פרק שני מהספר, ''ניצחון בסבירות נמוכה'' • בניית מרגל בדמותו של אשרף מרוואן מחייבת הרבה סבלנות, מחשבה מעמיקה, עורמה ובקיאות של אינטלקטואל, שמסלול חייו עבר בתחנות של סכנות ושל אתגרים, שאילצוהו להפעיל חושי קיום מושחזים • במקרה של מרוואן פתחו המצרים לפני הביון הישראלי את כל סודות המדינה • הפרשנות שהביא מרוואן הותאמה לדרך החשיבה הפוליטית של הצמרת הישראלית, טעמה למוחם, והרגילה את הישראלים לחשוב פחות ולא לבדוק את מגמות סאדאת מול העובדות בשטח • משימת מרוואן כאילו נחלקה לשניים: לחזק את הקונצפציה השגרתית, שהישראלים הגיעו אליה בדרך ההיגיון, להעלים את המעבר לקונצפציה המהפכנית, ולטשטש את ''נקודות המפתח'', שעשויות לשפוך אור על ההכנות למלחמה במתכונת החדשה
משחק ההונאה של מרוואן אשרף התחיל ב-1969, כשמלחמת ההתשה הגיעה לשלב של פינג-פונג יקר וחסר-אופק, ללא חלופות לטווח קצר. או אז התחיל נאצר במשחק לטווח הארוך, בינתיים כזרע ממנו אמורה לצמוח תועלת לעתיד. אין ספק, בלי הסכמת הנשיא המכהן לא ניתן היה לערב את חתנו במשחק הריגול. רוב ההיסטוריונים מיחסים אפוא את הרעיון לנאצר. ראש וראשון לכך היה סאדאת עצמו. לדעתי, אין מבדילים בזה, מי מתוך אי-הבנת העניין ומי מתוך רחשי כבוד לנשיא ה''גדול'', בין הוגה הרעיון וביצועו ובין נותן האישור הרשמי. סאדאת מספר בספר זיכרונותיו, כי מאז מפלת 1967 ועד אחרית ימיו, נאצר היה אדם חולה. מחלת הסוכרת היכתה בו וגרמה לו לסיבוכים במחלות נוספות. היו לנאצר התקפי כאבים מטריפים את הדעת. המקרה שראוי כאן לציון אירע ביוני 1967, לאחר שהצבור המצרי סירב לקבל את התפטרותו של נאצר מן הנשיאות. סאדאת יזם התפטרות קולקטיבית של כל ההנהגה המצרית, והציע לנאצר להקים ממשלה חדשה. תשובתו של נאצר הייתה ''אינני יכול, אין לי נקודת התחלה. ואיני יודע היכן להתחיל''. יתרה מזאת, סאדאת סיפר שבהרבה מקרים כשדנו בעניינים שונים, נאצר היה אומר לו שיעשה כהבנתו – כי סמך עליו. לכן, ספק אם במצבו הבריאותי היה נאצר מסוגל לתכנן תכניות ארוכות-טווח. תפקיד נאצר נעשה בעיקר הצהרתי-כריזמטי, כגון להכריז על ''מלחמת התשה'' על ישראל, או להצהיר, ''מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח''. אבל בניית מרגל בדמותו של אשרף מרוואן מחייבת הרבה סבלנות, מחשבה מעמיקה, עורמה ובקיאות של אינטלקטואל, שמסלול חייו עבר בתחנות של סכנות ואתגרים, שאילצוהו להפעיל חושי קיום מושחזים.
סאדאת קרא הרבה ספרות צבאית ולא כקריאה מהנה אלא כ''ספרות הדרכה'', אם כי ללא ספק נהנה ללמוד ולהחכים מהסיפורים. הוא נהג לצפות בסרטי מלחמה. עקרונית, הסרטים מציגים את הרף הנמוך בהבנה, אך סאדאת עשה צעד נוסף והשווה את הסרטים למציאות – וזאת כבר רמה גבוהה של ההתעניינות ושל תובנות. סיפורי הונאות ומלחמת מוחות עניינו אותו במיוחד. בין הסרטים אשר השפיעו עליו היה הסרט האמריקני, ''The Enemy Below'' (1957), שתיאר מלחמת מוחות (והחלפת מכות) בין מפקד משחתת אמריקנית ובין מפקד צוללת גרמנית. לבסוף ניצח האמריקני, ובמחווה אבירית, שני המפקדים מצדיעים זה לזה. לא כך בספר המקור, שם המפקד בריטי ולא היה מופע אבירות בסופו.
דוגמה חשובה אחרת מצא סאדאת במלחמת העולם הראשונה. עיקרה הייתה לחימה יבשתית. גבורת כוחות היבשה של בריטניה הייתה בלתי יעילה בלי הגב הלוגיסטי, שהיה תלוי כולו בהובלה הימית. לגרמנים לא היו כוחות ימיים למלחמת ים קלאסית, במקום זה הפעילו (בראשונה בהיסטוריה) את צי צוללותיהם. הכלים היו מעטים ולמעשה די פרימיטיביים, אך כמעט הכניעו את בריטניה והכריעו במלחמה. חשוב להדגיש – כמעט. בתקופת השיא הטביעו הגרמנים עד 60 אניות בשבוע, מספר לא קריטי במונחים של מלחמת העולם השנייה, אך אז תעשיית האניות (מספנות) הייתה פרימיטיבית, בדיוק כפי שהיו הצוללות פרימיטיביות. הניצחון והתבוסה היו תלויים לא על היתרון הסוחף אלא על דיוקים קטנים, על מזל ועל תחבולות. מצבה של בריטניה היה קשה במיוחד, משום שהאדמירליות הבריטית הייתה שמרנית, ולא אבתה לשמוע על חידושים, ובוודאי לא על תחבולות בלתי אביריות. ראש הממשלה, לויד ג'ורג', נאבק קשות באדמירליות, ולא הצליח במאבקו.
נורמן וילקינסון היה קצין מילואים בדרגת סגן, בתפקיד אמן מקצועי בחיל הים הבריטי. כדייג וכחובב סירות מרוץ, ידע כי דַּיִג מחייב טקטיקה והסוואה כדי להונות את הדג להגיע לפתיון. ''דייג טוב חייב להפעיל את דמיונו באופן קבוע''. נורמן הכיר היטב את עין הדג ואת עין (עדשה) הפריסקופּ. יום אחד באה לו הברקה: אי אפשר להסתיר אנייה מעיני הצוללת, אך אפשר לעשות את ההפך המוחלט – להבליט אותה במרמה. ניתן לצבוע את האנייה בגוונים ובקווים שיעוותו את צורתה, כדי לבלבל כל קצין אשר יסתכל מבעד לפריסקופ, והוא לא יוכל להבחין בין ירכתיה לחרטומה. כמובן מאליו, סירבה האדמירליות לאפשר לנורמן לערוך את התכנון ואת הניסיונות. ונורמן עקף את צמרת חיל הים: הוא פנה לבעל חברת ספנות, ועניין אותו בנושא. האיש התלהב. הייתה כאן הבנה מעמיקה של טקטיקת הצוללות ושל הצד הטכני של ראייה דרך הפריסקופ. לסיכום, הצוללת תקבל מושג מוטעה ביחס לכיוון הפלגתה ומהירותה, ותירה את הטורפדו לנקודה הלא נכונה – ותחטיא. קצין הסוואה ימי שעסק בנושא הסביר זאת לרב-חובל אזרחי במשפט הבא: ''מטרת ההסוואה היא במידת-מה ליצור את הרושם שהראש שלך נמצא בירכתיים שלך''. לשיטה, שעבדה היטב, ניתן השם: ''הצביעה המסנוורת''. המלך ג'ורג' החמישי בא לראות את הפלא: כיצד אפשר להסוות גוף על-ידי הפיכתו ליותר בולט וגלוי.
