הקדמה: ''פורום אלפרדו''
לפני עשר שנים נקבצו יחד כעשרים חוקרים ולוחמים, והחליטו להקדיש זמן ומחשבה לנעשה בצבאנו. כלומר, לחקור מבצעים, קרבות, מערכות, ארגונים ותהליכי קבלת החלטות, כדי להבין מה קורה בביטחון ישראל. כך, נוסד ''הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה'', שהחל את צעדיו בחקר הקרב בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, ועד מהרה הבין שאין טעם להתרכז בקרב אחד, אלא יש לראותו במסגרת כוללת של מערכת הצליחה.
משך כעשור חקרו חברי הפורום, תוך הקדשת זמנם ואמצעיהם הפרטיים, עשרות קרבות במלחמת יום הכיפורים. הפורום ארגן שתי עונות של סדנאות מחקר על המלחמה, שבהן לובנו עניינים רבים באמצעות מומחים. עשרות השתתפו בשתי עונות הסדנה, ועונה חדשה כעת בתכנון.
מתוך הפורום צמחה קבוצה מובילה – ''פורום אלפרדו'' (על שמו של בית-הקפה, שבו מתנהלת פגישתו השבועית), שממשיך את המחקר, ומנחה אותו.
''פורום אלפרדו'' הנו ארגון ללא מימון ממשלתי. כל עבודתו נעשית בהתנדבות בסביבה עוינת, שאינה רוצה שהמלחמה תיחקר, ומשתמשת בביטחון כתירוץ להסתרת פעולותיה – גם אחרי ארבעים שנה.
הספר, ''
ניצחון בסבירות נמוכה'', מכיל כעשרים מחקרים, המסכמים עשור ראשון לפעילות המחקרית של הפורום, ואינם ממצים את חקר המלחמה.
אשרף מרוואן – סוס טרויאני במוח ישראלי
מלחמת יום הכיפורים היא מלחמתו של אנואר סאדאת. סאדאת תכנן והכין אותה, הוא גם דאג להרדים את ישראל לקראתה, ולצורך זה הפעיל בהצלחה אדירה את אשרף מרוואן, סוכן-הונאה מהגדולים בהיסטוריה. בישראל לא הבינו את סאדאת ואף לא את מרוואן.
בפרק הזה נביא את הקווים העיקריים של הפרשה ויידונו גם העניינים הנלווים והמתבקשים: האם היה ניתן למנוע את מלחמת יום הכיפורים; האם ישראל ומנהיגיה אשמים בכך שלא נענו להצעותיו של סאדאת; מדוע לא נחשף מרוואן בעוד מועד, ומה ניתן לעשות כדי לא להילכד בהונאה בעתיד.
סאדאת – האיש והנשיא
מחמד אנואר אל-סאדאת נולד למשפחה ענייה (אחד מ-13 ילדים) בכפר מית אבו אל-קום בשנת 1918, לאב כפרי ולאם ממוצא סודאני. עובדה זו הציבה אותו בתחתית הסולם החברתי. כילד, גדל אצל סבתו, שנהגה לספר לו סיפורי גבורה על המאבק בכיבוש הבריטי. בגיל שתים-עשרה הוא שמע על תקרית דינשאווי שאירעה בשנת 1906, בכפר באזור הדלתה של הנילוס. קבוצת קצינים בריטיים שיצאה לצוד באזור הסתבכה עם כפריים מקומיים. אחד הקצינים מת כתוצאה מההתייבשות. השלטונות הבריטים עצרו כ-50 מתושבי הכפר. הם הועמדו לדין, וארבעה מהם נידונו למוות. רשמית מצרים הייתה עצמאית והיו לה מלך וממשלה. הבריטים רק עזרו למצרים ופרסו עליה כעין ''חסות'', בעיקר בתחום הצבאי, כדי להגן על תעלת סואץ, הנכס האסטרטגי מהמדרגה הראשונה. אין ספק, הבריטים שלטו במצרים הלכה למעשה והפטריוטים המקומיים ראו בהם כובשים. יש היסטוריונים הרואים בתקרית דינשאווי את ראשית המאבק המצרי בכיבוש הבריטי. לימים יתברר שסיפורים אלה, ותקרית דינשאווי במיוחד, עיצבו את תפיסת עולמו האידיאולוגית של אנואר סאדאת כפטריוט מצרי.
בשנת 1936 התחיל סאדאת את לימודיו באקדמיה הצבאית של מצרים. שם הכיר את גמאל עבד אל-נאצר. נאצר אמנם נהנה מפופולאריות רבה ברחוב הערבי, אבל סאדאת עלה עליו מבחינה אינטלקטואלית. בסיום לימודיו בשנת 1938, סאדאת הוסמך לקצונה בחיל הקשר. בראשית שנות הארבעים, סאדאת ונאצר יצרו קשר עם ארגונו של חסן אל-בנא, מייסד ''האחים המוסלמים'', כי באותם ימים חסן אל-בנא חרת על דגלו את המלחמה בכיבוש הבריטי.
סאדאת העריץ את המנהיג התורכי מוצטפא כמאל, הידוע יותר בכינויו אתא תוּרכּ, על שהצליח לשחרר את תורכיה מן המשטר הישן, ושהתרכז בבניית תורכיה מודרנית. בהקשר זה, שתי עובדות הציקו לסאדאת. הראשונה – הכיבוש הבריטי של מצרים. ומעל לכל, הוא התבייש בעובדה שממשלת מצרים לא פעלה כדי לסיים את הכיבוש, והשנייה – משפחת המלוכה שלא הייתה ממוצא מצרי. אין פלא אפוא שהוא העריץ את שני הלוחמים הגדולים באימפריה הבריטית – את גנדי ואת היטלר. יותר מפליא שהעריץ גם את וינסטון צ'רצ'יל ולמד ממנו הרבה. אין להבין את מלחמת יום הכיפורים בלי לדעת כי סאדאת למד בשקידה את תולדות מלחמת העולם השנייה ואת תפקודו של צ'רצ'יל בכל שלבי המלחמה הגדולה.
בקיץ 1941, כאשר הצבא הגרמני התקרב למצרים, ובחוצות קהיר ציפו חוגים רחבים לניצחון הגרמני הגואל, הדהדה הקריאה: ''מתי נראה אותך יא רומל?'' סאדאת עשה הכנות לפגישה אישית עם ארווין רומל בקהיר. בינתיים נפגש עם קצין מודיעין גרמני שהתאסלם וישב בקהיר, וביקש ממנו סיוע בגירוש הבריטים ממצרים. לאחר מכן השתתף בארגון מרד כושל נגד ממשלת מצרים. על כך ישב סאדאת בכלא בשנים 1944-1942. כאשר נעצר סאדאת, נאצר בא במקומו בתא ''הקצינים החופשיים''. בכלא למד סאדאת גרמנית מאסיר מצרי ששלט היטב בשפה. כמו כן התקרב מאוד לדת וכך העיד על עצמו: ''ידידותי עם אלוהים שינתה אותי עד מאוד. כושר הסבל שלי גדל פי כמה''.
