שלשום בשעות אחה''צ נורו ארבע רקטות מאזור צור שבלבנון לעבר ישראל. אחת יורטה ע''י 'כיפת-ברזל', אחת נחתה ביישוב, גרמה נזק מבלי שהיו נפגעים ועוד שתים נחתו כנראה בים. מערכת הביטחון שקלה נכון בשאיפתה למנוע הסלמה וקראה לציבור, כמעט מיד, לחזור מייד לשיגרת החיים.

כמה שעות לאחר מכן, בלילה שבין חמישי לשישי, תקפו מטוסי חיל האוויר מטרות בלבנון. אני מניח שקדמה לתקיפה האווירית שלנו התייעצות קצרה בדרג רמטכ''ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אפשר, אף כי אני מטיל ספק בכך, שגם ראש המל''ל (המטה לביטחון לאומי) היה שותף לדיון זה. כך נהגה ישראל להגיב מזה שנים. כדברי שר הביטחון אתמול – ''לא נתיר לשום גורם לשבש את חיינו ונגיב על כל תקיפה שתבוא מעבר לגבול''.

אינני בא לבקר את תקיפת התגובה הישראלית. ובוודאי שקשה לישראל להשלים עם טילים הנורים לעברנו משטח לבנון, מרמת הגולן, משטח רצועת-עזה או מסיני. יש לי בעיה עם התגובה הכמעט אוטומטית, עם תגובה המתעלמת מן המציאות שהשתנתה.

ישראל נקלעה למלחמת לבנון השנייה כתוצאה מהוצאתה לפועל – בדרג הצבאי – של פקודת ''חניבעל'', פקודה שנועדה להגיב על ניסיון חטיפת חיילים, לרבות מרדף מעבר לגבול הריבוני. המסקנה אליה הגעתי אז, מסקנה שהיא נכונה פי כמה היום, אסור לנו להגיב ולפעול ללא בחינה שקולה ואחראית של המצב שנוצר ושל ההשלכות האפשריות שתהיינה לתגובתנו.

המלצתי לדרג המחליט להחליף דיסקט. דרושה הערכת מצב חדשה, הערכת-מצב שתהא מותאמת למציאות שהתפתחה. ואני מתייחס כאן לשני שינויים עיקריים המאפיינים מציאות חדשה זו:

• מזה כמעט שלוש שנים שאנו עומדים מול מזרח תיכון חדש, מול מציאות שהשתנתה מן היסוד. איננו יודעים מה יהיו פני האזור בעוד עשר או חמישים שנה, אולם המאפיינים של היום מצביעים על אבדן היציבות שהייתה, כאשר הגורם החשוב והקובע, מעבר לגבולנו, זו ה''המונופוביה'', כוחו של ההמון המשולהב להגיב ולפעול תוך התעלמות מהחלטותיה ורצונה של המנהיגות המדינית;
• חשיבותם של המערכת המדינית, של מערכת הדה-לגיטימציה של ישראל, של הקושי לגייס תמיכה בזירות אשר בעבר הלא רחוק עמדו לימיננו.

אינני יודע אם בכוונת ישראל להגיש תלונה פורמאלית במועצת הביטחון כנגד ממשלת לבנון. אפילו נעשה כן, לא יהיה משקל לתלונה שבאה לאחר התגובה האווירית שלנו. מאז ימי לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בשנות ה-‏60' של המאה שעברה, לא נמצא המנהיג המסוגל להגיב במשפט קצר בן ארבע מלים – ''הפנקס פתוח והיד רושמת''. חובה עלינו לבנות את ה''תיק'' שיצדיק את התקיפה שלנו.

לא פחות חשוב, זה ניתוח הרקע לרקטות משנורו לעבר ישראל, כיצד משתלבות אלה בתמונה הפנים-לבנונית הרחבה יותר, כיצד יש להבינן על רקע מלחמת האזרחים הסורית, ומעורבותם של לוחמי חיזבאללה במערכה זו. וכיצד עלולה תקיפת-נגד ישראלית להתקבל במציאות מיוחדת זו.

פעולות אלימות, שמקורן מעבר לכמעט כל הגבולות סביבנו, הפכו לשיגרה יומיומית. זו מציאות חדשה שעלינו להתמודד עימה. ולכך דרוש דיסקט חדש.

---