מדינת ישראל מציינת בהפרש של מספר ימים, שני ימי זיכרון. יום זיכרון לקורבנות השואה ויום זיכרון לחיילים שנפלו במלחמותיה של ישראל.
הגירסה הרשמית של ממשלת ישראל ומערכת ההסברה והחינוך בישראל קושרת בין שני ימי הזיכרון, בנוסח ''משואה לתקומה'', בבחינת אלה נהרגו כאשר לא יכלו להילחם ואלה נהרגו ''כגיבורים במלחמה'', והמסקנה ברורה: כדי שלא תהיה שוב שואה יש צורך בהרבה חיילים שיהיו מוכנים להיהרג למען מדינת ישראל. עד היום השיטה עובדת יפה. נוער ישראלי לפני גיוס מוסע בקבוצות מאורגנות, בעידודה של ממשלת ישראל וצבאה, למחנה ההשמדה אושוויץ, וחוזר משם מוכן להתנדב ליחידות הקרביות בצבא. השואה הוכיחה עצמה עד כה כלשכת גיוס מאד יעילה לצבא הישראלי.

שני ימי הזיכרון מסמלים את פולחן המוות הישראלי. בטקסים הרשמיים ליום הזיכרון לשואה מרבים הנואמים, מהממשלה, מהצבא וראשי מוסד ''יד ושם'' לדבר בשם ששת מיליוני המתים. זה באמת נוח לדבר בשם המתים, כל דובר רשמי יכול להדביק להם את עמדותיו ומאווייו, כשהמתים לא יכולים להשיב. זהו המצב הרצוי לראשי הממשל בישראל, שהפכו את השואה לנשק פוליטי יעיל ומקור לא אכזב לקבלת כספים.

מה שמקלקל את השורה בטקסי השואה הרשמיים, הם האודים המוצלים שנותרו בחיים. עשרות אלפי ניצולי שואה חיים בישראל בעוני נורא, חלקם לא מסוגלים לממן את התרופות, כי ממשלת ישראל לא מוכנה להעביר להם את מה שראוי היה שיקבלו, קצבה ממשלתית המבטיחה להם קיום אנושי, כולל דיור מסובסד ומתן תרופות חינם, כפי שנוהגת גרמניה בניצולי שואה. ממשלות ישראל לדורותיהן קיבלו מיליארדים רבים של דולרים על חשבון השואה, אבל במקום לתמוך כמתבקש בניצולים שהיגרו לישראל, רואה בהם הממשלה מטרד שזורקים לו מדי פעם מעות קטנות להשתקת המחאה הזועקת. מבחינתה של ממשלת ישראל הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות, הוא יתרחש ממילא תוך ממספר שנים, הוא להיפטר כמה שיותר מהר מאחרוני הניצולים. לאחר מותם ניתן יהיה להדביק להם כל מחשבת פיגולים ממשלתית, שהרי לא ייוותר מי מהם שיוכל להשיב.
בעוד לתמיכה בניצולים אין לממשלה כסף, יש לה די והותר לתמוך בהתנחלויות, בכיבוש, בסובסידיות לעשירים, ופנסיות נדיבות לכל החיים למי שפרשו מהצבא באזור גיל ה-‏40.

השואה לא הייתה יכולה להתרחש אלמלא הגזענות. השואה היא התפרצות וולקנית פראית, מעשה ידי אדם, שבבסיסה אידיאולוגיה גזענית. הלקח המתבקש - מאבק בלתי מתפשר בגזענות ובניגזרותיה, שנאת האחר, עריצות והפרות זכויות אדם. לקחים אלה , לא זו בלבד שלא נלמדו בישראל, אלא ישראל הפכה לבית קיבול של אידיאולוגיה גזענית ומשטר דיכוי אכזרי שקורבנותיו הם קודם כל הפלסטינים בשטחים הכבושים, אבל לאחרונה רשימת הקורבנות הולכת וגדלה גם בתחומי הקו הירוק, בדמות חוקים גזעניים שמופנים נגד האזרחים הערבים והסתה והכפשה נגד ארגוני ופעילי זכויות אדם.

