החומר נועד לשרת את הרוח ולא להיפך ח''ו. ומכיוון שהאדם מצד עצמו יתקשה להגיע להכרה זו בכוחותיו הוא, שכן מה שהוא חווה באופן טבעי זה את החומר, קבעה לנו התורה את המילה הגשמית, שזו אחת מתכליותיה כהסבר הרמב''ם, כך שיהיה מוטבע בבשרנו הרעיון הזה של שיעבוד החומר לרוח.

לאחרונה אנחנו שומעים שוב ושוב על גזירות שמנסים להטיל באירופה נגד שמירת מצוות היהדות; השחיטה הכשרה מפריעה להם וגם מילת הבנים. בעניין המילה הם לא מחדשים כלום, הם רק מחקים את שונאי ישראל הרבים לאורך ההיסטוריה. וגם הדרכים לביטול הגזירות לא נשתנו בהרבה מאז. הרי כך מספרת הגמרא (ראש השנה יט/א): שֶׁגָּזְרָה המלכות גְּזֵרָה, שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות; מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו – הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה; אמרה להם, ''בואו והפגינו בלילה''. הלכו והפגינו בלילה; אמרו, ''אי שמים, לא אחיכם אנחנו? ולא בני אב אחד אנחנו? ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות? וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב. שם לא היתה אפילו מראית עין של דמוקרטיה וחופש דת, לכן היו צריכים להפגין כדי לעורר רגשות אנושיים בסיסיים.

המניע הפנימי לגזרות

היו עוד אירועים כאלה, דור דור וגזרותיו; וגם הדרכים לביטול הגזרות השתנו לפי הנסיבות. המכנה המשותף הוא שיהודים, בהיותם בשליטת הגויים, נאלצים להלחם שוב ושוב על זכותם לשמור תורה ומצוות. היינו מצפים לכאורה שרעיונות לגזרות כאלה לא יעלו בכלל בראשם של אנשים המקדשים את הדמוקרטיה, את חרות הפרט, את חופש הדת וכו'. מילא ברוסיה של סטאלין ודומיו, אבל בדמוקרטיות?! והנה מתברר שהמהות נותרה אותה מהות, רק המעטפת השתנתה; בעבר גזרו כדי להתעלל ביהודים או כדי לאלץ אותם להתבולל, ואילו עתה מנמקים את הגזרות בטיעונים הומניסטיים כביכול. אבל המהות היא אותה מהות, עובדה היא שהיהודים אינם נמנים בין שבעים האומות ואיכשהו העובדה הזאת מפריעה לגויים. הנטיה הטבעית להציק לילד החריג, לא תמיד היא גלויה אבל כשהיא מתפרצת זה לא נעים.

לטפח את החריגוּת

הילד החריג אולי לא אשם בכך שהוא חריג ובטח אינו אשם בהצקות שמהן הוא סובל. גם לא יעזור אם ינסה להדמות למציקיו בתקווה להיות מקובל בחברה, כי חריגותו היא מובנית וגם הטבע של המציקים. אבל אולי בכל זאת יש משהו שהוא יכול לעשות כדי למנוע מראש את התפרצות הטבע המכוער הזה של הצקות? שוב, לא ניסיון לרצות את מציקיו, אבל אולי יעזור אם יפגין קצת גאווה בחריגותו? או, לא גאווה, אבל אולי מעט יותר הפנמה ואפילו טיפוח, של חריגותו? הרעיון הזה נכון לענ''ד, בדור הזה, דור שבו שולטת מראית עין של קידוש זכויות הפרט וחופש הפולחן. בדורות הקודמים שבהם שנאת ישראל היתה גלויה ואיש לא התבייש בה, טיפוח החריגוּת לא יכול היה למנוע את הגזרות. לעומת זאת בדור הזה, העובדה שממציאים הסברים לתרץ את הגזרות מלמדת על חולשת ההנעה של הגוזרים.

המסר של הגזרות

במלים אחרות, לא שנאת ישראל מזוקקת מניעה אותם, אלא משהו אחר שאולי נעלם גם מהם עצמם. יכולנו לטעון שכמו בנושאים אחרים, גם את הנימוקים לגזרותיהם הם מעתיקים מאצלנו וזה מן הסתם נכון, שהרי יש אצלנו כמה מערערים על ה''נוהג'' הזה, אבל לא נראה לי שזה כל הסיפור. נראה לי שיש פה משהו עמוק יותר, מסר חריף עבור עם ישראל בכלל ועבור היהודים שעדיין גרים בחו''ל בפרט. נתבונן בפרשת השבוע בניסיון לאתר את המסר; בשבת זו אנחנו פוגשים לראשונה את הציווי על ברית מילה (בראשית י''ז): ט וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר--אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם:

הבריתות בתורה

הברית הזאת קשורה בקשר הדוק לברית שכרת ה' עם אברהם על הארץ, שהרי פסוק אחד קודם הוא אומר לו: ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹקִים. שלוש בריתות כרת ה' עמנו; לפי הסדר – ברית הארץ, ברית מילה וברית התורה. ועוד ברית אחת עם האנושות כולה, ברית הקשת בענן שאודותיה קראנו בשבת שעברה והיא הראשונה בזמן. אין זה הזמן והמקום לדון במושג הברית בכלל, אבל בהקשר ''לרעיונות המתקדמים'' אצלנו ובאירופה, נתייחס לברית המילה בניסיון להבין מהו התהליך שעלינו לעבור במסגרת שמירת הברית עם הקב''ה, תהליך שכתוצאה ממנו תובלט ותחודד חריגותנו ביחס לאומות העולם ובכך, יש להניח, יביא להפסקת נסיונות ההצקה שלהם. והמרכיב הראשון בתהליך הוא שאנחנו נהיה שלמים לגמרי עם חריגותנו.