הבריטים הצטיינו במיוחד בהונאות, אולי משום שהעניין תאם את אופיים הלאומי. במלחמת העולם השנייה, מלבד המבצע הענק של צליחת למנש, שהיה גדוש בהסוואות ובהונאות, התרחשו שלוש פרשיות חשובות באגן הים התיכון, אחת מהן על אדמת מצרים. ב-1942 היו הבריטים בשפל. רומל הסב להם מפלה משפילה ועמד על גבול מצרים, וצבר כוח לזינוק המכריע. בו בזמן השיגו המטוסים הגרמניים עליונות באוויר, ואיימו להרוס את נמל אלכסנדריה ולהוציא מכלל שימוש את תעלת סואץ. לבריטים לא היה כוח, אך הם הפעילו את המוח ומצאו מענה מאוד לא-שגרתי. לרשותם עמד אמן התעתועים ג'ספרי מאסקליין, בעל דמיון ללא גבול ומוח פורה במיוחד. באור היום המטוסים הבריטיים היו מסוגלים להגן על אלכסנדריה. הבעיה הייתה בלילה. היה ברור שבלילה צריך לכבות את כל האורות בנמל. אבל כשהטייסים הגרמנים לא ייראו את הנמל, הם יבינו שהופעלה האפלה, ויגיעו למטרה בשיטות ניווט לילה. מאסקליין הציג רעיון משלים – יש לבנות ''נמל-לילה'', אובייקט-דמה עם תאורה דומה לנמל האמיתי, ולהפעילו בלילות. אמנם חישובי הניווט יראו לטייסים שהמטרה נמצאת במקום הלא-נכון – אך הם יאמינו למראה עיניהם, ויתַרצו את אי-ההתאמה בטעות בחישוביהם. למזלם של הבריטים, נמצא מפרץ דומה למפרץ אלכסנדריה וממש קרוב אליו, אך זה לא הספיק. כאשר המטוסים הגרמניים הפציצו את נמל-הדמה, הם היו חייבים להיתקל במחסום אש נ''מ. בלי אש נ''מ אמיתית (כולל אבדות מהאש) התרמית הייתה נחשפת מיד. אך לא היו לבריטים תותחי נ''מ להכפיל את המערך, ולא יכלו להסיע את התותחים הלוך-ושוב, כי המסעות היו משאירים עקבות ברורים במדבר. הבריטים היו חייבים להסתכן – להחליש את ההגנה על הנמל האמיתי לטובת נמל-הדמה. והם עשו את זאת!
נשארה תעלת סואץ. לא היה ניתן לבנות תעלת-דמה, אך מאסקליין לא התייאש ומצא פתרון אחר. הוא השתמש בזרקורי נ''מ אשר היו ברשותם במספרים מספיקים. בדרך כלל זרקורי נ''מ האירו את המטוסים כמטרות למטוסי היירוט, אך כאמור, לבריטים לא היו מספיק מטוסי יירוט. מקליין הפעיל את הזרקורים כדי להשיג אפקט פסיכולוגי. קרני האור רקדו ריקוד מחושב ומתוזמן. הם סחררו וסנוורו את הטייסים התוקפים עד אבדן תחושת המקום.
פרשה שנייה התרחשה באנקרה, בירת תורכיה: המשרת האישי של השגריר הבריטי בא לשגרירות הגרמנית והציע למכור מסמכים סודיים, שצילם משולחן השגריר. המסמכים היו חשובים, אך הסיפור עורר חשד. הגרמנים ערכו בדיקה טכנית והגיעו למסקנה שאיכות הצילומים יותר מדי טובה ביחס למצלמתו הפשוטה, לפי סיפור המשרת. ובכל זאת, המשיכו לקנות את המסמכים ודלו מהם הרבה מידע חיוני. הכיצד? הם ידעו שהסוכן הופעל כדי להפילם בפח בנקודה קריטית בעתיד. בינתיים הוא חייב לקנות את אמונם ולהגיש מסמכי אמת – גם כאלה אשר ידועים להם ממקורות אחרים, וגם כאלה בעלי מידע חדש וחשוב. בנראה שהסוכן, שכינויו היה ''ציצרו'', התחיל את המהלך ביוזמה פרטית, אך נלכד ברשת הבריטית ובהמשך פעל מטעמם – זו הסברה הרווחת. מכל מקום, המידע מ''ציצרו'' דרש סינון קפדני, בעיקר על סמך האינטואיציה. היטלר היה ''המעריך הראשי'', וסמך על האינטואיציה שלו.
בפרשה השלישית שוב הפעיל היטלר את האינטואיציה, והפעם נכשל ובגדול. בתחילת קיץ 1943 חוסלה הנוכחות של ''הציר'' באפריקה, כוחות איטלקיים גדולים ושרידי הקורפוס המפואר של רומל נכנעו בטוניסיה. היטלר פקד אישית לתגבר את הכוח בכוחות עלית, וגם התגבור אבד. אצל היטלר נוצר רגש אשם וספק בכישוריו כמצביא חובבן, שבכל זאת מנצח את ה''מקצוענים'' של המטכ''ל. מנגד, התכוננו בעלות-הברית לפלישה לסיציליה והיה להם חשוב לבלבל את הגרמנים ולגרום להם לפזר את כוחותיהם, או במקרה האידיאלי לרכזם במקום לא-נכון.
ההונאה יצאה לדרך. ליד חופי ספרד נזרקה למים גופה של קצין בריטי, שהיה כביכול בלדר, ובתיק הקשור לידו נמצאו מסמכים הרומזים על הפלישה ליוון ולסרדיניה. הבריטים עמלו רבות שהגופה והמסמכים ייראו טבעיים, אולם הספרדים העלו ספקות – וכך גם המקצוענים הגרמניים. אולם היטלר ''תפס פיקוד'' על האירוע, והחליט שהסיפור אמיתי. ללא ספק, רגשות שיחקו כאן תפקיד לא-מבוטל, אם לא מכריע. הגרמנים פעלו כפי שציפו מהם המפעילים הבריטיים והפלישה לסיציליה עברה ללא תקלות.