הצבא בישראל ממלא תפקיד מהותי באירועי הזיכרון ליום השואה. בטקס המרכזי בירושלים, בהשתתפות כל ראשי השלטון הצבא, ניצב על הבמה משמר כבוד של צנחנים, שנלקחו ממשימות הכיבוש, הדיכוי, הטרטור וההשפלה בשטחים הכבושים, ואיש, בוודאי לא בממשל, כמו גם בחלק הארי של התקשורת הממוסדת, לא ראו בכך טעם לפגם.

גיליונות יום השואה של שני העיתונים הנפוצים ביותר בישראל ''ידיעות אחרונות'' ו''מעריב'', פרסמו בעמודיהם הראשונים תמונות של שתי הדמויות המרכזיות בממסד הביטחוני, כמייצגים את היום הזה. ב''ידיעות אחרונות'' זה היה ראש ''המוסד'' מאיר דגן, המחסל בדובאי שסוחב עימו שובל ארוך של חיסולים (שבמדינות בנות תרבות נחשבים רצח) מימי הכיבוש הראשונים של עזה לאחר הכיבוש ביוני 1967, וב''מעריב'' היה זה הרמטכ''ל גבי אשכנזי ''הקצב של עזה'' כפי שכונה בהפגנות בארה''ב – אלו הם הסמל הישראלי לזיכרון השואה.

לא רק הצבא השתלט על הזיכרון הישראלי, יחד עימו נמצאת גם הדת. טקסי יום השואה, ברחבי ישראל כמו גם במחנה ההשמדה אושוויץ, הם בעיקרם טקסים חילוניים, אולם מרבית הדוברים וחלק מהמשתתפים שמקיימים אורח חיים חילוני, חובשים כיפה, הגם שאין לזה שום הצדקה דתית. לאור העובדה שהדת היא מרכיב חשוב, אפשר לומר דומיננטי, בגזענות הישראלית וצועדת בנושא זה שלובת זרוע עם הצבא, אין פלא שהיא השתלטה על היבטים רבים של המרחב הציבורי בישראל.

ויש כמובן ''צעדת החיים'' בפולין במחנה ההשמדה אושוויץ, שכאמור מובלים אליה בני הנוער הישראלי כצאן לשטיפת מוח. הם יוצאים משם חפים מכל הומניזם, בדיוק כפי שנכנסו, לכך דואגים המדריכים הרשמיים מישראל. לכן לא התפלאתי כשקראתי ידיעות לפיהן נוער ישראלי, לאחר אותה ''צעדת חיים'' באושוויץ, התרועע עם נערות ליווי פולניות. מי שהופך את הכוח הצבאי כלקח עיקרי מהשואה, בל יתפלא אם לאחר הביקור במשרפות הוא מתפרע מוסרית גם בנושאים אחרים.

מה שנאמר לגבי יום הזיכרון לשואה, נכון בעיקרו גם ליום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל החל ערב יום העצמאות. הצבא ממלא תפקיד מכריע באירועי הזיכרון. בטקסים שנערכים בבתי הקברות ברחבי הארץ, מרבים ראשי השלטון והצבא לדבר בנוסח ''אנו נמלא אחרי המורשת שהותירו לנו הנופלים''. כמה נחמד, אבל מהי המורשת הזו? האם כל 22 אלף חללי המלחמות היו בעלי מורשת אחת? בוודאי שלא.

אני מכיר לא מעט חללי מלחמות, שלא היה להם האומץ לסרב, ולכן השתתפו במלחמות בהן לא האמינו. המורשת שלהם שונה לחלוטין מזו של ממשלת הימין הקיצוני של ישראל. כמו ביום הזיכרון לשואה, גם כאן המתים לא יכולים לענות, והדוברים הרשמיים עושים שימוש מופקר בסיסמאות נבובות ושקריות. מזל שיש כאלה שנותרו בחיים, שמבטאים אמת שונה, עדיין במיעוט, אבל היא לא תושתק, והיא תמשיך לשאת אלטרנטיבה , בין בגלוי, כל עוד מותר, ובין במחתרת, אם הימין הפשיסטי ישתלט על ישראל.