לאחר שחרורו מהכלא, ארגן קבוצה של אנשים שנועדו לרצוח את שר האוצר המצרי, אמין עות'מאן באשא, שהיה בין תומכיה המובהקים של בריטניה. אמין עות'מאן באשא טען שהקשר עם בריטניה הוא נישואין קתוליים שאין מהן גירושין. סאדאת נתפס וישב בכלא בשנית (1948-1946), והחמיץ את הקרבות בארץ-ישראל ב-1948, אולם, באמצע תקופת המאסר הוא הצליח לברוח מן הכלא. בתקופות מאסרו, סאדאת החל להרהר על משמעות חייו וגיבש לעצמו את אמונתו הדתית והפוליטית. הוא קשר את עצמו בקשר רוחני לאלוהים והאמין שאלוהים לא יכשילו. החיים בכלא היו קשים ביותר. התעללות הסוהרים באסירים הפוליטיים היוותה עבורו בית-ספר. שם למד להעריך מאוד את תכונת הסבלנות ושכלל את יכולת ההונאה שלו. יש בקוראן 95 פסוקים המתייחסים לנושא הסבלנות. חלק מאחד הפסוקים הפך לאמירה הרווחת ברחוב הערבי: ''אלוהים מסייע לסבלנים''.
מלחמת 1948 הסתיימה, הצבא המצרי לא הוכה קשות וגם לא הביס את צה''ל הצעיר. סאדאת, כמו נאצר ו''הקצינים החופשיים'' האחרים, חש שקטר ההיסטוריה חלף על פניו. אולם נאצר שהפך לגיבור אותה המלחמה גאל את סאדאת מתהום הנשייה והחזירו לשירות צבאי, כי הוא, סאדאת, לא נכלא על מעשים נפשעים, אלא על מעשים פטריוטיים. סאדאת לא שכח זאת כל ימיו. הוא אהב את נאצר כמו את אחיו הבכור. לביוגרף שלו אמר, ''אני חייב את חיי לנאצר''.
ב-25 בינואר 1952, התנגשו שוטרים מצריים עם חיילים בריטיים באיסמעיליה. 50 שוטרים נהרגו ויותר מאה נפצעו. גלי זעם שטפו את מצרים והמלך החליף את ראשי הממשלה בזה אחר זה, הכול ללא יועיל. ובינתיים קרנם של ''הקצינים החופשיים'' עלתה בקרב הדור הצעיר אשר בצבא. הם צברו כוח ממשי וקבעו את ההפיכה ל-5 באוגוסט, אולם ב-19 ביולי, מוחמד נגיב, אחד הקושרים, גילה שבמטה הכללי הוכנה רשימה של כל הקושרים, וההפיכה הוקדמה. ב-22 ביולי השלטון עבר ל''קצינים החופשיים'' שבראשם עמד נאצר. סאדאת היה מקורבו. פעם נאצר נשאל: ''מי אתה חושב שיבוא אחריך?'' והוא השיב מניה וביה: ''סאדאת. כי הוא המדינאי היחיד מבין כל החברים''.
כמו ברוב המהפכות, חבורת המנצחים הייתה נגועה במריבות ותככים. סאדאת תמיד התרחק ממאבקי הכוח על עמדות שלטון והשפעה. התככנות הפוליטית נגדה את אופיו. בין נאצר לסאדאת שררה חברות אישית כנה. סאדאת היה היחיד בחברי מועצת ההפיכה שנאצר נהג לבוא אליו הביתה. הבת הקטנה של נאצר הייתה פונה אל סאדאת בלשון ''יא עמי'' (דוד מצד האב), והוא היה פונה אליה בלשון ''יא בִנתי'' (בתי). סאדאת היה היחיד מחברי מועצת ההפיכה שהוכנס בסוד הדחתו של פילדמרשל עבד אל-חכים עאמר באוגוסט 1967. רעייתו של סאדאת מספרת כי ''עבד אל-נאצר היה בא אלינו בקביעות, כי ביתנו היה הבית היחיד שבו הרגיש בנוח''.
סאדאת לא ביקש לעצמו, אפילו לא פעם אחת, תפקיד ביצועי כלשהו. תמיד אמר לנאצר: ''הטל עלי משימות ואני אבצע''. ובאמת, כוחו היה, בן היתר, ביכולתו לבצע דברים. נאצר היה חשדן מאוד מטבעו, ולכן הקים סביבו כוחות אבטחה חזקים. הוא גם מינה אנשים שנתן בהם אמון. האנשים שהקיפוהו היו סמי שרף, השר לענייני הנשיאות, שעראווי גומעה, שר הפנים, ועלי צברי, סגן הנשיא ועוזרו לענייני תעופה. אתם נמנה גם חסנין הייכל, עורך ''אל-אהראם'', שמעמדו הקנה לו השפעה חזקה. אלא שהגולם קם על יוצרו, ומקורבי נאצר ניצלו את כוחם כדי לחלוש על מוסדות המדינה, וידו של נאצר הייתה קצרה מלרסנם. נאצר הפך להיות לאסיר ''הכנופייה השלטת''. זמן קצר לפני מותו, בעקבות שיחה עם סמי שרף, אמר נאצר לסאדאת: ''המדינה נשלטת על- ידי כנופייה, יא אנואר''. בתקופה זו, האחרונה בחייו, סבל נאצר מסוכרת אשר גרמה לו כאבי תופת. לביוגרף שלו סיפר סאדאת: ''נאצר לא אהב שיראוהו סובל מכאבים. כאשר הייתי בביתו, היינו מסתגרים בחדר השינה, והוא היה נועל את הדלת, כדי שאף אחד לא ישמע אותו בכאביו''. יום הלווייתו של נאצר היה יום קשה מאוד עבור סאדאת, והוא נזקק לטפול רפואי.
לאחר מותו של נאצר, ראו עצמם חברי ''הכנופייה'' יורשים יחידים של שלטונו. מחמד בסיוני העיד בפורום של הטלוויזיה המצרית, כי סמי שרף, הנאצריסט, ניסה לגנוב מבית הנשיא את הכספת, שהיו בה מסמכים סודיים מתקופת נאצר – ואשרף מרוואן מנע זאת ממנו. חברי ''הכנופייה'' הגיעו להסכמה ביניהם, כי סאדאת יישב על כס הנשיא, וימלוך, אבל לא ישלוט; הם יהיו השליטים. כך היה סאדאת לנשיא, והוא הבין את הרקע, אך ''השולטים'' לא הבינו את הרקע שלו והמעיטו בערכו של הנשיא ובעורמתו. סאדאת הגיע לאן שהגיע ממאבקי הרחוב הפוליטי, עוד מימי בחרותו. זה אדם שמסלול חייו עבר בתחנות של מאסר, גירוש, רעב, אתגר לאומי והקרבה, בכל תהפוכות הגורל. לסאדאת הייתה שיטה לטפל במתנגדיו. לא עברו חודשים ספורים וסאדאת הפתיע את כולם, בנקיטת יד קשה כלפיהם, במה שהגדיר ''מדיניות של מכות חשמל''. בסבלנות רבה ובעורמה מצרית, שהשתכללה בהיותו אסיר, חיסל אותם אחד-אחד. מהלך הטיהוּר הושלם ב-15 במאי 1971, והוא נקרא ''הפיכת התיקון''. ואז התפנה סאדאת להמשיך במסע לשחרור סיני.