אילו והלוואי
אין ספק, סאדאת למד מהפרשיות הללו ומדומותיהן. היה לו צורך חזק ומוכנות להפעיל את התכנית. בשונה מתרבויות אחדות, התרבות הערבית אינה רואה פגם בשקר ובהולכת שולל, ''שקר הוא תפארתו של הגבר'', אומר פתגם ידוע, והפן הפסיכולוגי מופיע תמיד. פתגם אחר אומר: ''כאשר אנו זורעים 'אילו', צומח לנו 'הלוואי'''. אם בעולם הערבי השקר מותר, הרי שבמצרים השקר וההונאה הם לחם-חוק, שיֵצֶר ההישרדות מחייב. ''לאכול אותו לארוחת צהרים לפני שהוא יאכל אותי לארוחת ערב'', אומר לעצמו המצרי, וכאשר השניים פועלים יחדיו הבסיס ברור לשניהם: ''תמוך בי בשקר קטן, ואני אתמוך בך בשקר גדול''. האמת קיימת, אך היא מרחפת אי-שם באוויר, ולא ממש מצויה בין המשוחחים. ברגע של גילוי-לב ישאל המצרי את בן-שיחו: ''האם אתה רוצה את האמת, או את בת-דודתה''. באווירה זו גדל סאדאת, ובלי שקרים לא היה שורד במצרים. אין ספק, סאדאת נהנה הנאה אינטלקטואלית מתכנון וניהול ההונאה הגדולה, והיה לה גם אתגר לאומי: אלי כהן, הסוכן הישראלי, יהודי יליד מצרים, אשר התברג בצמרת הסורית. אם כן, בינתיים גם במישור של הונאה ידם של הישראלים הייתה על העליונה והוא היה חייב להציל את הכבוד הערבי האבוד.
לפרשת אשרף מרוואן יש קווי דמיון להרבה הונאות בעבר, אך היא בהחלט אינה חיקוי, אלא יצירה מקורית ועצמאית. תחילתה מזכירה את סיפורו של ''ציצרו'', אך מרוואן לא היה הראשון שהציע לישראלים שירותי ריגול תמורת בצע כסף. מספר אנשים הגיעו לשגרירות בלונדון עם הצעה דומה – וכולם נדחו. זה היה חלק מהתכנית: לגרום לישראלים לרצות, לזרוע ''אילו'' ואז בא ''הלוואי גדול'' – האיש המקורב לנאצר, ואחר-כל לסאדאת. המסמכים שהוא הביא היו מצוינים ולא הייתה בעיה להסביר איך שם את ידו עליהם. אומנם הסיפור כולו היה חשוד. אולם הוא טמן בתוכו את הפיתיון: הישראלים הרגישו שהם ממש יושבים בתוך מוחו של סאדאת ויודעים את כל מחשבותיו – הרגשה נעימה אף כוזבת. והפרט החשוב: ''ידיעת'' מחשבותיו של סאדאת הקלה מאוד על עבודת המודיעין: לא היו יותר אתגרים והמתח אינטלקטואלי ירד. הרמטכ''ל, רב-אלוף דוד אלעזר, מסר בעדותו בפני ועדת אגרנט: ''במשך חדשים חשדתי שהוא כפול. הרבה פעמים פקפקתי והטלתי ספק באמינותו. האמינות שלי בו גברה כאשר התחלנו לקבל [רשימת המידע נמחקה מדו''ח הוועדה], אז גברה בי ההרגשה שהדיווחים אמיתיים, ושאינם מפוברקים''.
סאדאת היה חייב לשמור היטב על אמינות מרוואן. היה ''מקובל'' שבמצרים פעלו הרבה סוכנים של ''המוסד'', אחד מהדיפלומטים הסובייטיים שמע ב-1967, בימי מלחמת ששת הימים, חצי-בדיחה-חצי-הסבר מדוע המטוסים הישראליים אינם תוקפים את בניין המטכ''ל בקהיר: ''אילו היו הורסים אותו, היו הולכים להם חצי מסוכניהם''. אכן קצינים בכירים, ולא מעטים, העבירו מידע לישראל, שלא לדבר על מקורות אחרים. לכן, מרוואן פעל לא ככוכב בודד, אלא בתיאום עם מנגנון עצום, אם כי ''המנגנון'' לא ידע על חלקו במשחק הגדול.
חיקוי של צ'ר'ציל
כאן בפירוש נעזר סאדאת בניסיון המינהלי של צ'רצ'יל, שאותו העריץ וממנו למד רבות. צ'רצ'יל ראה בהונאה משחק אינטלקטואלי מאתגר ונהנה לשחק בו וגם התייחס אליו ברצינות גמורה. צ'רצ'יל הקים יחידה מיוחדת ''הלשכה לתפקידים מיוחדים'' (LCS), הכפיפ אליו, ומיקם אותה בסמוך למשרדו בבונקר שמתחת לבניין הפרלמנט בלונדון. צ'רצ'יל אייש את הלשכה באנשים מבריקים מן העלית של האריסטוקרטיה הבריטית כי האמין שהונאה, כמו מודיעין, היא עיסוקם של ג'נטלמנים. כולם היו אקדמאים מבריקים שלמדו במוסדות החינוך המפוארים של בריטניה. הספרות המקצועית שלהם לא הייתה צבאית אלא קלאסיקה של ההיסטוריה. אנשי הלשכה היו בנים למשפחות ידועות, הייתה ביניהם היכרות אישית והבנה הדדית.
כל יחידות המודיעין, ובכלל זה גם ''המוסד'' הבריטי (MI-6) היו כפופים ללשכה זו. לראש הלשכה הוא מינה את קולונל ג'ון הנרי בֶוואן, בן ארבעים, קצין צעיר במושגים בריטיים, שהשתייך לאצולה הבריטית המצומצמת. לקולונל בוואן, שזכה לכינוי המיוחד, ''המפקח על ההונאה'', היו סמכויות מיוחדות חסרות תקדים באשר לקצין בגילו ובדרגתו. הכול נעשה למען קידום ושכלול מכונת ההונאה. לצורך זה, צ'רצ'יל אף הכפיף את עצמו אליו. היו מקרים שמפקד הלשכה הורה לצ'רצ'יל ולרוזוולט להגיע למקומות מסוימים ו/או לומר דברים מסוימים בנאומיהם. והם נרתמו לכך בחפץ-לב. לחברי הלשכה עמדו קשריהם האישיים ברחבי תבל, השיטות והאמצעים לפתיחת כל דלת חשובה סביב הגלובוס. לדוגמה, ידיעה שנשתלה בחוגים דיפלומטיים בליסבון, נשמעה כהד של פעולה פוליטית בוושינגטון, הופיעה כידיעה עיתונאית בשטוקהולם, תורגמה לפעולה צבאית בגבול תורכיה-סוריה, הופיעה כהדלפה מכוונת במדריד וכשמועה בקהיר. אומנם יש להוסיף כי ראש המודיעין הצבאי של הצבא הגרמני (אבווהר), אדמירל וילהלם קנאריס, היה בקשר עם המודיעין הבריטי. הוא פעל מטעמים אידיאולוגיים כמתנגד להיטלר ושילם על כך בחייו. אולם, רק פעם אחת במהלך כל המלחמה התקיים קשר ישיר. קנאריס עזר לבעלות-הברית בפעולה עקיפה. הוא היה מתנגד מושבע לקומוניזם. גם העובדות הללו חשובות להבנת עבודת המודיעין ברמות הגבוהות ביותר.
סודיות מיוחדת
אילו סמכויות ניתנו לאשרף מרוואן?
