שקופים ולהסדיר את מעמדם לפי אמנת הפליטים שישראל חתומה עליה.

למחרת הגיעו אלפים לירושלים להפגנה מול הכנסת, ונציגות מטעם הפליטים ביקשה להיכנס לכנסת ולהיפגש עם חברי כנסת. יו''ר הכנסת, המתנחל חובש כיפת האפרטהייד יולי אדלשטיין, אסר על הנציגות להיכנס לכנסת, שהרי אינך מכניס סרטן לפרלמנט. נתניהו הגיב כי ההפגנות לא משפיעות עליו. הוא ממשיך להתעקש כי מדובר במסתננים ולא בפליטים וזאת מבלי שנעשתה בדיקה פרטנית מי זכאי לתעודת פליט ומי לא. נתניהו נוהג כמפקד חיל האוויר הגרמני הרמן גרינג. כאשר העירו לו כי עובד בכיר במשרדי חיל האוויר הוא ממוצא יהודי, פסק גרינג, אני קובע מי יהודי.

עכשיו צריך לקוות שבפריז לא יושב פליט בן 17 מאריתריאה או דרום סודן וכמחאה על היחס לפליטים בישראל, בהם גם בני משפחתו, יביע את מחאתו בהתנקשות באחד מעובדי השגרירות הישראלית. ואחר כך גם יקראו רחוב על שמו.

---

הרומן שלי עם חיים גורי

ביום רביעי (25.12.2013) נסעתי לבית המשפט העליון להיות נוכח בדיון בעתירה שהגיש מרדכי ואנונו להסרת המגבלות שהטילו עליו השב''כ והמלמ''ב מאז שוחרר מהכלא באפריל 2004. כל עוד המגבלות בתוקפן הוא אינו יכול לעזוב את ישראל. זו עתירה שביעית או שמינית ועד כה נידחו כולן בהליך מקומם לפיו מסתודדים השופטים עם אנשי השב''כ במעמד צד אחד, מספרים להם סיפור אלף לילה ולילה על ''הסכנה לביטחון המדינה'' אם יצא מהארץ, והשופטים חוזרים וקונים את הסחורה הפגומה. כמובן שאחרי שואנונו נמצא מחוץ לכור בדימונה כבר 28 שנים הוא לא מהווה שום סכנה אבל השופטים מגלים שוב ושוב מורך לב, אינם מסוגלים להפגין עצמאות והשב''כ מהתל בהם ומפעיל אותם כתיאטרון בובות. אני מלווה את מרדכי ואנונו בכל העתירות כחלק מהסולידריות שלי עימו ותמיכתי בו ובמעשהו מאז נחטף ב-‏1986 בפעולת טרור של ממשלת ישראל.


תשובת חיים גורי ב''דבר''באופן בלתי צפוי פגשתי בעליון את המשורר חיים גורי. שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי והגיב בוודאי. אני מניח שהוא זוכר את העימות שהיה בינינו בעיתון ''דבר'' עליו השלום, ב-‏1978. שלחתי אז מכתב שהחיל ביקורת נוקבת על חיים גורי. עורכת ''דבר'' המיתולוגית חנה זמר זיכרונה לברכה, הראתה את המכתב לגורי והוא סבר שאין לפרסמו. חנה זמר, ייאמר לזכותה, פעלה בניגוד לדעתו של גורי והחליטה לפרסמו ולהצמיד אליו תגובה של גורי. וכך היה. חנה זמר גילתה כאן סוג מסוים של אומץ לב. מצד אחד, חיים גורי, משורר ידוע, מאושיות התרבות הישראלית, שגם נשא בתואר משורר הפלמ''ח, היה מקושר היטב לצמרת השלטונית עד למהפך של 1977. יחד עם זאת, הוא לא נרדף על ידי שלטון הליכוד בהיותו יקיר המתנחלים. בנוסף, הוא נמנה עם מערכת ''דבר'', ואין זה מחזה נפוץ שעורכת או עורך עיתון יפסקו בניגוד לדעתו של חבר מערכת בעניין הנוגע לו אישית, מה עוד ומהעבר השני ניצב מי שכבר נושא עימו תווית של שמאל קיצוני משולי המחנה, ובכל זאת חנה זמר החליטה בעד חופש הביטוי על אף מורת הרוח שגילה גורי. על כך היא ראויה להוקרה. התרעומת של גורי על פרסום מכתבי ניכרת גם בתגובתו.