מובן מאליו שבישראל רבה ההתעניינות באנשי הצמרת המצרית וביניהם בסאדאת. באוקטובר 1970 נקרא ד''ר שמעון שמיר לשירות מילואים בענף 6 (מצרים) באמ''ן, והתבקש לכתוב פרופיל אישי של שלושה אנשים: עלי צברי, שהיה מנהיג האיחוד הסוציאליסטי, ונתמך ע''י בריה''מ; שעראווי גומעה, שהיה שר הפנים; אנואר סאדאת, שהיה סגן הנשיא. במסמך נכתב כי עלי צברי ושעראווי גומעה הם המועמדים המובילים לרשת את נאצר, ושסאדאת חסר כל סיכוי. וכך על סאדאת בדו''ח אשר הגיש ד''ר שמיר: ''חסר מחשבה פוליטית עצמאית, מדינאי 'אפור' ללא גוון מיוחד משלו''. סאדאת מוערך כבוּר חסר כשרון, שאינו מסוגל לתרום תרומה משלו לניהול מדיניות. ''סאדאת אינו אישיות בעלת כישורים להנהגה מדינית... חסרים לו נתונים בסיסיים על מנת שיוכל להחזיק ברסן השלטון...''. זה תיאור של האדם אשר בתור קצין צעיר יזם מרד נגד ממשלתו, על שהיא תמכה בהמשך הכיבוש הבריטי של מצרים; אדם שלאחר ההפיכה יזם וייסד את העיתון היומי ''אל-גומהוריה'', כבטאון ההפיכה; אדם אשר בחייו כתב עשרה ספרים. להגנתו של שמיר יש לומר כי חוות-דעתו נכתבה על פי החומרים שענף מצרים סיפק לו, מה עוד של''הערכה'' דומה זכה סאדאת גם ברחוב המצרי.
בראשית דרכו כנשיא, נראה סאדאת בעיני עמו כאדם אפור ומשולל זהות. אשתו של סאדאת כתבה על בעלה בספרה: ''הצבור לעג לו, סיפרו עליו בדיחות כי הוא לא יילחם, וזאת בשעה שהוא התמודד עם הכנת הצבא, הכנה מושלמת''. גנרל שאזלי, העיד על נשיאו, ''סאדאת שירת תחת נאצר שמונה-עשרה שנים. במשך כל אותה תקופה, הוא לא היה אלא 'אומר הן' ועושה דברו של נאצר''. סאדאת היה מודע למעמדו הנחות: מוצאו הכפרי, ותדמית ה''יס-מן'' הכנוע. הוא ידע, שאם ברצונו לשרוד הוא חייב לעשות מעשה גדול – לקיים את צוואת נאצר. כשבוע לאחר שסאדאת פיטר את עלי צברי מכל תפקידיו, סוכל ניסיון לחסל את הנשיא. אבל בינתיים ''המעשים הגדולים'' הסתכמו בנאומים. ב-11 בדצמבר 1970, באסיפה הכללית של האחוד הסוציאליסטי המצרי, נשא סאדאת נאום וציטט את קודמו הכריזמטי: ''אני מצהיר כאן לפניכם, שאנו נפעל כרצוננו בזירה המדינית, כדי לוודא כי מה שנלקח בכוח לא ייתכן שיוחזר בשיטה אחרת''. הצהרה זו באה להדגיש שגם הוא מחויב לה. אבל לאמיתו של דבר גם במצרים לא התייחסו אליו ברצינות, ורק מאוחר יותר התברר כוחו האמיתי של האיש. האינטלקטואל המצרי, מוצטפא אל-נבראווי, מזכ''ל המרכז לדיאלוג חופשי בקהיר, כתב באתר ''מצרס'' (10/10/2006) שרק מחמד עלי, מייסד מצרים בעת החדשה, יכול להשתוות לאנואר אל-סאדאת, מייסדה של מצרים המודרנית.
מה עשה אפוא סאדאת עבור ארצו?
נאצר כידוע היה ''סוציאליסט''. השתמשנו בגרשיים כי כל מהפכן במאה ה-20 היה סוציאליסט, מלנין, דרך מוסוליני, סלזאר, סטלין, מאו ופרנקו. היו לכך סיבות אחדות וגם לאופנה היה בזה תפקיד. ה''סוציאליזם'' של כל אחד מהם היה שונה, אבל השם גם סימן כיוון מסוים. המשטר הסוציאליסטי לקח על עצמו דאגה לפשוטי העם, התערב ביד קשה ב''כאוס'' של משק תחרותי וגייס את האנרגיה הלאומית להשגת עושר ועוצמה. כך פעל גם נאצר, וקרבתו לבריה''מ הייתה לא רק ''פרגמאטית'', אלא במידה מסוימת גם אידיאולוגית, דבר שהיה חשוב לו – וגם לרוסים. לא כן יורשו, סאדאת. למרות היותו בן כפר ונצר למשפחה ענייה, הוא לא היה סוציאליסט. הוא רצה להצעיד את ארצו ואת עמו לכיוון המערב הקפיטליסטי, כי בעיניו חסרונותיה של השיטה הסוציאליסטית-מהפכנית, במישור המשקי, כבר היו גלויים לעין המפוכחת. בכל זמן נשיאותו לא פעל סאדאת להיטיב עם העניים, ולא בנה מפעלים. הוא הקדיש את עצמו למטרה אחת בלבד – להשגת ניצחון צבאי על ישראל. הביטוי היה כפול: להחזיר את הכבוד ולהחזיר את סיני. אפשר לאחד את השניים בסיסמה אחת, ''למחוק את תבוסת 1967'', ואפשר גם לחלק בין שתי המטרות. לקיסינג'ר אמר סאדאת ברגע של גילוי-לב (והיו לו רגעים כאלה): ''אילו היית משיג את הנסיגה הכללית של ישראל לגבולות 67, הייתי מסכים, אך היה לי קשה עם זה''. בכך ביטא את המוכנות להיכנע לשיקולים של פרגמטיזם פוליטי, אבל בנפשו פנימה אף פעם לא ויתר על ניצחון בשדה הקרב, כך שגם כאשר הציע ''הצעות שלום'', דאג להכליל בהן תנאי, שהיה בטוח שישראל לא תוכל לקבלו. מעטים בסוף המאה ה-20 ידעו לשלב בין מדיניות ובין מלחמה. בדרך כלל הצטיינו בכך מנהיגי מהפכות ולא ראשי ממשלות, וסאדאת היה יוצא דופן, כפי שהיה בהרבה תחומים אחרים. את העיקרון היה יכול ללמוד מאמרתו המפורסמת של קלאוזביץ: ''המלחמה היא המשכה של המדיניות, באמצעים אחרים'', או ביתר חריפות, מספרו של עבדאללה, מייסד הממלכה ההאשמית הירדנית: ''מלחמה ושלום הם שני דברים שבני אדם יעשו לסירוגין עד סוף כל הדורות, כמו חילוף העונות, קיץ וסתיו חורף ואביב, והבוקר שיבוא אחרי הלילה, כפי שאלוהים ברא את העולם. והחכם הוא מי שיגלה את הסכנה ויהדוף אותה בכוח או בתחבולה. אבל מי שאינו מתכונן למלחמה, או אינו מוכן לשלום, כי אז הוא ממתין לשעת המוות שלו''.
סאדאת היה מודע לחסרונות של צבאו ושל עמו. הוא ידע שעליו לשנות דברים וידע שקיימים ''גבולות הכוח'' בשינויים האלה, אם היה ברצונו להשיג את הניצחון בחייו ולא אי-פעם בעתיד. דבר ראשון, היה צריך ללמוד, ללא משוא פנים, את הגורמים לשלוש התבוסות הקודמות, במיוחד של 1948 ושל 1967. (בסוגריים נגיד מיד שבאותה המידה על צה''ל היה ללמוד ללא משוא-פנים את גורמי הניצחון). משה דיין, בהיותו רמטכ''ל, אמר פעם: ''לא המדים יוצרים צבא ולא הדרגות עושות מפקדים''. זה היה הליקוי המושרש ביותר בצבא המצרי. כדרך קבע מונו הקצינים הבלתי-מוכשרים, ובראשם מפקד הכוחות המזוינים, הפילדמרשל עבד אל-חכים עאמר. בעת הפיכת הקצינים ב-1952 היה עאמר קצין בדרגת רב-סרן, לא מבריק במיוחד. אבל בגלל נאמנותו הבלתי-מסויגת לנאצר נעשה בין-יום למפקד הצבא והוענקה לו דרגת גנרל. אלא שגם לאחר מינויו, האיש לא חשב לרגע שעליו להעשיר את ידיעותיו. מכאן גם כל ההיערכות המצרית הלקויה. ברמת החייל נשען הצבא על כוח-אדם פשוט ונבער, כשרמת האימונים שלו היא אפס. הרמטכ''ל המצרי לשעבר, הגנרל צפי א-דין אבו שנאף, הודה בראיון לעיתון ''אל-מסרי אל-יום'' כי הנשיא נאצר הוא שגרם לתבוסת מצרים, מדינית וצבאית. סאדאת עם כל הידידות וההתחייבות האישית לנאצר, היה ער לליקוייו ומצא את הדרך לתיקון המצב. גם אם מדובר בתיקון חלקי בלבד, הוא לא שאף ל''מושלם'' אלא ל''מספיק''. בישראל חששו רק מהשדרוגים המהותיים, השיפורים המינוריים לא נלקחו בחשבון. באופן כללי, סאדאת הצטייר כצל חיוור של ''נאצר הגדול''. ההבדלים בין מצרים של נאצר למצרים החדשה של סאדאת, לא נתפסו.
