לא בשוק הציבורי, לא בשוק הפרטי ולא בשום קונסטלציה אחרת, שיש בה ניצוץ של אנושיות, אמורות משכורות כאלה, דוגמת שכר הבכירים במשק הישראלי, להיות מתקבלות על הדעת. המקום היחיד, שבו משכורות הזויות כאלה יכולות להתקבל על הדעת, הוא בממלכת סדום.
השוק החופשי, שבעיני חסידי החזון הקפיטליסטי הופך להיות פתרון אוטופי שיביא מרפא לתחלואיה הקשים של הכלכלה הסוציאליסטית המולאמת, מוכיח את עצמו יותר ויותר כזירה של הפקרות, עושק וניצול. הוא מטפח את הסגידה לפולחן הכסף, כפן חד-ממדי של הקיום האנושי, ומשחית את החברה עד כדי ניוון מוסרי בלתי נמנע.
מנגד, גם קולקטיביזציה מוחלטת של הכלכלה הממלכתית הוכיחה את עצמה ככישלון, שכן, היא מנוגדת לטבע האנושי, וגם אותה נוטים לנצל לטובתם האלמנטים המושחתים בחברה האנושית.
ההיסטוריה אומנם מלמדת שכלכלה שוויונית, שיתופית, מבוקרת היא אידיאל טוב מדי שאינו עומד במבחן טבע האדם, אך אין זאת אומרת שצריך להחליף אותה באידיאל הרוע של שוק מופקר המכונה שוק חופשי. שהרי באותה מידה שהלקח ההיסטורי ממחיש את כשלון הכלכלה השיתופית, הוא גם משקף את מהותה האמיתית של הכלכלה החופשית כחותם הכשר לדורסנות, חמדנות ואנוכיות, כפי שממחיש קלון שכר הבכירים המהווה תעודת עניות לחברה הישראלית.
כל אותם יזמים מופלאים, שמקימים חברות רווחיות, אינם פועלים בחלל הריק, גם אם מדובר בשוק הפרטי. שכן, הסביבה החברתית-תרבותית-כלכלית היא זאת שמספקת להם את הקרקע שמתוכה צומחות יוזמותיהן המוצלחות. מתוך קרקע ציבורית זאת יונקות היוזמות הפרטיות את המשאבים האנושיים שמניעים את גלגלי הצלחתן הכלכלית. כך שאין שום צידוק מוסרי להשלמה ציבורית עם השתוללות השכר של אילי ההון גם אם הם נמנים עם השוק הפרטי. על כל פנים, ניצולו של שגשוג פיננסי במגזר הפרטי לצורך יצירת פערים סוציו-אקונומיים תהומיים, חותר תחת אושיותיו של אותו מרקם חברתי אשר סיפק את הקרקע לצמיחתו של השגשוג פיננסי מלכתחילה.
ההשקפה המקובלת הגורסת שרק המגזר הציבורי הוא זה שיוצר מונופולים, קרטלים ואוליגרכיות היא בסך הכל סטריאוטיפ חבוט שאינו עומד במבחן המציאות. שכן, המציאות האמריקאית, למשל, מוכיחה שהעדר בלמים מוסריים בשוק החופשי יוצר אוליגרכיות ממון, שעריצותן מפוררת את המרקם החברתי, התרבותי הלאומי הסבוך של המסגרת הממלכתית.
כך שההגדרות המיופייפות, דוגמת שוק פרטי, כלכלה חופשית, משק חופשי, הן בסך הכל עלה תאנה לקידומו של פולחן הסגידה לממון, שבו כל דבר נמדד אך ורק על פי ערכו הכספי. השתוללות שכר הבכירים במשק הישראלי מלמדת עד לאיזה שפל מדרגה מסוגל פולחן הממון לדרדר את האדם.
יתרה מזאת, מכירתן של חברות היי-טק ישראליות מסוג הסטרט-אפים למיניהם, בסכומי עתק שהיזמים שלשלו לכיסיהם, אומנם נחשבת לסיפור הצלחה, אך בכרוניקה ידועה מראש, הלכי נפש של חמדנות כספית הם אלה אשר מייבשים את אותם משאבים יצירתיים אשר הניבו את שפע הממון.
אין שום הצדקה, אמתלה או השגה אחרת לתיאור שערוריית שכר הבכירים במשק הישראלי, פרט לסימפטום של חזירות אנושית הצומחת מתוך אנרכיה מוסרית של חברה מופקרת המעניקה לגיטימציה לחמדנות ממון חסרת מעצורים, ויסלחו החזירים על ההשוואה. הרי ידוע לכל שרמות השכר המפלצתיות של אותם בכירים מתאפשרות אך ורק משום שהם קרובים לצלחת ומשום שהם משרתים אינטרסים אוליגרכיים של אצולת הממון מהשוק הציבורי והפרטי גם יחד.
שום חברה אנושית אינה יכולה לשרוד לאורך זמן כשהיא משועבדת לעריצותו של מולך הממון, ובמיוחד לא החברה הישראלית מוכת התחלואים, שהיא תלויה יותר מכל חברה אחרת בהלכי נפש ציבוריים של סולידריות לאומית.
