''שטחים תמורת שלום'' זו סיסמה מקובלת ואף מדיניות מוצהרת. הבה נבחן סיסמא זו לאור תקדים היסטורי זנוח:

מערכה א' - ניסיון סחיטה.

עם ישראל מחולק לשתי ממלכות, מלכות יהודה (בדרום הארץ) ומלכות ישראל (בצפונה). בישראל המלך הוא אחאב בן עמרי. אחאב זה היה מלך מוכשר ביותר ומנותק ממסורת עם-ישראל ודתו. הוא היה אדם פרגמטי, מדינאי גדול, דיפלומט מוכשר ואסטרטג מעולה. כל כך מוכשר, שהצליח להשתלט על כל המדינות בסביבה וכולן העלו לו מסים.(מגילה, י''א, א): תנו רבנן: שלשה מלכו בכיפה (על כל העולם) ואלו הן אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר.

התנ''ך, כמובן, אינו מרבה בפרטים אודות המהלכים המדיניים-צבאיים של אחאב כי ''נבואה שנצרכה לדורות - נכתבה; נבואה שלא נצרכה לדורות - לא נכתבה'' (ילקוט שמעוני, שמואל א') . התנ''ך אינו מספר סתם סיפורים; הוא מספר רק את מה שיש בו לקח לדורות הבאים.

דומה כי ''לכבודנו'', אנשי ''דור אוסלו'', מספר התנ''ך את הסיפור הבא:

(מלכים א, כ) א וּבֶן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם קָבַץ אֶת-כָּל-חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל-שׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ:

אחאב אשר, כאמור, שלט על כל המרחב, כנראה, בזכות קואליציה צבאית-מדינית שעשה עם השכנים, נח על זרי הדפנה ולא הבחין שמלך ארם מגייס קואליציה נגדו. מלך ארם, שוב כנראה, רצה לתפוס את מקומו ומעמדו של אחאב כשליט שכולם נשמעים לו ומשלמים לו מסים. הוא מצליח להפתיע את אחאב ותופס אותו לגמרי לא מוכן למלחמה.

ב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל הָעִירָה:

ג וַיּאמֶר לוֹ כּה אָמַר בֶּן-הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי-הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי-הֵם:

אחאב היה עשיר גדול מכל המסים שזרמו אליו; חוץ מזה היה לו גם הרמון מכובד, אולי של נציגות הממלכות הכפופות לו, כמנהג האימפרטורים מאז, ואת זה חומד בן הדד מלך ארם.

ד וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל-אֲשֶׁר-לִי:

הייתה לו ברירה? הפתיעו אותו. אבל גם במצב קשה זה הוא שומר על נימוסיו הטובים ומכנה את אויבו ''אדוני המלך''; או אולי ביקש לפייס אותו בשפה רכה… אבל מלך ארם אינו מסתפק בכך והוא מבקש להשפיל את אחאב:

התיאבון הסחטני גדל.

ה וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיּאמְרוּ כּה-אָמַר בֶּן- הֲדַד לֵאמר כִּי-שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן:

ו כִּי אִם-כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת-עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת-בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל-מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ:

לא אתה תחליט מה לתת לי; אני אבוא ואבחר. בכך יהיה ברור מי החזק פה; ואחרי השפלה כזאת גם תתקשה לגייס כוחות לפעולת נקם. כאן נדלקות לאחאב נורות האזהרה; הכניעה לסחטנות מתגלה כפתח למנהרה אפלה שאין לה סוף. הוא מתקשה להחליט לבד ומבקש גיבוי מוסרי מיועציו.

ז וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לְכָל-זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיּאמֶר דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי-שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ:

האם להיענות גם לתביעות הנוספות?

ח וַיּאמְרוּ אֵלָיו כָּל-הַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם אַל-תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה:

צריכים לשמור על מינימום של כבוד עצמי.

ט וַיּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן-הֲדַד אִמְרוּ לַאדנִי הַמֶּלֶךְ כּל- אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֶל-עַבְדְּךָ בָרִאשׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר:

י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן-הֲדַד וַיּאמֶר כּה-יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹקִים וְכה יוֹסִפוּ אִם-יִשְׂפּק עֲפַר שׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל-הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי:

איזה ביטוי יפה, ופירושו: הצבא שלי כל כך גדול עד שעפר העיר שומרון לא יספיק להם אפילו לעמידה, שלא לדבר על תנועה. במלים אחרות: אין לאחאב שום סיכוי מול הצבא האדיר שגייסתי נגדו. אחאב אינו מאבד את קור הרוח:

יא וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר דַּבְּרוּ אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ:

אכן, קור רוח למופת. אתה מתגאה בכוחך בשלב ההכנות לקרב; שמור את ההתפארות לאחרי שתנצח, אם תנצח.