עם הגיעו לשלטון, הצהיר סאדאת כי המטרות של נאצר ושלו הן זהות. אבל, הוסיף, ''אני לא העתק משובט של נאצר. אני שונה''. להצהרות כאלה לא התייחסו ברצינות. נאצר נראה יותר מבריק, אך סאדאת היה הרבה יותר מעמיק וגם הרבה יותר מעשי. מחמד אנואר אל-סאדאת היה אדם משכיל ואינטלקטואל, בעל תודעה היסטורית ותחושת שליחות. הוא היה אוטו-דידקט ואת השכלתו הרחבה רכש באוניברסיטאות של החיים והספרות. כמנהיג, הוא ראה את עצמו בשורה אחת עם מנהיגים כווינסטון צ'רצ'יל וכשארל דה-גול. הוא היה אדם דתי, והאמין שאלוהים ילווהו בכל דרכיו. הלויאליות שלו לאדם ולרעיון הייתה ציר חייו. הוא ראה את עצמו כמי שהגורל הועידו להציל את מצרים מכל תחלואיה - ובמיוחד מתבוסת 1967. במובן מסוים הוא היה פטריוט מצרי אף יותר מאשר גמאל עבד א-נאצר. גאולתה של מצרים ולאו דווקא איחוד העולם הערבי, עמדה בראש מעייניו. הוא החזיר את ההמנון המצרי הישן ''בילאדי בילאדי'' במקום ההמנון הנאצריסטי של האימפריה הפאן-ערבית. הוא אהב ולמד את התרבות הגרמנית ואת שפתה. הוא פרסם עשרה ספרים בערבית ושני ספרים באנגלית.
אישית, לא השתתף באף קרב, אך הוא הכין את עצמו לנהל את המערכה האסטרטגית למעלה מהשכלתו הצבאית הפורמאלית. מהדמויות הפוליטיות אשר העריץ הוא למד הרבה, אך לא חיקה אותן. כמו כל מנהיג הראוי לשמו הוא פיתח סגנון משלו, והצליח לגבש סביבו קבוצת עבודה מלוכדת ויעילה.
מבחינתו הוא יצא למלחמה צודקת, עם תכנית מסודרת ומאורגנת שיש לה יעד מדיני – להציל את כבודה של מצרים ולשחרר את אדמתה הכבושה. מיום שהתחילה המלחמה הוא לבש מדי גנרל ופשט אותם רק עם סיום המלחמה, אפשר לומר שהמלחמה הייתה מהות נשיאותו, והוא ראה אותה בראיה כוללת ומקיפה. ודווקא משום כך הוא ידע היטב שההיבט הטקטי היה המרכיב ההכרחי, ''מטבע קשה'' בתפיסה הכוללת. וצבא מצרים היה חלש במיוחד.
סאדאת הורה לגייס את כל הנוער המשכיל, בוגרי התיכון והסטודנטים. בכך עלתה רמתו של כוח-האדם הכללי. והוא הורה על רמת אימונים קשה ומסיבית – כדי שהצבא יגיע לרגע המבחן שלו עם איכות שלא הייתה מוכרת בצבא. אני זוכר שקראתי דיווחים על יחידות הגישור של צבא מצרים, אשר במשך שנתיים התאמנו בפירוק גשרים ובהרכבתם על מכשול-מים, שהוכן במיוחד בתוך מצרים, כהעתק של תעלת סואץ. פעמיים ביום הן הרכיבו גשרים ופירקו אותם. לכל פונקציה בגישור נקבעו שלושה אנשים – למלא את החסר במקרה של נפגעים. כך גם שופרו כוחות השריון, התותחנים, ההנדסה והחי''ר. הבעיה הקרדינאלית השנייה שהטרידה את סאדאת הייתה המשמעת הרופפת בכל רמות הצבא והשלטון. בחבורת המהפכנים ראה נאצר את קבוצת ה''רעים'', והניח לה להתפתח ל''כנופייה השלטת''. למרות הנאומים המשלהבים, לא שררה בצבא משמעת מעשית מלכדת. ולכן סאדאת החליט לנהל את המדינה באופן דיקטטורי, ולהכניס שיפורים רבים בכל נושא המשמעת.
גיוס חיילים משכילים והעלאת המשמעת קידמו את צבא מצרים ברמה הטקטית. זה היה הכרחי, אך כמובן לא הספיק. סאדאת היה צריך לקדם את העניינים בהרבה מישורים מקבילים וכמעט בכולם לא יכול היה לפעול באופן דיקטטורי, אלא היה חייב להתחשב בכוחות חיצוניים. אולי הפשוט מכולם היה המישור הפנים-ערבי, כי הייתה הסכמה כללית למלחמה נגד מדינת היהודים. נשק הנפט היה דבר שדיברו עליו הרבה, סאדאת תיאם את העמדות עם המדינה המובילה, כלומר עם הממלכה הסעודית, אשר התחייבה להפעיל את נשק הנפט לפי הוראותיו, לא מאוחר מדי ולא מוקדם מדי. את סוריה משך סאדאת לתוך מעגל המלחמה, למרות שצבאה עדיין לא היה בכושר מספיק. הלובים והעיראקים הסכימו לשלוח תגבורות (גם מרוקו), ושוב, סאדאת קבע את יום ה''ע''' לתחילת המלחמה. את ירדן יידע סאדאת ברמה כללית, כי חשד – ובצדק! – שהממלכה עלולה לשתף פעולה עם ישראל. אכן המלך חוסיין הזדרז להגיע לתל-אביב ולדווח לישראלים על המלחמה המתקרבת. הוא כיוון את דיווחו לסוריה, ולגבי מצרים רק ענה לשאלה, ותשובתו לא הייתה החלטית (''אני סבור שהיא תשתף פעולה''). ייתכן שידע יותר מכך, אך מאחר שהייתה זו שיחה אישית, בארבע עיניים, עם סאדאת, שאר פרטיה אינם ידועים עד היום.