בין ניירותיו אשר שמר בביתו נמצא מסמך שהציגה אלמנתו לעיתונאי עמרו אל-ליתי, מנחה דיון פתוח בתכנית הטלוויזיה המצרית ''אח'באר מִצר'' ב-15 בדצמבר 2009: ''לפי החלטה נשיאותית, שנשאה את התאריך 13 במאי 1971, מונה ד''ר אשרף מרוואן למזכירו של הנשיא סאדאת לענייני מידע''. בכתב-המינוי צוינו הסמכויות הבאות:
- ד''ר אשרף מרוואן ייצג את המודיעין המצרי הכללי מול כל ארגוני המודיעין בעולם.
- ד''ר אשרף מרוואן ייצג את נשיא הרפובליקה אישית מול כל הנשיאים והמלכים בעולם.
- לא תהיה שום תזוזה של הכוחות המזוינים המצריים, אלא באישורו האישי.
- יפקח על מנגנון הביטחון הכללי, על המודיעין הכללי ועל המודיעין הצבאי בכל הקשור לביטחונו של הנשיא ולשלומו.
אם כן, ל''מזכיר לענייני מדע'' היו סמכויות בתחום הצבא, אשר בהחלט התאימו למתכונת LCS. חמישה אנשים בלבד היו בסוד שליחות הריגול של אשרף מרוואן: הנשיא נאצר, סגנו סאדאת, שר המלחמה פריק פאוזי, ראש המודיעין הכללי אמין אל-הויידי ואשרף מרוואן עצמו., אחרי פטירת נאצר נשארו רק ארבעה. בראיון לעיתון ''אל-אח'באר'' מספר הגנרל חסן גרידלי, מנכ''ל משרד המלחמה המצרי ב-1973, כי ''כל מי שהייתה לו נגיעה בתכנון או בהכנות למלחמה הושבע בשמירת סודיות מיוחדת''. הגנרל עבד אלמונעם סעיד אומר באותו ראיון, כי ''הפקודה למלחמה ירדה אל המפקדות הבכירות ביום שישי 5 באוקטובר, ואילו לחיילים הדבר נודע שעתיים לפני המלחמה. עד אז לא ידענו דבר''. הגנרל פריד חג'אג' סיפר לעיתונאי: ''השתתפתי בהונאה ולא ידעתי''.
יוצא שתחילת הפרשה דומה מאוד לפרשיות הריגול הידועות, אבל הטכניקה הייתה חדשנית מאוד. בדרך כלל בהונאות מסרו לאויב פיסות מן המידע, אבל במקרה של מרוואן המצרים פתחו לפני הביון הישראלי את כל סודות המדינה. ראש ''המוסד'', צבי זמיר, השתמש בספרו בביטויים הבאים: ''חתנו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, עובד משרד הנשיאות, שותף לידיעות ולהלכי-הרוח של האליטה המצרית השלטת, ומבקש לעבוד עבורנו''; הייתה זאת ''חוויה מסעירה''; ''הגורמים שעסקו בנושא האיסוף היו המומים לנוכח הפוטנציאל הטמון בקשר הזה''; ''מרוואן נתן לנו הצצה ראשונה ואינטימית אל חדרי החדרים של הממשל המצרי... במפגשים הראשונים מרוואן מסר מידע חשוב מאוד, שכולו עסק בתחום הצבאי. כנראה הבין שחומר זה יהיה כרטיס כניסה חיובי מנקודת ראותנו. כאילו התפאר בפנינו 'ראו מה אני יכול'''.
סאדאת ידע אל-נכון שלא יוכל להסתיר מעיני הביון הישראלי את המהלכים העיקריים (רכש ושיתוף פעולה צבאי עם גורמי חוץ). יותר מדי אנשים היו מעורבים בכך ויותר מדי סוכנים היו לישראל במצרים עצמה. אבל היה ניתן לצבוע את העובדות ב''צביעה מסנוורת'' של פרשנות מתוחכמת. הפרשנות שהביא מרוואן הותאמה לדרך החשיבה הפוליטית של הצמרת הישראלית (החשיבה המערבית מעיקרה) וטעמה למוחם. היא גם הרגילה את הישראלים לחשוב פחות ולא לבדוק את מגמות סאדאת מול העובדות בשטח. זו הייתה מלכודת דבש אינטלקטואלית, וכדי לא ליפול לתוכה או להימלט ממנה אחרי הנפילה היה צריך לאהוב את משחקי הריגול, להתמצא בהם וליהנות מהרעיון שהאויב מנסה להערים עליך. במקרה דנן חסרו אנשים כאלה בצמרת הישראלית. די אם נזכיר שצבי זמיר עצמו היה חדש בתפקיד וכך גם ראש מדור מצרים באמ''ן. ככלל, הישראלים לוקים בחוסר ידע ובחוסר יכולת לתפוס את היקף השימוש בשקר ובהונאה בתרבות המצרית. כאשר אמרתי פעם לקצין בכיר שלנו, כי הגנרל המצרי משקר לו – וזה היה בדוק –השיב לי אותו קצין: ''גנרלים לא משקרים''.
הרבה יותר קשה לקבוע מה הייתה ''משימת-העל'' של מרוואן, מעבר לאמירה הכללית ''להרדים את הישראלים'' ו''לאפשר את פתיחת המלחמה בהפתעה''. כל זה נכון כמובן, וקל לומר כי מרוואן ''שתל את הקונצפציה'' במוחותיהם של גורמי ההערכה בישראל. כנראה, זה גם נכון, אך המצב היה מורכב יותר. בל נשכח ששליחותו התחילה ב-1969, כאשר הקונצפציה המהפכנית של סאדאת בתחום הצבאי הקונקרטי טרם הייתה קיימת. ''הקונצפציה'', שחשפה ועדת אגרנט, כלומר התפיסה
הישראלית של הקונצפציה המצרית, כנראה הייתה אמיתית, אם אנו מדברים על השנים 1970-1969, ואולי עד 1972. היא גם הייתה הגיונית, אך לדידו של סאדאת הייתה שגרתית מדי. מוחו הפורה והערמומי הוליד קונצפציה חלופית, אלא שנדרש זמן כדי שתבשיל ותחליף את קודמתה. אם כן, משימת מרוואן כאילו נחלקה לשניים: לחזק את הקונצפציה השגרתית, שהישראלים הגיעו אליה בדרך ההיגיון, להעלים את המעבר לקונצפציה המהפכנית, ולטשטש את ''נקודות המפתח'', שעשויות לשפוך אור על ההכנות למלחמה במתכונת החדשה. בהקשר הזה יש להזכיר את פגישת התיאום בין סאדאת לשר הנפט הסעודי, שבה סוכמה הפעלת נשק הנפט. מרוואן נכח בפגישה, אך לא דיווח עליה. יש להבין את אופי הסיכום: זו ''הבנה'' בין שני אנשים בלבד, ולא היו לה עקבות בשטח. את המשימה של תיאום עם יצרניות נפט הגדולות בעולם לקח על עצמו הסעודי. זו פעולתו הטבעית, והוא השתמש בנימוקם כלכליים, משמע, העלאת רווחים.
