ידידתי , אריאלה פונדמינסקי מירושלים, שיגרה אלי במייל את הכתבה האחרונה שכתב אמנון דנקנר ז''ל על ידידו יאיר לפיד (יום שמח בשבילכם). בהחלט מענין ומפותל, כאישיותו הפתלתלה של אמנון המנוח.

גילוי נאות: אמנון דנקנר המנוח היה חניך שלי בגדנ''ע, עת שלימדתי, או הדרכתי, בביה''ס ''מעלה'' בירושלים, במחזור מוצלח במיוחד, בו למדו גם פרקליטת מחוז הדרום לשעבר יסכה ליבוביץ, עו''ד רנאטו יאראק - מנהל מח' הבג''צים בפרקליטות המדינה לשעבר, ידידי ולאחר מכן גם מורי לספרות (כשומע חופשי) בא.ב.ג. הסופר פרופ' חיים באר, כמה מנהלי (בעצם מנהלות בתי ספר תיכונים לעתיד), ועוד רבים וטובים. טובים באמת.

על אמנון דנקנר כעסתי כשקראתי את שכתב על דן בן-אמוץ. יש דברים שלא כותבים, אפילו אם חלילה הם נכונים, ובודאי לא על חבר שכבר מת, חבר שגם נתן בך את אמונו שתנציח את זכרו בצורה הוגנת, מה גם שבן-אמוץ היה בחייו נהנתן פרוע ומנוול לא קטן, ולא חסר היה לגביו חומר מפליל, כמו על הקטינות שפיתה ובעל, גם מבלי לכתוב על אמו, שנרצחה אח''כ בשואה. מה גם שלא האם ולא דן המנוח יכולים להלחם על חפותם. טוב .זהו דנקנר. לא תלמד כריש לשתות נס קפה בחלב. הוא מעדיף דם.

חבר אחר של דנקנר – אהוד אולמרט, הוא בר-מזל שאמנון דנקנר הלך לבית עולמו לפניו ולא כתב עליו, על אולמרט, ביוגרפיה...
סליחה רבותי, עד כאן זו רק ההקדמה.

---

קראתי זה עתה, כן, באיחור ניכר ומצער, את ספרו של יאיר לפיד על אביו טומי, ''זכרונות אחר מותי''. הספר הקסים אותי. טומי לפיד היה אמנם יליד יוגוסלביה (כמו הרמטכ''לים בר-לב ודדו הזכורים לטוב) אך נחשב ל''תוצר'' הונגרי טיפוסי: לוחם קשוח מלידה, שנשקו החד בפיו ובעטו, בעל שכל חריף, חוש הומור מושחז, חסר מורא ומשוא פנים, ובתוכו - אדם חם, טוב לב, אוהב עמו ואכפתי. הכרתי ואהבתי מספר יוצאי הונגריה מ''המהדורה'' הזו, שרכשו השכלתם וחינוכם בשלהי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, או אצל בוגריה, כמו פרופ' גד טורק ז''ל מבאר-שבע, או יבדל''א פרופ' טומי גסטש תושב להבים. אלו אנשים שזכו לחינוך אירופי במובן הטוב של המושג - כל אחד בקיא בחמש-שש שפות לפחות (כולל לטינית, ולצדה עברית טובה), בעלי ידע עצום בהיסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה, פוליטיקה, תיאולוגיה, מדעים מדויקים ומה לא. אנשים חכמים, בעלי חוש הומור נפלא, שאינם חתים מלצחוק גם על עצמם, בעלי כושר רטורי מבורך, כושר ניתוח, ואולי, בניגוד לטומי לפיד, לא כה תוקפנים, וגם בעלי סבלנות לשמיעת הזולת.

הספר הוא מקסים, חכם ואותי הוא הרגיז קצת - כל כך הרבה דברים בו נכתבו כאילו יצאו מתחת ידי. יש בו רעיונות שהגיתי בעצמי והם נוסחו בספר בצורה מעוררת התפעלות. לרבות הרהורים על דת ועל אלוהים, על השואה ומוראותיה. על אבדן הורים ובני-משפחה יקרים.
אני עברתי את השואה כילד, בסיומה הייתי כבן שש, ולא חוויתי את מוראותיה בעת התרחשותה כטומי לפיד המנוח.

הספר משובץ באנקדוטות מקסימות, יש בו שוב ושוב שיאים מפתיעים. כל זה מעבר לתולדות חייו של טומי לפיד המנוח - חיים שניצלו שוב ושוב בדרך נס, כאשר אותו אדם אינו מאמין בהשגחה עליונה ובמעשי ניסים...

הספר כתוב בעט קלה, בשפה זורמת ורווית הומור, כן, גם הומור עצמי.
לדעתי הספר הוא יצירה מפוארת הראויה למנוח שהוא גיבורה, ולסופר יאיר לפיד אשר כתב אותה. כמו שצוטט מפי אביו: כאשר אתה נתקל בכישרון לא תוכל להחמיצו.
יאיר מציין שנעזר רבות בהקלטות שהקליט אמנון דנקנר את טומי לפיד בשנת חייו האחרונה של טומי, או יוסף, לפיד ז''ל. הנה עוד מעשה טוב שעשה דנקנר בחייו.

מומלץ בכל פה לקרוא את הספר לאט, ליהנות מכל שורה, כמו שאוכלים ארוחה טובה ונהנים מכל מנה ומכל טעימה. זהו מאכל הונגרי מתוק וחריף, אך אינו פלאפל וגם לא פיצה. ואם לא יָכֹלְתָּ להניחו מידך ובלעת אותו כְּבָכּוּרָה בטרם קַיִץ - טול אותו שוב לקריאה שניה איטית, מהנה ומעשירה.
בתאבון. אה, כמובן - חג עצמאות שמח.

ברגשי כבוד לספר, לנושאו, לכותבו, ולך הקורא.

---