סיפור אחר בתכלית היה לסאדאת עם הרוסים. הרוסים סיפקו לו נשק ויועצים צבאיים. את ההסדר השיג נאצר, אך שילם בכך בתלות פוליטית ובמידה מסוימת גם אידיאולוגית. סאדאת לא אהב את התלות הזאת, בלשון המעטה. יתרה מכך, בריה''מ התחילה לרדת מגדולתה, ולא הייתה מסוגלת לספק נשק מתקדם, ובמיוחד מטוסים, ונכנסה למשחקים מורכבים מאוד עם ארה''ב, שממנה קיבלה חיטה במחיר של עזרה הומניטארית. בו בזמן היא שחררה את יהודיה לישראל, ביודעם שהדבר הוא לצנינים בעיני הערבים, אך היחסים עם אמריקה היו חשובים להם יותר. כללית, סאדאת רצה להשתחרר מהתלות בבריה''מ ולפתוח את הערוץ לארה''ב. ובכל זאת, בינתיים, נזקק להמשך הזרמת הנשק, ובוודאי לא רצה להחליף את התלות הרוסית בתלות אמריקאית. בקיץ 1972 הוא ביצע ''מכת חשמל'' במדיניות החוץ: הוא גירש את היועצים הסובייטיים. הפעולה הייתה מחושבת והשיגה מספר מטרות בבת-אחת: בישראל ובמערב כולו סברו שבכך החליש סאדאת את צבאו. למעשה הוא סילק רק את צוותי הפעלת מערכות הנשק, ולא לפני שהכין צוותים משלו ברמה שנראתה לו סבירה. כפי שהוכיחה המלחמה, צבאו לא הוחלש משמעותית. שנית, הרוסים לא הגיבו בזעם ולא הרחיבו את המשבר, אלא השתדלו לפייס את סאדאת במשלוחי ציוד נדיבים. כמסתבר, הם היו בסוד העניינים באופן כללי, והכינו מראש את רכבת האספקה לקראת המלחמה. הם גם סיפקו למצרים ציוד צליחה חדש, והרי ציוד כזה מיועד למלחמה, ולא לשום מטרה אחרת. רצוי לציין שכל מקורות האספקה של ישראל סירבו לספק לה אמצעי צליחה, וצה''ל השתמש ב''גרוטאות'' (''ג'ילואה'') ובציוד שהוא פיתח בעצמו או התאים. בסוף חודש אפריל 1973 יזם סאדאת הפגנת כוונות תוקפניות. לרוסים התזמון היה מאוד לא נוח, והם ביקשו מסאדאת שלא לצאת למלחמה. סאדאת הסכים, וכמסתבר, קיבל בתמורה הבטחה לתמיכה במהלך המלחמתי בעתיד. בגלל מורכבות הנושא עמד סאדאת על כך שלא יימצאו במצרים חיילים רוסיים בשעה שיפתח במלחמה.
במישור של הדיפלומטיה הכללית נעזר סאדאת בעוזרים רבים, אולי יותר נכון לומר שהוא השתלב בזרם האנטי-ישראלי הכללי. ישראל נקלעה לבידוד מתרחב, ב''עולם השלישי'' ובאירופה ה''דמוקרטית והנאורה'', אשר הרבה ישראלים ראו בה ידידה וגם דגם לחיקוי. הפתגם האנגלי אומר ''ידיד יוכר בשעת משבר''. בשעת המלחמה אירופה סירבה לספק לישראל נשק, ואף לאפשר למטוסי התובלה האמריקניים לנחות נחיתת ביניים בדרכם לישראל. את הרשות נתנה לבסוף פורטוגל של סלזאר, אחד המשטרים ה''פשיסטיים'' האחרונים על אדמת אירופה, דבר שלגמרי לא התיישב עם קו המחשבה הפוליטי המקובל בישראל.
וכמובן, הבעיה הכי גדולה הייתה לסאדאת עם ארה''ב. בשנים הקריטיות, לפני ולקראת המלחמה, קיסינג'ר קבע את מדיניות החוץ של ארה''ב. וסאדאת, וגם ישראל, נאלצו להתאים את עצמם להלך-רוחו. כאשר סילק סאדאת את הרוסים, קיסינג'ר היה מופתע ואף קבל על כך שסאדאת לא תיאם את המהלך מולו, כי הוא, קיסינג'ר, היו גומל לו על המהלך. קיסינג'ר לא הבין שטווח החשיבה של סאדאת היה הרבה יותר רחב, ובפעולה עצמאית, ובמחיר של הפסד זמני, הוא שמר על עצמאותו וקבע עמדה של כוח בדיאלוג בין השניים. עם זאת סאדאת הבין אל נכון את המגבלות של קיסינג'ר, הוא ידע שבמסגרת המשחק הבינלאומי (וגם הפנימי) אמריקה לא תאפשר תבוסה מוחצת לישראל, אלא אם צה''ל יתמוטט באופן מוחלט כפי שהתמוטטו צבאות ערב ב-1967, ודבר זה בהחלט לא היה צפוי. ''אני יכול להילחם בישראל, אינני יכול להילחם בארה''ב'', התבטא פעם סאדאת, והוא ידע לנהל את המשחק המושכל בתוך מגבלותיו. בדרך קבע הציג דרישות מוגזמות מתוך ידיעה שהדרישות לא יתקבלו, ואז ''התקפל''. דרישותיו היו במסגרת הטקטיקה שלו להיראות כוותרן, עד אשר הגיע לנושאים הרציניים. וכאשר ישראל לא הסכימה עם חלק מדרישותיו האמיתיות, קם וארז את חפציו, וטענתו הייתה אז ''ויתרתי על 90% מדרישותיי, כמה אני יכול לוותר?'' בתחילת 1973 הוא שלח לקיסינג'ר את שליחו האישי, גנרל עלי איסמעיל. גם הפעם הביא איתו איסמעיל הצעה מוגזמת של סאדאת, אשר כללה תנאים שישראל לא יכלה לקבל (גולדה הגיבה על ההצעות בלשון: ''הוא מתנהג כאילו ניצח ב-1967''), הכוונה הייתה למשוך את קיסינג'ר לתוך ה''משחק'' וגם לגשש אחר עמדתו, כאשר עניין המלחמה כבר היה גמור אצלו. הוא הציג אולטימטום: עד סוף חודש ספטמבר ישראל חייבת לקבל את דרישותיו. נראה שלא פירט מה יעשה אם דרישותיו לא יתקבלו, אך האיום נזרק לאוויר העולם. ייתכן, שאילו הייתה ישראל מקבלת את דרישותיו, המלחמה הייתה נמנעת, כי אז סאדאת היה יכול להציג את כניעתה של ישראל כניצחון, אך ברור שהניצחון הצבאי היה עדיף מבחינתו. קיסינג'ר מצדו, בשיחה עם איסמעיל, הסכים שישראל חייבת לוותר, אך הוא התכוון לוויתורים מינוריים, שלא סתרו את עליונותה הצבאית, או ליתר דיוק, את נחיתותה הצבאית של מצרים. את ההיגיון הזה ביטא קיסינג'ר בגילוי לב ובלשון בוטה. סאדאת רתח מזעם, אך הוא הסתיר את זעמו מקיסינג'ר. לא היה לו סיכוי לשבור את קיסינג'ר ולא היה רצוי לנתק מגע. סאדאת התכוון לנצל את קיסינג'ר לטובתו ולשם כך היה צריך קודם כל ללמוד אותו. עכשיו הוא למד מהשיחה שאם וכאשר תוכיח מצרים את כוחה הצבאי, ייתן לה קיסינג'ר הרבה יותר. סאדאת ידע שלקיסינג'ר לא היה פנאי להתעסק בקיץ 1973 בשלום ובמלחמה במזרח התיכון. היו לו בעיות דחופות יותר ובאופן טבעי הוא היה מעדיף שקט. ישראל כבר הסכימה להיכנס לדו-שיח לאחרי הבחירות באוקטובר 1973, ובמסגרתו להגיע לוויתורים, אך סאדאת רצה מלחמה ויזם אותה. לכאורה הוא הסתכן בכך שקיסינג'ר יעניש אותו על הפרת השקט, אך סאדאת עשה חשבון נכון – קיסינג'ר יהיה מוכן להעניש את ישראל על צעדיה המתבקשים מהאיום של המלחמה עליה , אך יסלח למצרים על פתיחתה. כל זה מוכיח את כישרונו הפוליטי של סאדאת.