יב וַיְהִי כִּשְׁמעַ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת וַיּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו שִׂימוּ וַיָּשִׂימוּ עַל-הָעִיר:

מלך ארם מבין שאחאב לא ייכנע ללא קרב והוא מחליט לפעול. המצור על שומרון החל.

ניצחון מוחץ כהוכחה להשגחת ה' בעולם.

למלך ישראל אין פתרון למצב החמור שאליו נקלע

יג וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל-אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר כּה אָמַר ה' הֲרָאִיתָ אֵת כָּל-הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה הִנְנִי נתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי-אֲנִי ה'.

מסר מעודד מאד של הבטחה לניצחון; אחאב מתקשה להאמין, הוא, הרי, ''לא דתי'', אז מה פתאום שהנביא יבטיח לו ישועה מאת ה' שהוא מורד בו? לכן הוא שואל:

יד וַיּאמֶר אַחְאָב בְּמִי וַיּאמֶר כּה-אָמַר ה' בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיּאמֶר מִי-יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה וַיּאמֶר אָתָּה:

על ידי מי יבוא הניצחון בקרב הצפוי? מי כאן מספיק צדיק שזה יקרה בזכותו? והנביא עונה: ''בנערי שרי המדינות''. אולי לא צדיקים אבל זה לא חשוב כרגע. ועוד הוא שואל: מי יוביל בקרב? והנביא עונה לו ''אתה''...

ואכן, אחאב מנצח ובגדול:

כא וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת-הַסּוּס וְאֶת-הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה.

אבל בכך לא נגמר העניין;

כב וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל- מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר לוֹ לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עלֶה עָלֶיךָ:

ארגן את הצבא כראוי שלא תופתע שוב. ניצחת בקרב, אבל המלחמה לא תמה.

סיבוב שני צפוי מראש, ועוד הוכחה.

כו וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקד בֶּן-הֲדַד אֶת-אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם-יִשְׂרָאֵל:

כז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵּי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ:

קצת מוזר, אבל נראה שאחאב לא הכין את הצבא למלחמה הצפויה, למרות ההתראה הנבואית שקיבל מבעוד מועד, וצבאו נראה כמו עדר עזים מפוזר… האם זה מפני שלא האמין לדברי הנביא? או אולי השאננות של המנצח הגדול השתלטה עליו? אולי שילוב של שתי התופעות, אבל זה לא משנה את התוצאות המובטחות של הקרב הצפוי.

כח וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹקִים וַיּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר כּה-אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹקֵי הָרִים ה' וְלֹא-אֱלֹקֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה':כט וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-אֲרָם מֵאָה- אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד:

ניצחון מוחץ וחד משמעי. מי שנותר מן הארמים, כולל המלך ופמלייתו, בורח על נפשו ומתחבא;

ל וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל-הָעִיר וַתִּפּל הַחוֹמָה עַל-עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן-הֲדַד נָס וַיָּבא אֶל-הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר:

לא וַיּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה-נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא- שַׂקִּים במותנינו וַחֲבָלִים בְּראשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת-נַפְשֶׁךָ:

(!!!) הגויים מכירים את היהודים; הם יודעים שנקמה זה לא הקטע שלהם ומנצלים זאת:

ההוכחה לא משכנעת אז עושים ''שלום''.

לב וַיַּחְגְּרוּ- שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבאוּ אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן-הֲדַד אָמַר תְּחִי-נָא נַפְשִׁי וַיּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא:

והארמים חושבים: רגע, זאת לא מלכודת? ככה, ''אחי הוא'' אחרי שניסה להשפיל ואף לחסל אותו??? אבל אין להם זמן לבזבז.

לג וְהָאֲנָשִׁים- יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן-הֲדַד וַיּאמֶר בּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן-הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל-הַמֶּרְכָּבָה:

אחאב מקבל את אויבו לשעבר (???) כמו שמקבלים אח אובד ובו במקום מבטיח לו ומתחייב בחוזה:

לד וַיּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר-לָקַח-אָבִי- מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחֻצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר-שָׂם אָבִי בְּשׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת-לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ:

מעשה הומאני למופת, הלא כן?!

לה וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל-רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכּתוֹ:לו וַיּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ:לז וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצעַ:לח וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמד לַמֶּלֶךְ עַל-הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל-עֵינָיו:

כנראה, הייתה ביניהם הכרות מוקדמת והוא דאג שהמלך לא יזהה אותו.

תחזית קודרת.

לט וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עבֵר וְהוּא צָעַק אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב-הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה-אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיּאמֶר שְׁמר אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה אִם-הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר-כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל:

מ וַיְהִי עַבְדְּךָ עשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ וַיּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ:

קיבלת על עצמך לשמור את השבוי עבור אותו אדם; לא שמרת היטב; השבוי ברח; - עליך לשלם! כך התחייבת.

