השוק האירופי המשותף או האיחוד האירופי החל את דרכו לפני כ-60 שנה. זה החל בסוף שנות ה-50 בהקמת ''השוק המשותף'' שנכללו בו 6 מדינות, שהיה למעשה איחוד מכסים. בהדרגתיות הוסרו מגבלות כמו תנועה חופשית של בני אדם והתארגנו סטנדרטים בחוקי העסקים ובשיעורי המסים. כן נקבעו כללים להפעלת מדיניות כלכלית כמו שיעור הגירעון המותר ועוד אבל כל מדינה חברה היתה רשאית לנהל את המדיניות הפיסקלית והמוניטרית באופן עצמאי.
בראשית 1999 הוקם הבנק המרכזי והונהגה מדיניות מוניטרית מאוחדת ואירו נכנס בהדרגה כמטבע יחיד – הוקם גוש האירו. כיום מונה האיחוד 27 מדינות ומתוכן 17 הצטרפו עד היום לגוש האירו ורוב האחרות אמורות גם הן להצטרף כאשר יתקיימו התנאים הנחוצים (
European Union's Future…).
הנהגת האיחוד המוניטרי והפיכת האירו למטבע יחידי גרמו לשינוי מבני מאד משמעותי. מצד אחד, נוספו מקורות מימון למדיניות הפיסקלית של המדינות החברות. במקביל, ניטלה מהן היכולת לנהל מדיניות מוניטרית.
מנגד, לאיחוד למעשה אין רשות פיסקלית אחת וכל פעילות פיסקלית צריכה, בדרך כלל, להיות מאושרת על ידי כל המדינות החברות. למעשה נדרשת הצבעת ''פה אחד'' כל פעם שעולה צורך כלשהו. מצד שני, המדיניות המוניטרית בניהול הבנק המרכזי היתה, והינה מוגבלת ביחס למקובל במדינות אחרות כמו למשל ארה''ב, ישראל ועוד. כך נזרעו זרעי המשבר המתגלגל הנוכחי.
הבעיה המבנית
במאמר קודם, ''
מיתון או משבר כלכלי?'', תיארתי את התפתחות המצב הכלכלי באיחוד האירופי עד לזמן האחרון. אבל חסר שם תיאור של המציאות הבעייתית מבחינת האמצעים של המדיניות הכלכלית שעומדים לרשות מוסדות האיחוד.
רבים מבינינו ודאי מכירים את הקשיים והמורכבות של תהליכי קבלת ההחלטות בנושאים הפיסקליים במדינה בה יש ממשלה אחת ופרלמנט אחד (כמו ישראל). לעומת זאת, למעשה, מאז הנהגת האיחוד המוניטרי, מוסדות האיחוד מוסמכים רק לקבוע ''כללים'' להתנהלות פיסקלית של המדינות. אבל אין להם סמכות לאכוף אותם. יוצא שלמעשה מעמדו של האיחוד האירופי הוא כשל יועץ בלבד - אין לו אמצעי מדיניות פיסקלית משלו. כך כאשר נוצר צורך בגיוס מקורות מימון ליעדים פיסקליים נדרשים הליכים נפרדים בכל פרלמנט.
המציאות הזאת מסבכת את האפשרות לנהל מדיניות גמישה בהתאם לנדרש על פי המצב הכלכלי. במיוחד אמור הדבר כאשר נדרש טיפול מהיר במצב חירום. לכן כאשר נדרש גיוס מקורות מימון לטיפול בחובות של מדינות כמו יוון, איטליה, ספרד ועוד תהליך קבלת ההחלטות נמשך ונמשך ולא רואים עדין את סופו. אחת הבעיות העיקריות במצב הנוכחי היא ניגודי אינטרסים: בהיבטים שונים האינטרסים של המדינות המפותחות יותר (למשל גרמניה וצרפת) מנוגדים לאינטרסים של המדינות בעלות חובות גבוהים, כמו למשל מדינות ה-PIGS (פורטוגל, איטליה, יוון וספרד).
במקרה הנוכחי, הצורך בהגדלת קרן החילוץ, נראה שהממסד של האיחוד נאלץ לפנות לגורמים חיצוניים כמו קרן המטבע הבינלאומית, סין, יפן ואולי גם ברזיל. זאת כמובן עדות על מחסור באמצעי מדיניות פיסקלית זמינים וגמישים בשליטת האיחוד, כפי שיש במדינות אחרות כמו ארה''ב (
Europe bailout fund chief courts China). (זה מזכיר במשהו את מצבה של ישראל שבתחילת העשור הקודם פנתה לארה''ב כדי לגייס ערבויות.) אבל המחסור בכלי מדיניות פיסקלית גמישים איננה הקושי היחידי.
כאשר מסתכלים מהן מטרות הבנק המרכזי, המדיניות המוניטרית, המקובלות בעולם עולה שישנן שתיים שנחשבות מרכזיות:
א. הבטחת יציבות מחירים,
ב. מלווה של מוצא אחרון.
משמעותה של הראשונה היא של הבנק המרכזי לשמור על המשק מפני אינפלציה. המטרה השניה מיועדת להבטיח מקורות מימון כאשר (כל) האחרים יבשו, כולל נכונות לממן יעדי ממשל בעת הצורך (במיוחד בעת חירום). המטרות האלה הן הסיבה העיקרית להקמת הבנקים המרכזיים במדינות במהלך ראשית המאה הקודמת. זה מה שנלמד מהנסיון ההיסטורי של שנות המשבר הגדול. דוגמה טובה לגישה זו היא מטרות בנק ישראל על פי
החוק החדש.
אבל כאשר מתייחסים לבנק המרכזי האירופי אנחנו מוצאים רק את המטרה הראשונה. המטרה השניה לא קיימת בין מטרות הבנק. במקרה הנדון אם זו היתה קיימת הטיפול במשבר החוב הנוכחי היה הרבה פחות מסובך. הרי אז אפשר היה לפעול באמצעות מדיניות מוניטרית מרחיבה כפי שנהג יו''ר הבנק המרכזי האמריקאי, בן ברננקי.
סיכום
במילים פשוטת הבעיה המבנית של האיחוד היא כפולה:
א. האפשרות להפעיל מדיניות הפיסקלית למעשה לא קיימת,
ב. האפשרות לפעול באמצעות מדיניות מוניטרית מוגבלת למדי.
מוסדות האיחוד האירופי יצטרכו בקרוב לשקול רביזיה רצינית במטרות ובתפקידי המוסדות שאחראים על המדיניות הכלכלית שלהם. מצד אחד הם יצטרכו לתת לממסד המרכזי כלים פיסקליים ומצד שני הם ודאי יצטרכו להוסיף את תפקיד ה''מלווה של מוצא אחרון'' לתפקידיו של בנק המרכזי.