שלוש מילות הן

מלבד המילה בגשמיות, שבה חותכים ומסירים את הכיסוי החופה על אבר הברית, יש בתורה עוד שתי מילות והן ברוחניות. הראשונה היא (דברים י'): טז וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם--לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. והשניה (שם ל): [ו] וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ. המילה הראשונה, זו שכל כך מפריעה לעדיני הנפש אצלנו ובאירופה, נועדה להכניע את חומריות הגוף, להשליט עליו את הרוח. וזה לא שמוותרים על החומר חלילה; אדרבה, צריכים אותו ומשתמשים בו, אבל שהרוח תשלוט עליו ולא להיפך. מי שמתקוממים נגד המילה הזאת מעידים על עצמם שלהשקפתם החומר עדיף על הרוח, שעל כן אין לנקוט שום פעולה שתכליתה עידון החומר והכפפתו לרוח. ובאמת, המצווה הזאת שייכת רק ליהודים, כי רק מאתנו דורשת התורה שנכניע את החומר בפני הרוח.

המילות, שלבים בעבודת ה'

השלב הזה הוא הראשון מבין שלושת השלבים בעבודת ה' שלימד הבעש''ט, ואותם מרבה לצטט מורנו הרב גינזבורג שליט''א, והוא מכונה ''הכנעה'', הכנעת החומר בפני הרוח. שעל כן קיבלנו לאחוזת עולם את ארץ כנען שכל עניינה הוא הכנעה, שיעבוד כל ענייני עולם הזה לקדושה. כמובן, הכנעה כזאת יכולה להתקיים אך ורק על בסיס כניעתו של היהודי בפני ציווי התורה. במאמר מוסגר ייאמר כי ככל הנראה המתנגדים לברית המילה מעדיפים להכנע בפני הסיטרא אחרא ר''ל. בכל אופן, בהכנעה לבד לא די; גם לא ניתן להתמיד בה לאורך זמן אם לא מתחברים לצד הרעיוני שבה. והוא השלב השני בעבודת ה' שלימד הבעש''ט – הבדלה. השלב הזה מיוצג במילה השניה: וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; רש''י מסביר: עָרְלַת לְבַבְכֶם – ''אוטם לבבכם וכיסויו''. זה מה שלפעמים פוגשים אנשים חסרי רגישות, למצוקותיו של הזולת למשל.

להגביר את הרוח על החומר

להסיר את אטימות הלב, זו עבודה שמוטלת על האדם לעשותה. השלב הזה נקרא ''הבדלה'' לדעת להבדיל בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון מבחינה ערכית. את ההבדלה הזאת ניתן לעשות רק לאחר שמכניעים את החומר, לאחר שמגיעים להכרה רעיונית שהרוח עדיפה על החומר ואותה יש לטפח, שהחומר נועד לשרת את הרוח ולא להיפך ח''ו. ומכיוון שהאדם מצד עצמו יתקשה להגיע להכרה זו בכוחותיו הוא, שכן מה שהוא חווה באופן טבעי זה את החומר, קבעה לנו התורה את המילה הגשמית, שזו אחת מתכליותיה כהסבר הרמב''ם, כך שיהיה מוטבע בבשרנו הרעיון הזה של שיעבוד החומר לרוח. במלים אחרות, שלב ההבדלה ניצב על שלב ההכנעה ובהמשך, ככל שמעמיקים בהבדלה, היא המייצבת את ההכנעה.

ביטול הקטרוגים

וככל שמעמיקים בהבדלה, כך מתקרבים לשלב השלישי בעבודת ה', שלב ה''המתקה'' שניתן לאדם במתנה מלמעלה, וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ, כי את השלב הזה האדם אינו יכול להשיג בכוחות עצמו. אבל כאמור, המתנה הזאת מותנית בעבודה עצמית של האדם בשני השלבים הקודמים. וכשמגיעים לכך, ועוד קודם לכן, בעת שחותרים להגיע לשלב הזה שבו נהיה ראויים לקבל את המתנה הזאת, מתבטלים כל הקטרוגים על מצוות כאלה ואחרות ואיש אינו מעלה בדעתו לבטל או אף לשנות משהו באיזו מצווה. וזה תלוי רק בנו, שהרי התורה הבטיחה בפירוש ש-אם רק נשמור את מצוות ה', הגויים יכבדו אותנו מאד (דברים ד'): ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כי ברגע שהילד החריג בטוח בעצמו וחי בשלום עם חריגותו – מפסיקים להציק לו.

להתגאות, לא להתנצל

מה שקורה בינתיים הוא שאנחנו כמו מתנצלים על חריגותנו, מבקשים מהעולם שיבין אותנו ולא יציק לנו. מה לעשות, מסכנים, חריגים. אבל אם רוצים לזכות באהדת העולם, לא זו הדרך ולא זה הכיוון. אדרבה, צריכים להניף בגאון, בגאון יעקב את דגל החריגות, להבליט עובדה זו ולא להסתירה. בטח לא להתנצל עליה. כי הגענו לשלב שבו הגויים מצד עצמם, לפחות אלה שאוחזים בתרבות המערבית, מוכנים כבר לקיום היעוד של (ישעיהו ס'): ג וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. ומזווית זו, יתכן בהחלט שמה שאנחנו רואים באירופה היא קריאה ליהודים לנטוש את הגולה הפיזית ולעלות לארץ ישראל, כי רק מכאן אנחנו יכולים להיות אור לגויים, והם כבר מייחלים שזה יקרה סוף סוף. הגיע הזמן שנעזור לעצמנו ולהם להגיע אל ה' יתברך.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

---