מרוואן והקונצפציה
יותר מעניין להבין את תפקיד מרוואן בתוך הקונצפציה. כאן עלינו לדייק בתזה הבסיסית: ''מצרים לא תצא למלחמה כל עוד לא תשיג נשק שווה-ערך לנשק הישראלי במיוחד ביכולת לפגוע בעורף של ישראל''. כאמור, התזה לכשעצמה הגיונית: רצוי שלא לפתוח במלחמה מעמדה נחותה. אם למצרים אין נשק כזה באופן מוחלט – ההערכה תהיה פשוטה. אך מה עושים אם יהיה נשק מועט? כגון, טייסת אחת של מטוסי מיראז' לוביים, או כמה עשרות טילי ''סקאד'', שיוכלו להגיע לבאר-שבע, אך לא מעבר לכך? האם זה נחשב ל''שוויון'' או עדיין לא? קיצורו של דבר, במצב הביניים, שהוא אשר יהיה בשטח, הכול יהיה תלוי בהבנות סאדאת, האם הוא מפרש את המצב כשוויון מספיק, או שמא – אינו מפרשו כך. מכאן ברורה משימת מרוואן: לקנות את אמון מקבלי ההחלטות בישראל ולמכור להם את סאדאת ''המדומה''. כל זה בהנחה שלישראלים יהיו ספקות וחששות שייתמכו בנתוני השטח. גם כאן יש לעשות את ההערכה, האם ההשקעה בעבודות העפר, כדוגמה, מעידות על המחשבות ועל מועד הגשמתן, או אלו עדיין הכנות כלליות לא ממוקדות? בפועל, אותו חלק של אמ''ן אשר עקב אחרי מודיעין השטח בנה תמונה טובה ונכונה של המצב, ומתוך כך הגיע למסקנה שפני סאדאת למלחמה. היה ניתן גם לקבל הבנה כללית לגבי לוח הזמנים של ההכנות. כנראה, לא מקרה הוא שקולם של הגורמים האלה לא נשמע באמ''ן, כי הרבה יותר נוח היה להסתמך על הפרשנות, שניתן היה בקלות לסגל למשאלות-הלב, המושרשות עמוק-עמוק בתרבות.
כאן יש לדעת ולא לטעות: כפי שבמצרים, רק מעטים מן המעטים ידעו על שליחות מרוואן, כך גם בין הישראלים. רק קבוצה מצומצמת ביותר ידעה על קיומו של ''סוכן הצמרת''. גם כאשר ההחלטות נבעו מהמידע שמסר, הדבר הוסתר מגורמי חוץ ומגורמי פנים כאחד. וזה היה כמובן מן הנכון לעשותו. אבל כאן באה מסקנה הפוכה: אם רק מעטים הושפעו ישירות ממרוואן, אך רבים (רבים מדי וחשובים מדי) פעלו כאילו שאבו את המידע שלהם מדיווחיו, הרי ברור שמדובר בתופעה תרבותית. אשרף מרוואן שחה עם הזרם, ולכן הגיע רחוק כל כך. הזרם הוביל את קברניטי ישראל ואת אמ''ן של צה''ל לטעות. תפקיד מרוואן היה להסיר את המכשולים ממסלול הזרם. לא היה צריך לחפור אפיק חדש לזרימה, כי האפיק כבר היה קיים.
ההתרעה ערב המלחמה
לבסוף נפנה לקושייה הגדולה, שהיא ההתרעה שהעביר מרוואן אשרף ערב המלחמה. כמובן, ניסו לתת לה גם הסברים פסיכולוגיים, כגון היווצרותו של רגש התחייבות או אהדה כלפי מפעיליו. לדעתי, אין צורך לצלול למעמקי הנפש ותת-ההכרה. אפשר להציג הסברים הרבה יותר פשוטים ומקצועיים, וסביר להניח שלא היה כאן נימוק אחד, אלא מספר נימוקים ושיקולים, וייתכן שבחלקם אף סותרים.
קודם כל, מדובר בתקופה הרבה מעבר לנקודת האל-חזור האחרונה. מצרים וסוריה השלימו את ההכנות למלחמה, סוריה אף ביקשה לתקוף עם שחר ושעת ה''ש''' נדחתה לבקשת מצרים. המצרים לא נהגו לצלם את המערך הישראלי העורפי מהאוויר, אך היו להם הרבה סוכנים בקרב הבדואים, וסאדאת נהג לקרוא להם ''הראד''רים האנושיים''. לכן, ידע בוודאות שצה''ל לא תגבר את כוחותיו בסיני ובאופן כללי היה שאנן. ייתכן שהטסת צוותי חטיבה 460, שהתבצעה בלילה, לא נקלטה במודיעין המצרי, אך לא הייתה קריטית בהיקפה של המלחמה האמיתית. לכן, מבחינת סאדאת, הנזק בקבלת ההתרעה לא היה גדול במיוחד, כי בזמן שנותר עד פתיחת המלחמה הישראלים לא היו מספיקים לעשות הרבה. כמובן, נזק כלשהו היה נגרם, אך כנגדו עמדו מספר התפתחויות שתועלת בצדן.
ראשית, אחרי המלחמה יבוא בהכרח משא-ומתן מדיני וחשוב, ומרוואן לא יאבד את אמינותו בעיני הישראלים וישמש ''צינור השפעה פוליטית'' על מקבלי ההחלטות בישראל. צבי זמיר העניק למרוואן מענק מיוחד עבור ההתרעה: 100,000 דולר. איננו יודעים מה הייתה מידת השפעתו של מרוואן על קבלת ההחלטות אחרי המלחמה.
שנית, ההתרעה של מרוואן הייתה אמורה להכניס את צמרת ישראל ללחץ, ולגרום לה לקבל החלטות שגויות. באין זמן לגייס את המילואים לקרב הבלימה, הייתה סבירות גבוהה שישראל תזניק את מטוסי חיל האוויר לתקיפה חפוזה של חומת הטילים לאורך התעלה. מבחינה צבאית המצב היה מעורפל: קרוב לוודאי שהמצרים התכוננו לתרחיש כזה ואצלם מועד ההתקפה היה ידוע מראש. מאידך גיסא, גם חיל האוויר היה יכול להכין הפתעות, ואנו יודעים שאכן היו באמתחתו. בכל מקרה, אם ישראל תתקוף תקיפת-מנע, היא תיחשב לתוקפן, שהרי את מקורות המידע שלה היא לא תחשוף. וגם אם תחשוף, אין בזה ''קאזוס בֶלי'' (עילה למלחמה) במצבה הדיפלומטי של ישראל. לא בכדי ציין דיין לפני דדו: ''על המידע של צביקה [זמיר] לא מגייסים מילואים''.
כנראה, השיקול השלישי והכבד מכולם היה: לו הייתה תוקפת מהאוויר, או אפילו רק מגייסת את המילואים, מבלי שאויביה מספקים לה סיבה חד-משמעית, ישראל הייתה חושפת את עצמה מול קיסינג'ר, שהזהירהּ יותר מפעם לאמור: ''הפעם תצטרכו לחכות יותר משעתיים'', כלומר, עליכם לספוג את המתקפה המצרית. הסכסוך והמתח בין ישראל לארה''ב (קיסינג'ר, אם נדייק) היו חשובים מאוד לסאדאת, שידע לשלב את הצד הצבאי ואת הצד המדיני במלחמה.