יש לזכור שכל הפעילות כוּונה למלחמה ואין להבינה אלא במסגרת של הכנות למלחמה. ב-1967 הוכתה מצרים בהלם. המהלך התחיל כהסלמה כוחנית משני הצדדים והתגלגל ליומרה למחוק את ה''ישות הציונית'', ואז נחתה פתאום המכה האווירית של צה''ל. הפיקוד המצרי ביקש להסיג את הכוחות מהקו הקדמי, אך הנסיגה שאמורה הייתה להיות מבוקרת, התגלגלה למנוסת-חרב אל מעבר לתעלה. זאת הייתה חרפה שלא מנעה את הרצון להילחם, ומתוך כך יזמה מצרים את מלחמת ההתשה. סאדאת לא היה שלם אתה. מצרים יזמה את המלחמה כדי לשקם את המוראל בצבאה. המטרה הושגה ברמה מספקת, ומעבר לכך לא הייתה תכלית להתכתשות האין-סופית, שגבתה מחיר עצום ממצרים. מלחמה סטאטית אשר התנהלה בפינג-פונג ארטילרי ובפשיטות הדדיות, לא תביא ישועה למצרים, כך חשב, אך המלחמה הסתיימה באקורד שונה, אשר בישר את הבאות. הרוסים הכניסו את טייסיהם שהופלו על-ידי טייסים ישראליים, אך מיד הובאו כתשובה טילי נ''מ, שהפילו את הפנטומים האמריקניים שהטיסו הישראלים. בינתיים לצה''ל לא הייתה תשובה לנשק החדש. בנקודה זו נכנסה ארה''ב לזירה ונקבעה הפסקת-אש. מצרים הפרה מיד את תנאיה, בכך שקידמה את הטילים לתעלה. היה זה הימור מסוים, אך ישראל הייתה מותשת ולאמריקנים היה אינטרס ברור להתעלם מהפרת ההסכם, אשר הוצג כהצלחה דיפלומטית שלהם. בהחלט היה ניתן ללמוד מהפרשה, אך בכול מקרה התחיל השלב החדש. באותו פרק זמן מת נאצר ופינה את מקומו לסאדאת. כאשר סאדאת נכנס לתפקידו כנשיא, הוא מצא כי נאצר הותיר אחריו רק תכניות להגנה על מצרים. מגירת התכניות הפוטנציאליות הייתה ריקה מכל אופציה מלחמתית, ולא כללה אפילו תכנית התקפית אחת נגד ישראל. יתרה מזאת, סאדאת סיפר שבהרבה מקרים כשישבו ונו בעניינים שונים, נאצר היה אומר לו שיעשה כמיטב בהנתו – כי סמך עליו. לכן ספק אם במצבו הבריאותי היה מסוגל לתכנן תכניות לטווח ארוך. הדבר היחיד שהיה מסוגל לעשות כנקמה, למען הצלת כבודו שלו, להכריז על מלחמת התשה נגד ישראל, ולהצהיר כי ''מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח''.
סאדאת ידע שצבא המצרי צריך לתכנן מלחמה ''תכליתית'', והמשימה הקשה התאימה לאופיו. השקט של הפסקת-האש היה תנאי הכרחי למשימה ארוכת הטווח. בתחילה עסק סאדאת בדברים הכלליים: שיקום וחיזוק הצבא, בניית התשתית הלוגיסטית וכיוצא באלה, שהם הדברים הנחוצים בכל מקרה ולכל מקרה. בישראל עקבו אחרי ההכנות הסדירות והמדורגות , ולא ייחסו להן חשיבות. אלו לא היו הכנות לתקיפה מיידית, ובצה''ל סברו שיש די זמן להתכונן ולהגיב כאשר תתקבל ההתרעה. אמנם לסאדאת היה ברור כי נחוצה תוכנית צבאית. היועצים הרוסיים, יהיו חכמים כאשר יהיו, לא יכלו לספק תוכנית מספקת. זאת לא המלחמה שלהם, וגם אם הם יפעלו מתוך כנות גמורה, התוכנית שירכיבו לצבא המצרי ולמצרים כמדינה, תהיה אומנם מקצועית אך שגרתית. לסאדאת לא היה ספק שהוא זקוק למשהו ייחודי ומפתיע. הייחודי הזה לא אמור להמציא את הגלגל, אלא להצמיח חדש מתוך לקחי העבר המותאמים למצב הקונקרטי. במפגש באוגוסט 1971 במעון-הקיט של הנשיא בעיירת הנופש אל-קנאטר אל-ח'ירייה, סאדאת שאל את גמסי, שכיהן אז כראש אגף המבצעים, האם קרא על הפלישה לנורמנדיה. גמסי השיב לו בשלילה, וסאדאת נתן לו ספר בשפה האנגלית, ואמר לו ''קרא אותו בעיון. אני חושב שהספר הזה יעזור לך הרבה מאוד''. היה זה ספר על הפלישה לנורמנדי דרך תעלת למנש ביוני 1944. גמסי קרא את הספר מספר פעמים, שם לב שהנשיא סימן קטעים, שורות ומושגים שונים, ומצא שיש דמיון אופרטיבי בין נחיתת בעלות-הברית בנורמנדיה לבין הנחיתה המצרית שתתבצע בסואץ. לאחר מכן התכנס הפורום, שכלל את שר המלחמה, הרמטכ''ל, ראש אגף המבצעים וכמה חברים במטה הכללי’ בראשותו של הנשיא סאדאת. גמסי קיבל את רשות הדיבור ומסר לפורום דו''ח מקיף על מצבת כוח-האדם, על מצב האימונים ועל מצבת הכלים המלחמתיים, כולל מטוסים ואניות מלחמה. בתום המפגש פנה הנשיא סאדאת אל המשתתפים והפנה את תשומת-לבם למספר נושאים. הוא סיים את המפגש בהדגישו: ''אני מזהיר אתכם מפני החשיבה השגרתית הידועה בתכנון הצבאי. האויב מצפה מאתנו שנמשיך לחשוב באופן שגרתי. הדבר החשוב ביותר במלחמה הוא להפתיע את האויב. הפתעת האויב היא הבסיס החשוב ביותר בכל תכנון צבאי''.
דועה ה''קונצפציה'' אשר הלביש אמ''ן של צה''ל על הפיקוד המצרי: לא לצאת למלחמה לפני שיושג שוויון בתחום האווירי, כולל היכולת לפגוע ביעדים בעורף הישראלי. הקונצפציה ללא ספק הייתה הגיונית, וסביר להניח שבאמת הייתה קיימת כחלק מאותה ''חשיבה שגרתית'' שממנה הזהיר סאדאת את קציניו הבכירים וכמעט בהכרח היוותה שלב התחלתי בחשיבה הבלתי שגרתית. בסה''כ באיזה שהוא מקום היה צריך להתחיל, והשאלה היא לא שאלת ההתחלה, אלא של המפנה ושל התוצאה הסופית. אפשר להניח שהרצון ל''מקורי'' ול''ייחודי'' תמיד היה קיים אצל סאדאת, וההכרח במפנה חל כאשר הוא הגיע לכלל הבנה שלא יקבל את ''אמצעי הקונצפציה'' מהרוסים, לא מפני שהם לא רוצים, אלא מפני שאין להם, ולא יהיה בטווח הרלבנטי. בערך, מסוף קיץ 1972, הגיע סאדאת למסקנה שעליו לנהל את מלחמתו בכלים שסיפקו לו הרוסים. מכפיל הכוח יהיה בכמות ולא באיכות, וההפתעה הטקטית תהיה באמצעות טיל מונחה נגד טנקים – ליתר דיוק בגרסה החדשה שלו הקרויה ''סאגר''. הטיל נוסה בלחימת גרילה בג'ונגל של ויטנאם ומעולם לא הופעל במלחמה סדירה. גרסתו הקודמת ן נוסתה ונכשלה, מכאן ברור שמדובר בהימור מקצועי לא מבוטל. מסאדאת נדרש ביטחון עצמי וראיית שדה הקרב, וסאדאת הוכיח שהיו לו שניהם. נציין גם שלקראת מלחמה ממש מצרים קיבלה את ''נשק הקונצפציה'' בכמויות מינימאליות: מטוסי מיראז'-V מלוב וטילי ''סקאד'' מבריה''מ. למרות ה''קונצפציה'' אשר שלטה כביכול בחשיבה הישראלית, אמ''ן התעלם מהנשק שקיומו היה ידוע, מכאן, התפיסה של ''הכשל המודיעיני'' לא הושתתה על הקונצפציה, אלא על משהו עמוק ובסיסי יותר.
