הווארד גוטמן, שגריר ארה''ב בבלגיה, הוזמן להרצות בפני הוועידה למלחמה באנטישמיות באירופה אשר אורגנה ע''י ''האיחוד היהודי האירופי'' ו''צדק'', שהוא ארגונם של עורכי הדין היהודים בבריסל.

גוטמן, יהודי בן לאב ניצול שואה, לא העלה על הדעת איזו סערה תקום בעקבות דבריו, משטען בהרצאתו כי התגברות מסוימת של האנטישמיות בעולם המוסלמי נובעת מן הסכסוך שבין ישראל לפלסטינים. על רקע התלהטות מערכת הבחירות לנשיאות ארה''ב, נמצאו כבר מי שתבעו את פיטורי השגריר. הנשיא אובמה, בינתיים, דחה תביעה זו.

גוטמן לא היה הראשון שאמר דברים אלה, ודומה גם שאין להתפלא על כך. האנטישמיות ה''קלאסית'', זו המוכרת לנו מן העולם הנוצרי, זו המאשימה את היהודים בצליבת ישו, אנטישמיות זו לא הייתה נחלת העולם הערבי-מוסלמי עד לפני כמאה שנים. אינני מנסה, כמובן, לטעון כאילו חיי היהודים במדינות האסלאם התנהלו על מי מנוחות, ללא בעיות, ללא תקריות וללא יחס מפלה. פה ושם היו גם גילויי אלימות. אך אלה לא נשאו אופי חריג מן היחס לכל הזרים, לכל בני דת אחרת שחיו באותן ארצות ערב ואסלאם.

הדברים השתנו במקביל להתיישבות היהודית בארץ-ישראל, במקביל למאבק הערבי שביקש לבלום את העלייה היהודית לפלסטינה ולמנוע את ההתפשטות הקרקעית הציונית בארץ. נקודת המפנה הייתה ב-‏1948. כאשר מדינות-ערב וצבאות ערב נכנסו למערכה במטרה לסכל ולמנוע את הקמתה של המדינה היהודית, ומאז, יש לכל עימות צבאי ומדיני בנושא זה השלכות מיידיות ברחובות דמשק, קהיר, בירות, בגדאד וטהראן. והתנגדות זו לישראל אימצה גם את הסממנים האנטישמיים הקלאסיים. פתאום מוצאים ברחובות הערים את ''הפרוטוקולים של זקני ציון'' ובמקביל שולפים מן הקוראן את כל הפסוקים האנטי יהודיים. הבמה האנטישמית המוסלמית של ימינו נמצאת עתה במסגדים ואצל כוהני הדת, ומה שלא פחות מדאיג – בקמפוסים השונים שבמדינות ערב.

הווארד גוטמן לא רק שצדק, אלא אף המעיט בהצגת הבעיה. יש שני ביטויים חדשים לאנטישמיות הערבית-מוסלמית החדשה:

• ראשון, ככל שכשל הניסיון הערבי להתמודד ולהכריע את ישראל בהתמודדות הצבאית – הגלויה והטרוריסטית – הוא מאמץ לאחרונה דרך חדשה. זוהי מערכה מדינית-הסברתית שבאה לקעקע את מעמדה הבינלאומי של ישראל, מערכה החותרת לדה-לגיטימציה של ישראל;
• שני, ניצול השינויים הדמוגראפיים במדינות המערב, באותן מדינות שהיוו המשענת והתמיכה המסורתית של ישראל בעולם החופשי. בכל אחת ואחת מן המדינות אנו מוצאים ריכוזי מהגרים ערבים-מוסלמים ואלה פועלים להסתה אנטי-ישראלית בד בבד עם גילויי אנטישמיות מובהקים כלפי כל יהודי שבמקום.

מדינות אירופאיות אשר היו עד לא מזמן המעוז נגד גילויי האנטישמיות, מוצאות עצמן עם מיעוטים מוסלמים גדלים והולכים, ומדובר כבר במספרים המתחילים להוות גורם של ממש בפוליטיקה הפנימית, ויש להם השלכה על המדיניות. זו תמונת המצב המתפתחת בסקנדינביות, במדינות הבנלוכס, וגם בצרפת, ספרד ושאר מדינות.

הווארד גוטמן סיכם את הרצאתו בקביעה כי הפתרון לבעיה זו מצוי בידי ישראל, הפלסטינים והמדינות הערביות השכנות. ''למזלנו, אמר גוטמן, שלא כמו האנטישמיות הקלאסית, לאנטישמיות חדשה זו ניתן למצוא אפיקי מרפא. חיוני כי שיחות השלום באזורנו תימשכנה, כי תנופת ההתנחלות תיעצר וכי נראה התקדמות לעבר השלום''. אלא שיש גם צד שני למטבע – בהיעדר שיחות שלום, בהמשך ההתנחלות בשטחים וככל שהשלום רחוק יותר – עולה האנטישמיות כפורחת.

מבלי שהתכוונו לכך, הפכו ישראל ומדיניותה לגורם חשוב בעידוד האנטישמיות המודרנית של ימינו.

---