אם נכונה השערתנו, אזי ישראל הייתה קרובה מאוד ליפול בפח שטמן לה סאדאת. אומנם קרובה – אך בסופו של דבר לא נפלה. גולדה פעלה בשיקול-דעת ובקור-רוח. היא ידעה שאינה יכולה להתערב בתחום הצבאי (היא איחרה את המועד לעשות שם קצת סדר), אך נשאר לה התחום הפוליטי. בפגישה דחופה עם שגריר ארה''ב קבעה שתי מוסכמות: ישראל אינה נוקטת בתקיפת-מנע מהאוויר, וגם שום תקיפת-מנע אחרת, אך היא רשאית לגייס את המילואים בהיקף מלא.
אם כן, סאדאת לא הצליח למשוך את מדינת ישראל למלכודת מדינית, ונראה שגם השיקול שלו להעביר התרעה של הרגע האחרון דרך מרוואן היה מוטעה. זה, כמובן, מוריד במקצת מיוקרתו ומתדמיתו, אך לא הרבה. לעולם אין לצפות להצלחה מלאה. ובנוסף: דווקא אי-ההצלחות האלה קרו כמעט במקרה, למעשה נגד ההיגיון. לדוגמה: צה''ל התגייס במהירות-בזק לא בזכות ארגונו המבריק, אלא בזכות האלתור והתושייה של החיילים ה''פשוטים'' כנגד ליקויי הארגון.
האם היה ניתן ''למנוע את המלחמה''?
שאלה פשוטה לכאורה, אך עם קצת התעמקות נחשפת כחסרת משמעות ובעצם דמגוגית. יש מחיר למלחמה ויש מחיר להימנעות ממנה. צמצום ניתוח המצב לשאלת מניעת המלחמה מניח שהמלחמה היא הרוע המוחלט והימנעות ממנה היא הטוב המוחלט. המציאות הפוליטית הקונקרטית בוודאי מורכבת יותר ורב-ממדית. אם כן, מה היה במצב הקונקרטי בשנת 1973?
מעבר לכל מה שאמרו אחרים, ארחיב את היריעה בסוגיה זו בהערכתי האישית. אקדים ואומר, כי במהלך העניינים כפי שהתפתחו בשנים ההן, המלחמה הייתה בלתי נמנעת. עוד לפני שסאדאת התיישב על כס הנשיאות, הוא התחיל להכין את ארצו ואת צבאו למלחמה. וכל מי שחושב אחרת, טועה. את המלחמה אי אפשר היה למנוע. סאדאת לא יכול היה לוותר עליה מן הטעמים הבאים:
תבוסת 1967 הייתה כואבת ומשפילה. נאצר וסאדאת היו מוכים ונכי-רוח, כי זו הייתה התבוסה השלישית ברציפות בעימותים המלחמתיים עם ישראל. נאצר וסאדאת הסתגרו בבתיהם שבוע ימים בעקבות ההלם שעבר עליהם. לא בכדי אמר סאדאת, לאחר מותו של נאצר, כי האיש לא מת ב-28 בספטמבר 1970, אלא שעה אחת לאחר שפרצה מלחמת ששת הימים. הצמד נאצר-סאדאת היה מוכרח לשבור את שרשרת הניצחונות הישראליים. מכאן יובן מדוע התחייב נאצר כלפי העולם כולו כי ''מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח'', וגם סאדאת נטל על עצמו, קבל עם ועולם, את המשך ההתחייבות הזו. מאחר שסאדאת שמר אמונים באופן מוחלט לנאצר, ולא התעמת אתו אפילו פעם אחת במשך 18 שנים, איש במצרים לא התייחס אליו ברצינות. מעמדו הציבורי של סאדאת במצרים, בימים שקדמו למלחמה, היה בשפל המדרגה. האנשים ברחוב לעגו לו. גב' סאדאת סיפרה לאחמד מנצור, שבעלה היה נושא ללעג ולבדיחות בכל פינת רחוב, במיוחד בנושא יציאתו למלחמה. ירקו על תמונתו בעיתון, ודרכו עליה. אחמד מנצור שאל את הגב' סאדאת: ''מה הייתה האווירה שקדמה להכנות למלחמת אוקטובר ביחס אליך ולסאדאת, ותחושתך שיתכן שהמלחמה קרובה?'' והיא ענתה: ''כמובן שהרגשתי שהמלחמה קרובה, סאדאת הרי הכריז על כך. הוא לא יכול היה להגיב. הוא היה מוגבל בגלל האמת שלו''. קל מאוד להתפתות ולומר שהלעג הזה היה הסיבה הפנימית של סאדאת ליציאה למלחמה, אך האמת היא שהנלעגות הזו שירתה את האסטרטגיה של סאדאת. היא נגרמה מהפער בין הצהרותיו למעשיו. את הצהרותיו הוא יזם מרצונו, ואת מעשיו האמיתיים הסתיר מעיני עמו, ובמידה ניכרת גם מהישראלים.
בעוד שבציבור המצרי ''כולו'' לא הייתה תמיכת ואהדה לסאדאת, עמד הצבא המצרי מאחוריו ותמך בו, ורק לזה הייתה חשיבות מבחינת יציבות המשטר. הצבא תמך בו כאשר היה עסוק בתכנית אימונים מפרכת, מתוך ידיעה ברורה שבקצה הדרך ייצא למלחמה. באביב 1972 נפגשו בשדה התעופה בקהיר ראש אג''ם המצרי, גנרל עבד אל-ע'אני אל-גמסי, וחברו למטכ''ל, גנרל אחמד איסמעיל, שהיה אז ראש המודיעין הכללי. שניהם ליוו אורח נכבד מחו''ל שהיה בדרכו חזרה לארצו. ביציאה מן המסוף, שאל גנרל איסמעיל את גמסי, בקול נמוך כממתיק סוד: ''מתי כבר יוצאים למלחמה?''. שאלה כזו מצביעה על קוצר-רוח לקראת המשימה. וסאדאת, שלא יכול היה לאבד את תמיכת הצבא, הודיע באוקטובר אותה שנה למועצה הצבאית העליונה, כי אין חלופה למלחמה.
ב-16 באוקטובר 1973, בנאומו בפרלמנט בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, אמר סאדאת בין היתר את הדברים הבאים: ''נדרתי לאלוהים ונדרתי לכם, שתבוסת 1967 הייתה חריגה בהיסטוריה שלנו, ולא תופעה קבועה... נדרתי לאלוהים ונדרתי לכם, שהדור שלנו לא יעביר את דגליו מושפלים או עטופים שחורים לדור שיבוא אחריו, אלא שנעביר את דגלינו מונפים אל על בלתי מנוצחים''. כך לא מתבטא מנהיג שהיה מוכן לוותר על המלחמה המיועדת להצלת כבודה של מצרים. הפעם הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה של ארה''ב, קלט את המסר והבין, שאם צבא מצרים יושפל בשלישית, לא יהיה הסכם פוליטי בין ישראל ומצרים. לכן מנע מצה''ל לחסל את ארמיה 3 המכותרת.