אנו מניחים שסאדאת לא היה יוצא למלחמה אלמלא האמין ביכולתו להפוך את הניצחון הצפוי, המוגבל, להישג מדיני אסטרטגי. האמונה לא התבססה על פנטזיות. סאדאת האמין ביכולתו, כי הבין את דרך החשיבה של קיסינג'ר ותיאם עמדות עם המדינות בעניין נשק הנפט. התהליך היה די מהיר, בערך מאמצע סתיו 1972 עד מאי 1973. מכאן ואילך המלחמה כבר עברה את נקודת האל-חזור והייתה חייבת לצאת אל הפועל, בטווח של ימים ספורים. נקודת ה''אל-חזור'' הסופית חלה ב-3 באוקטובר, כאשר הדרג המחליט בישראל עדיין ישב חזק (אם כי לא ממש בנוח) על קרני הדילמה.
אמרנו שבימי המלחמה סאדאת ראה את עצמו כגנרל. אומנם מיעט להתערב במהלך המלחמה, אך ללא ספק שלט בכל ההחלטות החשובות, אף אם לא תמיד היו ברורות חלופותיו. באופן כללי חשש סאדאת להסיג את הכוחות אפילו בנסיגה טקטית, כנראה מטראומת 1967. לכן, כאשר צלחו כוחות צה''ל את התעלה בליל 16-15 לאוקטובר, מה שהתקבל בפיקוד המצרי באיחור לא קטן, תגובתו המיידית הייתה: ''אף שעל אחורה''. בפועל, כאשר קצת נרגעו הרוחות, היו העברות של כוחות לצד המערבי של התעלה, כי הסכנה של ''קריסה מתוך נסיגה'' כבר חלפה. כאן התגלה סאדאת כמצביא שקול וזהיר, אולם ב-10 באוקטובר היה לו כנראה רגע של סחרור-ניצחון, והוא דחה את ההצעה הישראלית להפסקת-אש, שמשתמעת מזה הודאה ישראלית בהפסד במלחמה. בגדר תעלומה נשארת בינתיים החלטתו להעביר לגדה המזרחית את כוחות השריון ולתקוף ב-13 באוקטובר. עד אז שתי דיוויזיות השריון נשארו בגדה המערבית, ועצם נוכחותן מנעה את הסיכוי האופרטיבי לצליחה ישראלית. ייתכן שסאדאת נענה לבקשות הסורים אשר מצבם בחזית שלהם היה קשה. בעצם סאדאת הונה ורימה אותם, אך גם בכך אסור היה לו לרמות אותם יותר מדי, כדי לא לאבד את הגיבוי של העולם הערבי. ואולי הסיבה הייתה אחרת. מכל מקום, החלטתו, דחיית הביצוע לפי בקשתו של מפקד ארמיה 2, והתוצאה הסופית העגומה של המתקפה, פתחו פתח לצליחה הישראלית, אשר שינתה את מאזן המלחמה מ''הניצחון המצרי'' ל''תיקו'', כאשר שיקולים צבאיים ופוליטיים איזנו אלה את אלה.
מכאן נכנס סאדאת למערכה הפוליטית שלאחרי המלחמה. הוא שוב הצליח להפתיע את קיסינג'ר. הלז הציע לסאדאת נסיגה ישראלית גדולה, ואילו סאדאת היה מוכן להסתפק בקטנה יותר. את עמדתו ואת הפתעת קיסינג'ר ניתן להבין מתוך ההבדלים התרבותיים. סאדאת לא שאף להישג מיידי, וחשש שאם ההישג יהיה גדול מדי, הוא יישאר כהישג אחרון. קיסינג'ר שאף בסופו של דבר להישג דרמטי ומיידי. סביר להניח שתוצאות המלחמה, וביתר-שאת מהלכה, השפיעו מאוד על סאדאת. כאיש מוסלמי-דתי הוא ידע ש''הכול מן אללה'' ולכן, מתוך האירועים ניתן להבין את רצון אללה. בפתיחת שיחות בק''מ 101 אמר גנרל גמסי לאל''ם דן שומרון, כדרך שיחה בין שווים: ''אם בתנאים אידיאליים כאלה לא הצלחנו לנצח אתכם, כנראה שלא ננצח אתכם לעולם''. אנו סבורים שזו הייתה גם עמדת סאדאת, אך היא לא סתרה את הרגשה שזה עתה הצבא הצרי מחק את חרפת תבוסת 1967. הסתירה לא הייתה קיימת, או לפחות לא הייתה חריפה מדי, אצל מי שהוא קודם כל ''מצרי'' ורק אחר-כך ''ערבי''. בנאומו בפרלמנט המצרי ביום שלישי, 16 באוקטובר 1973, אמר סאדאת בין היתר: ''נדרתי לאלוהים ונדרתי לכם, שתבוסת 1967 הייתה חריגה בהיסטוריה שלנו, ולא תופעה קבועה... נדרתי לאלוהים ונדרתי לכם, שהדור שלנו לא יעביר את דגליו מושפלים או עטופים בשחור לדור שיבוא אחריו, אלא שנעביר את דגלינו מונפים אל-על, בלתי מנוצחים''. הניצחון האופרטיבי שהשיג צה''ל בעקבות הצליחה ב-15 באוקטובר לא שינה את הרגשת ''החזרת הכבוד'', אך בהחלט היה יכול לשכנע שאללה אינו רוצה בהשמדת המדינה היהודית. כל זה כשצריך להיות ברור שאנו נמצאים בתחום ההשערות.
ההמשך פחות או יותר ידוע. מצרים ניהלה מערכה עיקשת ומתוחכמת על החזרת אדמת סיני ''עד הגרגיר האחרון''. קיסינג'ר סייע בידה, וישראל לא ממש התנגדה. בדרך היו הרבה הפרות הסכמים בשטח, כאשר המצרים הכניסו כוחות ובנו ביצורים בניגוד ל''חוזים''. יש לציין שהדבר מעוגן בתרבות המצרית, בה אין דבר ''מוסכם סופית'', אלא תמיד יש ''לא כך הבנתי'', או ''הם עשו זאת בלי ידיעתי'', וכן הלאה. בנקודה זו תרבות מצרים שונה למשל מהנהוג בירדן, שם מקיימים את החוזה כלשונו. וגם הגורם הזה חייב לקחת בחשבון מי שמנהל משא-ומתן עם המצרים. בידוע, סאדאת הזמין את עצמו לירושלים. אין ספק שבמידה מסוימת הוא חגג את ניצחונו מול משמר הכבוד של צה''ל, ואין ספק שבמידה מסוימת הוא היה כן ואפילו אצילי. כאשר נפתח הדיון על עתיד השטחים אמר סאדאת לבגין: ''זהו שוק והסחורה יקרה''. בגין לא ממש הבין אותו וענה: ''ואיפה כאן האמריקנים והאירופאים?'' לבגין היה כמסתבר, חשוב שלהסכמים יהיו הרבה שושבינים, אבל בתרבות הערבית, הצד אשר מזמין מתווך מודה בחולשתו. נכון להיום, לאורך כל הדרך, הערבים מנצחים במש- ומתן את הישראלים ואת שאר בני התרבות האירופית.