מא וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת-הָאֲפֵר [מֵעֲלֵי] עֵינָיו וַיַּכֵּר אתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא:

מב וַיּאמֶר אֵלָיו כּה אָמַר ה' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת-אִישׁ-חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ:

ברור לך כי ה' נתן בידך את האויב, שהרי בדרך הטבע הייתה צפויה לך מפלה מוחצת. ואתה, במקום להודות לה' בכך שתשמיד את אויבו - שחררת אותו. בפעם הבאה, ותהיה מערכה נוספת, הוא יעשה לך מה שהיית אמור לעשות לו ולא עשית…

מג וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבא שׁמְרוֹנָה:

עד כאן פרק כ', סוף מערכה א'.

מערכה ב - כרם היה לנבות היזרעאלי.

לא נדון כאן באירוע זה למרות שהתנ''ך קושר בבירור בין השחתה מוסרית למפלה מדינית-צבאית. מומלץ מאד לקרוא את הדברים במקור (מלכים א, כ''א) ולהשכיל.

מערכה ג - התגשמות הנבואה.

(מלכים א, כ''ב) א וַיֵּשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

ב וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית וַיֵּרֶד יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:

ג וַיּאמֶר מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶל-עֲבָדָיו הַיְדַעְתֶּם כִּי-לָנוּ רָמת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם:

הפעם, מלך ישראל יוזם את המלחמה… כל הנביאים מנבאים לו ניצחון בקרב חוץ מאחד, מיכיהו בן ימלא הצופה לו מפלה אישית:

יז וַיּאמֶר רָאִיתִי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל נְפצִים אֶל-הֶהָרִים כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה וַיּאמֶר ה' לֹא-אֲדנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ-לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם:

במלים אחרות - אתה, המלך, תמות והעם יינצל. המלך מתלונן על הנביא שמתעקש לנבא לו רע, והנביא מספר:

יט וַיּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר-ה' רָאִיתִי אֶת-ה' ישֵׁב עַל- כִּסְאוֹ וְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם עמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמאלוֹ:

כ וַיּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת- אַחְאָב וְיַעַל וְיִפּל בְּרָמת גִּלְעָד וַיּאמֶר זֶה בְּכה וְזֶה אמֵר בְּכה:

כא וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמד לִפְנֵי ה' וַיּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה:

כב וַיּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל-נְבִיאָיו וַיּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם-תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה-כֵן:

הרוח, ב-ה' הידיעה. חז''ל אומרים לנו כי הייתה זו רוחו של נבות היזרעאלי אשר חיפשה נקמה במי שרצח אותו...

כג וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל-נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה:

לא תמיד נעים גורלו של נביא האמת...

כד וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן-כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת-מִיכָיְהוּ עַל-הַלֶּחִי וַיּאמֶר אֵי-זֶה עָבַר רוּחַ-ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ:

אבל נביא האמת אינו נרתע; אין לו יכולת להגיב פיזית אבל הוא יכול להבטיח:

כה וַיּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ ראֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֶחָבֵה:

נבואה זו לא מוצאת חן בעיני המלך והנביא מושלך לכלא. החשש מאמיתות הנבואה מניע את המלך להתחפש... אבל זה, כצפוי, לא מועיל לו.

לא וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת-שָׂרֵי- הָרֶכֶב אֲשֶׁר-לוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת-קָטן וְאֶת-גָּדוֹל כִּי אִם-אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ:

אלא שהוא מחופש ואי אפשר לזהות אותו. אבל הנבואה היא נבואת אמת וצריכה להתקיים. אז:

לד וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפךְ [יָדְךָ] וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי:

לה וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב:

זה מה שקרה לאחאב בדיוק בהתאם לנבואת מיכיהו בן ימלא, נביא האמת. והעם?

לו וַיַּעֲבר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמר אִישׁ אֶל-עִירוֹ וְאִישׁ אֶל-אַרְצוֹ:

אפילוג: שנים ספורות אחר כך, בימי יהורם בן אחאב, גדודי ארם עושים בתוך שטח ישראל כבתוך שלהם.

נדיבות מטופשת ושכרה.

אבל אנחנו, כמובן, יותר חכמים. לנו זה לא יקרה.

ובהזדמנות חגיגית זו נשאל את אנשי החשיבה הפוסט מודרניסטית (ביקורת המקרא), מה איכפת לנו אם אחאב היה מאה שנים קודם או אחר כך, או אפילו אם רק משל היה? התנ''ך נועד להעביר לנו את המסרים שהוא נועד להעביר ואת זה הוא עושה מצוין, אם רק טורחים לקרוא אותו כפי שהוא ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.

---