עתה נפנה לצד הישראלי. לא מעטים טענו וטוענים כי הדרג המדיני בראשות גולדה מאיר יכול היה למנוע את המלחמה, אבל לא עשה דבר. שמחה דיניץ, שהיה מקורב לגולדה מאיר, מספר כי ''השקיעה מאמצים רבים ליצירת מגעים וקשרים עם מנהיגי ערב. לבד מהמלך חוסיין, שאתו קיימה פגישות סדירות – שמקצתן לא פורסמו עד היום – שלחה גולדה שליחים למנהיגי מצרים ולמדינות ערביות אחרות, במגמה לפתוח בדיאלוג אתם''. איש לא הגיב – בגלל ''שלושת הלאווים'' של ועידת ח'רטום - לא מו''מ, לא הכרה בישראל ולא שלום.
כנגד זה טוענים המאשימים, כי סאדאת הציע מספר פעמים הצעות לגולדה מאיר, והיא לא הגיבה עליהן. ולכן לא הותירה לו ברירה אלא לצאת למלחמה. בהקשר זה, הנרי קיסינג'ר כותב בספרו, כי בפגישה שקיים עם יועצו של סאדאת, חאפז איסמעיל, בפברואר 1973, ''חאפז איסמעיל עומד על כך שהעמדה המצרית היא שישראל צריכה לסגת בכל החזיתות לקווי 1967 עם כל שכנותיה; השליטה הערבית במזרח ירושלים היא הכרחית ואיננה ניתנת כלל למשא ומתן''. על כך ענה לו קיסינג'ר: ''עצתי לסאדאת שיהיה ריאליסט. אנו חיים בעולם של עובדות ואיננו יכולים לבנות על תקוות ועל פנטזיה. העובדה היא שאתם הובסתם, אז אל תבקשו לקבל את שלל המנצחים''. תגובת גולדה ב''מטבח'' שלה הייתה ברוח זהה, אם כי יותר ''ציורית'', כסגנונה. השיטה להציג דרישות מוגזמות היא הדרך הידועה לטרפד את המגעים ולהטיל את האשם על הצד השני. גם כלפי סוריה נקט סאדאת תכסיס דומה אחרי מלחמת יום הכיפורים. את תשובתו המעליבה של קיסינג'ר מתאר חאפז איסמעיל, בפרק ה-15 של ספרו, ששמו מלא משמעות פוליטית: ''הצורך במלחמה''. אבל הוא לא הציג את הדרישה האולטימטיבית של סאדאת, שישראל תתכווץ מיד לגבולות 67, בכל החזיתות, וירושלים חייבת להיות בשליטה ערבית. לסאדאת, לקיסינג'ר ולדרג הפוליטי בישראל היה ברור שלהצעות כאלו ישראל לא תוכל להסכים.
יש עומק תרבותי בניסיון חוזר ונשנה, כמעט שגרתי, להאשים את ישראל ב''אי-מניעת המלחמה'', ולא מקרה הוא שחוקרים מייחסים את האשמה לאנשים שונים בהתאם למגמתם הפוליטית. העוקץ הוא ביחס בין אירופה ובין ה''אחרים'', כעין ''אירופצנטריזם'' הפשוט והמהופך גם יחד. מצד אחד – רק ''אירופה'' (ומדינת ישראל כחלק ממנה) חשובה, ולכן היא אחראית לכל. ה''ילידים'' (אלה אשר מחוץ ל''אירופה'') לפי הגדרה, אינם נחשבים ואינם משפיעים, ולכן אין להם אחריות על כלום. את הביטוי הפשוט והחריף לגישה זו נתן לא אחר משמעון פרס, אשר באחד המפגשים הבהיר את עמדתו שהובילה אותו בתקופת אוסלו: ''אם כלב ינשך אותך, הרי לא תכעס עליו?'' אולם בו-זמנית, ה''יליד'' הוא גם ''הפרא האציל'', אשר עדיף במשהו על ה''אירופאי''. הגישה הזאת אינה חדשה, היא הייתה ידועה כבר ביוון העתיקה, משם יובא גם המונח ''הפרא האציל'', אם כי במקור הוא היה, כמובן, ''הברברי האציל''. כי הרי ''ברבר'' הוא ''מי שאיננו יווני'', אין לו שפה אמיתית, אלא הוא מדבר ''בר-בר-בר''. אכן אי הבנת שפתו של האחר התגלגלה לשנאה עיוורת או להערצה עיוורת, או גם לזה וגם לזה, בערבוביה ולסירוגין. זה מה שקרה לנו לקראת מלחמת יום הכיפורים, פחות או יותר.
בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים ואחריה, פעל סאדאת כמקיאבליסט מושלם. הוא תעתע בכולם, והונה את כולם, כולל אפילו את שותפו למלחמה. בכל עשייתו המדינית, בכל התעתועים האלה ד''ר אשרף מרוואן היה הגיבור המככב. זו הסיבה ששליחים של מצרים חיסלו אותו בלונדון, כאשר נודע כי הוא כותב את זיכרונותיו. פרסום זיכרונותיו היה גורם למצרים נזק מדיני אדיר ברחבי העולם. את תמרוניו המדיניים עשה סאדאת כדי להרוויח זמן, עד לרגע שבו יהיה צבאו מוכן למלחמה, מחד גיסא, וישראל תהיה נתונה במצב של תרדמה. אלמנתו העידה שסאדאת אמר לה: ''אני לא אצא למלחמה, אלא רק לאחר שאהיה מוכן לחלוטין לכך'' – וזה היה אף טבעי והגיוני. לאורך כל הדרך פעל סאדאת בשני המישורים, הצבאי והמדיני, במקביל, למען מטרה זו. בכל הצעותיו המדיניות, תמיד הייתה איזו ''עז'' שישראל לא יכלה לקבל. באותה טקטיקה סאדאת גם נהג במו''מ בדיוני קמפ-דיוויד: הוא דרש מאתנו כל מיני דרישות, שידע שלא יקבל, כמו הדרישה שישראל תפצה את מצרים בסכום של 12 מיליארד דולר עבור הנפט ששאבה בראס סודר. אבל הדרישות הללו היו במסגרת הטקטיקה שלו להיראות כוותרן, עד אשר יגיע לנושאים הרציניים. וכאשר ישראל לא הסכימה עם חלק מדרישותיו האמיתיות, קם וארז את חפציו כדי לעזוב. וטענתו הייתה אז ''ויתרתי על תשעים אחוזים מהדרישות שלי, כמה אני יכול לוותר?''
במה שגינו והאם יכולנו לחשוף את מרוואן?
ניתוח מהלך מתן ''ההתרעה האחרונה'' ערב מלחמה, יכול ליצור הרושם, כאילו שליחות מרוואן נכשלה. ולא היא. מרוואן מילא את התפקיד החשוב בהצלחה, גם אם לא ממש שתל את הקונצפציה במוח הישראלי. הוא, אם נמשיך במינוח החקלאי, השקה אותה ודישן אותה היטב. כמסתבר, שיא פעולתו היה בקיץ 1973, כאשר מטוסי מיראז' לוביים הגיעו למצרים, וכן טילי ''סקאד'' וציוד גישור רב מבריה''מ. באותם החודשים גובשו ההסכמה על הפעלת נשק הנפט וההבטחה הסובייטית לתמוך במהלך המלחמתי. על כל אלה ועל הרבה נקודות מכריעות אחרות מרוואן לא דיווח, לפחות לפי הנתונים אשר פורסמו עד כה. לעומת זאת, הוא דיווח על ''סכנת המלחמה'' בחודשים אפריל-מאי, כאשר סאדאת עדיין לא היה מוכן לצאת למלחמה מסיבות אופרטיביות. הצבא המצרי נערך במרחק גדול מהתעלה, בכוחות הפרוסים על התעלה ובסביבתה לא היה טעם לצלוח, והזזת הכוחות הייתה מעירה את ישראל הרדומה.