כידוע, סאדאת נרצח תוך כדי מצעד הניצחון בשנה השמינית למלחמת רמדאן, היא מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת אוקטובר בגרסה מתונה יותר). מקובל לראות בו את ה''נרצח על הסכם השלום עם ישראל''. אומנם רצחו אותו ''האחים המוסלמים'', שאותם דיכא ביד ברזל. אולם הנימוקים הדתיים והפוליטיים שזורים זה בזה במזרח התיכון. ויש עוד הבדלים גדולים וחשובים בין התרבויות. אבל עד כמה שחשוב נושא זה, נחזור כאן לנושא ספציפי מאוד וחשוב מאוד מתקופת ההכנות למלחמה.
אשרף מרוואן – האיש והסוכן
כידוע, המלחמה של סאדאת תפסה את צה''ל בהפתעה. אומנם לא ממש במצב רדום, אבל במצב של הכחשה גמורה לאפשרות שתפרוץ מלחמה. לתוך ביצת משאלות-לב והערכות, התכחשויות וישיבה על קרני הדילמה של חיים ומוות, הבריק פתאום ברק, כאשר ראש ''המוסד'', אלוף (מיל') צבי זמיר, הודיע טלפונית מלונדון, לפנות בוקר בשישה באוקטובר, לאמור: הוא נפגש עם הסוכן הכי חשוב שלו והסוכן הודיע שבמהלך היום צבאות מצרים וסוריה יפתחו במלחמה.
משך הרבה שנים נודע הסוכן בכינויו השונים בלבד: ''בבל'', ''הנסיך'', ''המלאך'', ''בעל הייחוס'', ''איש החלונות הגבוהים'' ועוד. עתה ידוע במפורש: הסוכן היה ד''ר אשרף מרוואן, חתנו של גמאל עבד אל-נאצר, הנשיא הקודם של מצרים. יחד עם גילוי שמו נזרקה לאוויר העולם טענה מפתיעה: הוא לא היה מקור יקר-ערך, כי אם סוכן כפול, אשר במשך שנים הוביל את ישראל בכחש. נשארה פתוחה השאלה, אם כן, מדוע גילה לזמיר את סוד המלחמה, כאשר הדעת נותנת שלולא כך היה מצבו של צה''ל הרבה יותר קשה, אולי אפילו אנוש.
אני מתכוון להציג פתרון לחידה זו. לדעתי, מדובר ב''סוס טרויאני'' של ההונאה הגדולה, הגאונית בפשטותה. כפי שציין הקלאסיקן הגרמני קרל פון קלאוזביץ: ''באומנות המלחמה הכול פשוט, והפשטות הזאת היא קשה מכול''. אין גם לטעות: אשרף מרוואן היה השחקן הראשי, אך התסריטאי והבמאי היה סאדאת.
קודם כל נכיר את האיש. מרוואן נולד בקהיר ב-2 בפברואר 1944, בשמו המלא – אשרף אבו אל-ופא מרוואן. הוא בן למשפחה מאוד מיוחסת מצד אביו. סבו היה בוגר של אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, ושירת כנשיא בית-המשפט השרעי במצרים. אביו היה קצין צבא בדרגת גנרל, מפקד משמר נשיא הרפובליקה, אחד התפקידים החשובים ביותר במצרים. אשרף מרוואן למד כימיה באוניברסיטת קהיר, סיים בהצטיינות וקיבל תואר בוגר בשנת 1965. בתקופת לימודיו באוניברסיטה הכיר את מונא, בתו של נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל-נאצר. כשסיים את לימודיו, התחתנו. לאחר החתונה פנתה מונא לפילדמרשל עבד אל-חכים עאמר שיסדר עבודה לבעלה. אשרף קיבל תפקיד די זוטר בתעשייה הביטחונית של מצרים, ולאחר זמן קצר מינה אותו נאצר לעוזרו של סמי שרף, השר לענייני הנשיאות בארמון הנשיא. מכאן, האיש עלה לגדולה, מותו של נאצר וסילוק ה''נאצריסטים'' בידי סאדאת לא הזיקו לו, אלא להפך. אשתו הייתה הילדה שקראה לסאדאת ''יא עמי'' והוא קרא לה ''יא בִנתי''.
סאדאת, ששמר על נאמנותו לנאצר, חיבב את ''בנתו'', ובעלה היה לו כבן. הוא הטיל עליו משימות ממלכתיות ומינהו לשגריר לנושאים מיוחדים, במיוחד לקשרים עם ארצות ערב. עם השנים פרש מרוואן מהעיסוקים הפוליטיים ונעשה איש עסקים מצליח ועשיר. הוא התגורר בלונדון ברובע המאוכלס בעיקר ביוצאי מצרים. ב-27 ביוני 2007 נמצא ללא רוח חיים תחת מרפסת דירתו. התאבד בקפיצה, לפי מסקנת המשטרה.
בין לבין, ב-1969 הוא נכנס לשערי שגרירות ישראל בלונדון והציע לספק לה מסמכים סודיים, בעלי ערך מיוחד, תמורת בצע כסף לא קטן בכלל – 200 אלף דולר עבור המסמך הראשון ו-150 אלף עבור כל מסמך נוסף. האיש ומסמכיו נבדקו לאורך שנים. המסמכים נמצאו אותנטיים וחשובים ביותר, הם גילו את הסודות השמורים ביותר, דוגמת סטנוגרמות של דיונים על קניית נשק. האיש נחשב ''אמיתי'', וישראל קיבלה הזדמנות ''להציץ'' לתוך חדר קבלת ההחלטות של סאדאת. כאמור, שירותיו של מרוואן הניבו את ההתרעה האחרונה והקריטית על מלחמת יום הכיפורים. עד כאן החלק הגלוי של השטר, אלה הן העובדות אשר אין לפקפוק בהן, אך בהחלט ניתן להציג להן פרשנויות שונות ולבנות גרסאות משוערות. זה החלק החתום. נתחיל מכך שהמצרים אינם מסתירים את שירותו של חתנו של נאצר והאיש המקורב לסאדאת, כמרגל של ישראל. אפשר לייחס זאת לחוסר רצון להכיר בעובדה המבישה. את שמירת מעמדו של מרוואן ואף את הענקת המדליה ל מותו ניתן לתרץ באופן זה. אך את נישואיה של בתו לבנו של שר החוץ המכהן – כבר לא ניתן לתרץ באותם נימוקים. אינני מתכוון להמשיך ולדון בנושא זה, אני לכשעצמי משוכנע שמרוואן היה חלק ממשחק ריגול (הונאה) מתוחכם ומוצלח, שאת פרטיו בוודאי איננו יודעים במלואם, אך אפשר להבינו ואת הטכניקה שלו וכן את מטרותיו, בסבירות גבוהה, כי הכול נבע מהצרכים הצבאיים הבסיסיים. כאמור, המשחק היה גאוני בפשטותו, אך אין זה אומר שהיה קל לביצוע מן הצד האחד, או קל לפיצוח מהצד השני.
