החמיא לי ידידי שמעון מנדס שהתייחס ישירות לאמירה שלי במאמרי ''האומנם אנו טיפשים?''.

אחת התעלומות המעניינות בהיסטוריה העולמית היא גלגולו של העם היהודי, החל מכיבוש ארץ כנען דרך הקמת הישויות הלאומיות וחורבנן, הגלות, ההשמדה ולבסוף השיבה ארצה. למרות העליות והירידות במצבה של הלאומיות היהודית, ההתנכלויות, ניסיונות ההתבוללות, הגירושים ולבסוף ניסיון ההשמדה- העם היהודי חי וקיים!

יש אומרים: אפילו בועט!

תמיד היו בעם גישות שונות לאופן ביצוע האמונה בפועל. החל מ''עגל הזהב'' של קורח ומרעיו ועד אותה כת קטנה ומסתורית שמכריחה את הנשים לכסות את מלוא גופן, כולל פניהן.

האם אלו ואלו אינם יהודים?
אחת השאלות המרתקות היא כיצד מגדירים עם. יש כאלה הנוהגים לפי מיקום גיאוגרפי, לפי צורה חיצונית, לפי שפה, לפי מסורת. לגבי היהדות יש לי תיאוריה משונה. לפי היחס של שכניהם.

אילו המצרים, שחיינו בקרבם עשרות ומאות שנים לא היו מגרשים אותנו יתכן שהיינו כיום חלק מ''האחים המוסלמים''. אילו הספרדים לא היו מגרשים אותנו, למרות שחיינו בקרבם מאות רבות של שנים, יתכן שהיינו כיום נחלקים בין אוהדי ''ברצלונה'' ו''ריאל מדריד''. אילו הגרמנים למרות תרומתנו הרבה לעמם לא היו קמים בשמחה כה גדולה להשמידנו איני יודע אם הייתה קמה מדינת ישראל.

מה שתמיד אפיין אותנו כיהודים לאורך ההיסטוריה שלנו הייתה הדחייה של הסביבה האנושית שבה חיינו.
איני רוצה להיכנס לסיבות לכך. זה אינו הנושא. הנושא הוא שכתוצאה מעוינות זו התגבשנו לעם.

אך זו המסגרת החיצונית. אם נכנסים ''פנימה'' לתוככי העם, ניתן למצוא קבוצות שונות שמטיפות באופן שונה (לעיתים יותר ולעיתים פחות) כיצד לקיים את מצוות הדת. הקבוצות הללו ניסו ומנסות להגדיל את השפעתן באמצעות צבירת כוח. אוכלוסיה, ממון, קרקעות ובעיקר השפעה פוליטית.

מאז קום המדינה הייתה מחלוקת פוליטית עמוקה בין הכוחות המובילים בהנהגה של היהדות החילונית. בתחילה זו הייתה מחלוקת בין שמאל מתון לשמאל קיצוני (מפא''י-מפ''ם) ובעשרות השנים האחרונות בין ''ימין'' ו''שמאל''.

הקבוצה שתמיד הכריעה במחלוקת הייתה הקבוצה הדתית ובעיקר החרדית. כרגיל בכל התנהלות פוליטית לכל תמיכה יש מחיר. המחיר של הקבוצה החרדית (לתמיכתה במטרות הפוליטיות) הייתה תמיכה בשימור צביון חייה שלשם כך היה צורך עמוק למנוע את חשיפת אנשיה להשפעות ''זרות'' והחשובה שבהן: השירות הצבאי.

בתחילה, הסכמה זו הייתה חסרת משמעות, אך במשך הזמן עם הגידול במספר אנשי הקבוצה החרדית והגידול בצרכי הצבא זה הפך להיות משמעותי.
עד לפני מספר לא רב של שנים הדיון בבעיה זו היה בשולי הדיון הציבורי. הייתה סוג של הבנה כי יש לתת לזמן ''לעשות את שלו''.
אפילו אביו של מנהיג מפלגת ''יש עתיד'' שהצליח להדיח את הקבוצה החרדית מהקואליציה הממשלתית למשך כארבע שנים (2001 – 2005) לא פעל באופן מסיבי ל''שיוויון בנטל''.

לעומת זאת בשנה האחרונה עלה נושא זה לראש הדיון הציבורי במדינה.
האם זה במקרה?

לא, איני מאמין במקריות. אני מאמין כי זו יוזמה מכוונת של גוף או גופים מסוימים ''להצפת'' הדיון הציבורי בנושאים מסוימים לשם השגת מטרות פוליטיות. דוגמא נוספת, לטעמי, היא ''מחאת האוהלים'' של קיץ 2011. מי שיתעמק בעניין יראה את הריקנות האידיאולוגית מצד אחד ואת ההישגים הפוליטיים של חלק מהמובילים מצד שני.

לכן אם אני צריך להכריע בין תמיכה מסיבית ב''שוויון בנטל'' שמשרת מטרות פוליטיות מסוימות ומאבק פיזי עם קבוצה גדולה בעם שעשויה להביא להגברת השנאה, להסתגרות, הגירה ואולי פירוד, אני מוכן לשלם (בתיאוריה, כי מדובר בנכדיי) באי-שוויון בנטל ולמנוע את הדברים הרעים שמניתי לעיל.

שמעון מנדס מתנבא, בסיפא של מאמרו, כי סופה של מדינת ישראל יהי כסופה של ממלכת דוד ושלמה אשר התפרקה לשתי ממלכות אשר בסופו של דבר נעלמו מן העולם.
אני, הקטן, בכדי לנסות ולמנוע זאת מוכן לשאת ''בנטל'' עבור הקבוצה החרדית ובלבד שתישאר עימנו יחדיו לתמיד.

---