עדיין היה צריך לבצע את התיאומים האחרונים ולהתחבא מאחורי ה''תרגיל'' – שהיה די שגרתי – כדי לרכז את כוחות הפלישה. התרגיל (''תחריר 41'') היה מעשה גלוי, אולם מהלכו היה שונה מאוד מ''תחרירים'' קודמים. היו בו סימנים ברורים של מהלך עצום ויקר. הציוד אשר הופעל בו היה ניזוק מעצם הוצאתו מהאחסון, כך שהגיוני היה להניח שהפעם מדובר במלחמה של ממש. מלבד זאת ישראל קיבלה התרעות ברורות ממקורות אחרים, כולל סוכניה במצרים, והתעלמה מהכול. תהליך זה נחקר שתי וערב, וברור שחלקו של מרוואן גדול, אם לא מכריע. לכן השאלה במקומה: איך יש להבין את משמעות שליחותו לעתיד?
ההונאה כזו בדיוק לא תחזור עוד. את הלקח הטכני ישראל למדה, כפי שלמדה את לקחי ההסלמה ב-1967 אשר הביאה למלחמת ששת הימים; אפשר וצריך להוסיף ש''לקחי 1967'' היו לרועץ לקראת המלחמה ב-1973. אבל לפי הדיווחים בשנת 1992 הייתה הונאה אחרת, ישראל שוב הייתה הקורבן, והיוזם המצליח היה יאסר ערפאת. הוא שלח מספר אנשים בולטים וחשובים בפת''ח להילכד על-ידי השב''כ ול''לגלות'' בחקירה שערפאת בשל להתפייס עם מדינת ישראל, ושבתוך-תוכו ויתר כביכול, על הטרור וכו'. גם אם לא התקיימה הונאה כזו, ברור הוא שישראל פעלה מתוך רצון עז להגיע לפיוס, אפילו כעין ''ניסוי''. כלומר ''אילו'' הצמיח את ''הלוואי'', כפי שאומר הפתגם הערבי, אשר לא היה מוכר למנהיגים הישראליים, או למצער לא נלקח בחשבון על-ידם. גם אם לא הייתה הונאה ב-1973 וב-1992, עדיין בכל רגע צפויה הונאה אחרת, כי הרי גנרל סון טסו בסין העתיקה קבע בתורת המלחמה שלו: ''כל מלחמה מבוססת על הונאה''. והוא גם ניסח את הכללים להתנהגות הנכונה: ''על כן, לפי חוקי המלחמה, אל תסמוך על הסבירות שהם לא יבואו, הסתמך על מה שתכין להם בבואם. אל תסמוך על כך שהם לא יתקפו, הסתמך על האופן שבו לא ניתן לתקוף אותך''.
אפשר שהמצביאים הישראליים לא שמעו על הגנרל הסיני, או לא התייחסו אליו ברצינות הראויה. אך גם הקלאסיקן האירופאי, הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, ומשלימו האנגלי בזיל לידל-הארט, דיברו על ההונאה כחלק האינטגראלי, הרצוי והצפוי במלחמה. התיאורטיקן המודרני סיכם את דעתם: ''ההפתעה היא אמצעי יעיל במיוחד להביס את האויב, וימיה קדומים כמו המלחמה עצמה. ההיסטוריה של המלחמות מראה שבמשך מאות השנים, כמעט כל הניצחונות המכריעים קדמו להם הפתעות מוצלחות, למרות השינויים הטקטיים והאסטרטגיים... ההפתעה היא המפתח לניצחון''. יש הרבה דרכים בהן מצליחה ההונאה, אחת מהן ניסח המשורר הגרמני יוהאן גתה, והוא לא היה הראשון ואף לא האחרון לציין את המצב הטיפוסי: ''אנחנו אף פעם לא מרומים, אנחנו מרמים את עצמנו''.
מכאן, אנו יכולים להגיע למתכון: במקום בו יש תשוקה, ויש רגשות חזקים, כגון שאיפה לשלום, תשוקה להירשם בדפי ההיסטוריה, או להרוויח סכום גדול בלוטו – שם יש מקום לכניסת ההונאה ולשם יכוון אותה היריב. חז''ל קבעו: ''האהבה מקלקלת את השורה'', והם ודאי צדקו. אבל אנו רוצים שמנהיגינו יהיו ''אנשים גדולים'', לאנשים גדולים יש גם רצונות גדולים, ונגד זה אין מה לעשות. מכאן ברור למה לפעמים יש הטוענים שרצויים דווקא מנהיגים ''קטנים'', ''אפורים'' וכדומה. על זה יש לענות שאנשים קטנים עושים שגיאות גדולות מול יריבים רציניים, דוגמת צ'מברלין, אשר לא היה טיפש ואף לא ותרן. הוא פשוט היה ''מנהיג אפור'' מול מנהיג תוקף ומבריק. והסוף ידוע. לכן התרופה צריכה להיות אחרת – המנהיג הגדול צריך להיות גדול באמת, עד כדי יכולת לבקר את עצמו, כאילו הוא רואה את עצמו מן הצד. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה כתב: ''בן אדם, צריך שיהיה בו כאוס, כדי שיוכל להוליד את הכוכב הרוקד. אני אומר לכם – יש בכם הכאוס הזה. אבוי! בקרוב בן אדם לא יוכל להוליד שום כוכב. בוא יבוא אדם העתיד אשר לא יהיה מסוגל לבוז לעצמו''. בהקשר שלנו ה''כאוס'' הוא קורטוב של חובבנות מרעננת, וחופש מכללים מקבעים. ובצדם חייבת להיות אינטלקטואליות מעמיקה ורצוי גם מקורית.
כנגד זה נדרשת גם היכולת לעבודה מסודרת ועיקוב קפדני במשך שנים אחרי האויב. רק כך אפשר להגיע לנתונים הדרושים ולחברם לפאזל הענק, שתמיד גם יחסרו בו חלקים. רק אי-ההתאמה לנתוני השטח, כלומר לאותו הפאזל הבלתי שלם, יכולה לזרוע ספק וחשד בהונאה אשר מכין לנו האויב המתוחכם. השיטה הישראלית של סבבי מינויים והעדפה גורפת למפקדים בעלי עבר קרבי (מבלי לזלזל בו כהוא-זה) היא השיטה הרעה במיוחד, ובאמ''ן של 1973 עשתה שיטה זו שָמות.
אלה המסקנות, או התנאים ההכרחיים, להבנה ברורה של האויב, וגם הם אינם תנאים מספיקים, וההונאה של האויב תמיד עלולה להצליח. הדרג המתמודד מולה חייב להיות מוכן לקרב אינטלקטואלי, מחוזק בידע היסטורי ומקצועי רחב, ולהיות שש-אלי-קרב, אפילו ליהנות ממנו.