הרומן שלי עם גורי התחיל שנים רבות קודם לכן. בסוף שנות ה-‏50 של המאה ה-‏20, עם תום שרותי הצבאי ולאחר שביקשתי וקיבלתי שנת חופשה מקיבוץ מרחביה בו הייתי חבר, חזרתי לירושלים לבית הורי. בסוף כיתה י''ב, בטרם גיוסנו לצבא, קיבל כל אחד מחברי הקבוצה פנקס חבר מפ''ם. איש מאיתנו לא נשאל אם ברצונו להיות חבר, שהרי ברור ומובן מאליו כי בוגרי תיכון של קיבוץ השומר הצעיר, הם באופן טבעי גם חברי מפ''ם. בירושלים הצטרפתי לסניף המקומי והייתי פעיל בחטיבה הצעירה. בראש הסניף עמד ויקטור שם טוב, לימים חבר כנסת ושר הבריאות. לידו כיהן גם שליח מהתנועה הקיבוצית, שתפקידו היה לשמור שהסניף לא יתפרע ויסטה מקו המפלגה. כבחור צעיר ותוסס שאלתי שאלות והבעתי דעות שלא עלו תמיד בקנה אחד עם עמדות המפלגה. בן גוריון טבע אז את הסיסמה 'מחוץ לחרות ומק''י', שתי מפלגות טמאות, אחת מימין והשנייה משמאל. הדבר לא נראה לי, ושאלתי מדוע לא לשתף פעולה, למשל עם מק''י, בנושאים בהם העמדות דומות? היכן שיש מחלוקות, כמו בנושא בציונות, נתווכח, ובמקום בו יש הסכמה, למשל מאבקי עובדים לשיפור שכרם, נשתף פעולה. כמו כן שאלתי מדוע לא מקבלים ערבים כחברים בקיבוצי השומר הצעיר? עיתונה של מפ''ם ''על המשמר'' מופיע כל יום עם הסיסמה לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים. איזו מן אחוות עמים זו אם ערבים מודרים מחברות בקיבוצים? יחד איתי היה עוד בחור צעיר שהיה שותף לעמדות אלה, שמו שוקה פורת, לימים פרופסור יהושע פורת, מזרחן מוערך שפנה עם השנים, בסיבוב חד, ימינה.

מכתב ההמלצה שכתב חיים גורי
עמדות אלה הדירו שינה מראשי הסניף והשמועה על ''תסיסה שמאלנית'' במפ''ם ירושלים, עשתה לה כנפיים בסצינה השמאלית. פעילי מק''י נפגשו איתי מספר פעמים, הזמינו אותי לשמוע הרצאה בסניפם של ''החבר סנה''. באתי, שמעתי ואכן, סנה היה אמן הדיבור, נואם בחסד, לכל סוגיה הייתה לו תשובה ולכל קושיה פיתרון, ומעל לכל, ברית המועצות תמיד צודקת. קל היה ליפול ברשתו. אותי הוא לא לכד כי לא יכולתי לעכל את ההשתעבדות לכל גחמה סובייטית. לא הבנתי מה כל כך טוב בדיקטטורה חד מפלגתית, והיה כמובן גם העניין הציוני. אז עוד האמנתי שאפשר לגשר בין ציונות לאחות עמים, ויעברו שנים עד שאגיע בנושא זה לרחוב ללא מוצא בו יתברר לי כי ככל שמדובר בסכסוך הישראלי פלסטיני, ציונות ואחוות עמים הם כמעט ריבוע המעגל. טרם נולד מתמטיקאי שיצליח במשימה זו.
האירוניה בכל הסיפור זה, שכעבור שנים סנה יחזור לציונות ויסביר באותו כישרון מדוע ברית המועצות טועה ואילו אני נשארתי בשמאל האנטי סובייטי אבל התרחקתי מהציונות.

לצערם של פעילי מק''י לא הצטרפתי למפלגתם, אבל הנכונות שלי לשמוע מה יש להם לומר הייתה בעוכרי. בימים ההם, שנות ה-‏50 וה-‏60 שלטה בירושלים מפא''י בהנהגת משה ברעם. קשה היה לקבל עבודה במוסדות ציבור, ממשלה, הסתדרות, עירייה או אוניברסיטה (מינהל) אם לא היית מפא''יניק, ועוד יותר קשה עד בלתי אפשרי אם מישהו הדביק לך את מילת הגנאי קומוניסט. וזה מה שארע לי. גם להיות מפ''מניק לא היה פשוט, אבל קומוניסט? אלוהים ישמור. אילו זה היה לפחות נכון, הייתי נושא את סבלי כמו שישוע נשא את הצלב, אבל בכלל לא הייתה לי אחות. בצר לי הלכתי אל חיים גורי, שכבר אז היה דמות לאומית, ושחתי לו את צרותיי. ביקשתי ממנו, אנא הצילני, תן לי מכתב המנקה אותי מכל חשד קומוניסטי, שיהווה תו כשרות שמותר לי לבוא בקהל הקדוש של עובדי הציבור. הוא נענה וכתב את המכתב שמופיע כאן. שאלתי אותו אם הוא זוכר מי זה יעקב גורן אליו מופנה המכתב, והוא לא זכר. הוא גם לא זכר שכתב את המכתב וביקש שאשלח לו אותו וכך אעשה. מאחר והמכתב הוא ללא תאריך, אזי אני מניח שנכתב בסוף שנות ה-‏50 או בתחילת שנות ה-‏60 של המאה הקודמת.

---