סוגיית שכר הבכירים במשק הישראלי חורגת אל מעבר לתחום השערוריות. היא ראויה יותר להגדרה של אחת העוולות המשוועות ביותר בבצה הישראלית מבעבעת השחיתויות. ייתכן שזוללי השכר החמדנים הם בכירים בעיני עצמם, אך המציאות העירומה ממחישה עד כמה הם בסך הכל חבורה של טפילים שמתנפחים כמורסה על גב משאביה המצומצמים של המדינה.

ההבלים המפוטפטים של ערפדי ממון אלה, שמפריחים לתקשורת באמצעות יחצניהם המגוחכים את האני מאמין המוסרי שלהם על התגמול הכספי שהם זכאים לו בשל האחריות הניהולית הרובצת על כתפיהם, הם במקרה הטוב עלבון לתבונה שעדיין נותרה במוחם של בני אנוש. על כל פנים, המסע התעמולתי שהם מנהלים להצדקת קרנבל השכר הפרוע שלהם, רק משקף את זילותם המוסרית כגרגרנים רודפי בצע שאינם בוחלים בשום אמצעי על מנת לספק את תאוות הממון שלהם.

האחריות הרובצת על כתפיו של פועל מן המניין, אשר עמל כל היום למחייתו בעבודה מפרכת ליד המחרטה, היא למעשה הרבה יותר כבדה מאשר אותה אחריות ניהולית, לכאורה, המהווה אמתלה לכרישי השכר להצדיק את משכורות העתק שלהם. שכן, אם יפוטר אותו פועל ממשרתו, סביר להניח שהוא ומשפחתו עלולים להגיע לפת לחם. לעומת זאת, בניגוד משווע לגורלו המר של פועל הנאלץ בכורח הנסיבות להצטרף למעגל המובטלים, כל בכיר מפוטר זוכה לפיצויי עתק וכל מיני הטבות הסתגלות, תגמולים ופרישה, שלמעשה מבטיחים את עתידה הכלכלי של משפחתו לכמה דורות. שלא לדבר על תנאי עבודתו המשופרים של המנהל הבכיר, וכן על מעמדו, שררתו ושאר טובות הנאה השמורות לקליקת מפוטמי השכר. זאת לעומת התנאים העלובים שבהם נאלץ לתפקד הפועל הפשוט.

מעבר לכך, תודעתה הפרימיטיבית של אוליגרכיית הממון ממוקדת אך ורק במושגים המתורגמים לכסף הזורם בעורקיהם של רודפי הבצע. שהרי, המנהל הבכיר אמור להיות מתוגמל בעיקר בסיפוקים נפשיים של שמחת הניהול, חדוות העבודה, השראת היצירתיות. מסתבר שהאתוס הקיומי המוקרן מחונטת כרישי ההון אל החברה הישראלית כולה מסתכם במטבע עובר לסוחר. נדמה שבכל דרך מנסה מדינת היהודים למלא את תפקיד שיילוק החמדן שהועידו לה האנטישמים לדורותיהם.

כך שבסוגיית שכר הבכירים אין לעשות שום אבחנה בין המגזר הציבורי והמגזר הפרטי. שכן, מדובר במכלול ממלכתי אחד, מרקם חברתי-כלכלי אורגני שבו כל רבדי האוכלוסיה שזורים אלה באלה. החוסן הלאומי של החברה הישראלית וכושר ההישרדות שלה נובעים מתוקף הסולידריות הלאומית. חונטת הבכירים, שבה יד רוחצת יד ברשת של אינטרסים אישיים ואוליגרכיים, לא רק מכבידה על משאבי המדינה אלא גם מאיימת על עצם קיומה של אותה סולידריות לאומית, שבלאו הכי הולכת ומאבדת את חוסנה.

הן הצעת החוק הצמחונית של שלי יחימוביץ' וחיים כ''ץ לריסון שכר הבכירים והן נסיונותיו המגונים של נתניהו להכשיל אותה, מעידים עד כמה השלטון, על כל מגזריו הפרלמנטריים, הממשלתיים ומן הסתם גם המשפטיים, שבוי למעשה ברשת הזדון של חונטת כרישי ההון, שתאוותם הגרגרנית לאגירת ממון אינה יודעת שובעה.

אין שום הצדקה כלכלית, חברתית או מוסרית לכך, שהיחס בין השכר הגבוה ביותר בחברה עסקית כלשהי לבין השכר הנמוך ביותר בה ירקיע עד לשיעור האסטרונומי של פי חמישים. זה הוא בעצם העקרון המנוסח בהצעת החוק של יחימוביץ' וכ''ץ. והנה, גם הצעה צמחונית כזאת, שכל כך מתפשרת עם האינטרסים של כרישי ההון, נתקלת באבני נגף שלטוניים. ללמדנו, עד לאיזה שפל מדרגה, של שעבוד מוחלט לאוליגרכיית כרישי ההון, התדרדרה מדינת היהודים המתהדרת בריבונותה.

מהאתוס הסוציאליסטי של הקמת המדינה, עברה מדינת ישראל מטמורפוזה סוציו-אקונומית של הסתגלות לאטימותו המוסרית של הקפיטליזם האמריקאי הגולמי. אלא שארה''ב המפוארת עצמה הולכת וקורסת תחת ערכי העוועים של אותה סגידה עיוורת למולך הממון. על אחת כמה וכמה ישראל הזעירה, שנאלצת להתמודד עם תנאי הקיום העוינים הכפויים עליה, אינה רשאית להסתאב בטומאת העוולות החברתיות של קפיטליזם חמדני, מנוכר ודורסני.

יתרה מזאת, מייסדי המדינה, חוזיה וחלוציה, ראו במדינה היהודית המתהווה מודל פוטנציאלי של חברת מופת לכל העמים. אכן, לא לזוועה הזאת פיללו מייסדי המדינה, שבסיוטיהם ההזויים ביותר לא שיערו בנפשם את קלונה הצפוי של המדינה היהודית המתחדשת. כגודל החזון, כך גודל הנפילה. ישראל של היום היא בסך הכל יישות מדינית פיאודלית המשועבדת לאוליגרכיה של כרישי הון חמדניים.

עצם פשרנותה של הצעת החוק לריסון שכר הבכירים ועצם המכשולים השלטוניים הבולמים את אישורה, ממחישים את אוזלת ידו של השלטון, שממנו לא תצמח שום ישועה להבראת תחלואיה המוסריים של המדינה. נותר רק להמתין לעם, לאותו רוב דומם שאולי יתחיל לחוש את העוצמה הגלומה בו לחולל את השינויים המיוחלים.

---