מה שכמובן לא נאמר בטקסים הרשמיים, הוא, שרבים מהחללים נפלו במלחמות ברירה מיותרות, בפעולות צבאיות שביטאו התגרות של ישראל נגד השכנים ובהשלטת הכיבוש. חלק ניכר מהנופלים היו עימנו בחיים אילו אימצו ממשלות ישראל מדיניות של שלום, במקום מלחמות, כיבוש והתפשטות.

לפני מספר שנים צירפה ממשלת ישראל את מה שקרוי ''קורבנות הטרור הפלסטיני'', קצת למעלה משלושת אלפים בני אדם, ליום הזיכרון ''לחללי מערכות ישראל''. אם נחליף את השפה הרשמית המכובסת, בשפה שמייצגת מציאות ממשית, ראוי היה לכנות קורבנות אלה כקורבנות מדיניות הכיבוש וההתנחלות או קורבנות המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש, ולמצער קורבנות הטרור הנגדי הפלסטיני לטרור הכיבוש הישראלי.
חיים ומוות ביד הלשון.

---

רגע של נחת

שנים רבות שאינני לוקח חלק באירועים כלשהם הקשורים ליום העצמאות. קשה לי להצטרף לחגיגות בישראל, שעה שהעצמאות נשללת מהעם הפלסטיני על ידי מדינתי החוגגת. כל זה נכון זולת אירוע אחד, - הערב האלטרנטיבי של הדלקת משואות שעורכת תנועת ''יש גבול'', ברחבה מול בנק ישראל בירושלים, שם נרצח בפברואר 1983 פעיל השלום וחבר ''יש גבול'' אמיל גריצווייג בהפגנה נגד מלחמת לבנון.
13 שנים שהערב הזה מתקיים, ואני משתדל לא להחמיץ אותו.

השנה הייתה חשיבות יתירה להדלקת המשואות של ''יש גבול'' לנוכח מסע ההסתה וההכפשה שעורכים תנועות הימין הקיצוני, בסיוע עיתונאים וחברי כנסת, וגם הזמר עמיר בניון בשיר מביש המכיל לא מעט כתמים חומים, נגד ארגוני ופעילי זכויות אדם.

מדליקי המשואות מייצגים כל שנה מיגוון פעילי זכויות אדם הפועלים לתיקון עוולות ופגמים בתחומי החברה והפוליטיקה, ככתוב במודעה לקראת הטקס: להפסקה מיידית של האלימות המיותרת וכיבוש השטחים הפלסטינים, לתיקון העוולות בחברה הישראלית, לתיקון היחס לחלשים שבקרבנו, לשלום עם כל שכנינו (''הארץ'', 16 באפריל, 2010).

הטקס האלטרנטיבי מתקיים במקביל לטקס הרשמי בהר הרצל, אבל איזה הבדל. בעוד בהר הרצל, קוראים מדליקי המשואות טקסטים תעמולתיים שהוכתבו על ידי הממשלה, ברחבת אמיל גרינצווייג קוראים מדליקי המשואות טקסטים שכתבו בעצמם, כל אחד לפי נטיות ליבו והשקפת עולמו.

הטקסטים האלטרנטיביים הם מאירי עיניים, לעתים מרגשים, תמיד מעוררי השראה. אילו אני שר החינוך הייתי הופך טקסטים אלה ללימודי חובה בשיעורי האזרחות, כי הם מבטאים את מה שישראל אמורה להיות ואיננה.

השנה ריגשו אותי במיוחד הדברים של שרה בנינגה, שייצגה את פעילות ופעילי ההפגנות השבועיות בשייח ג'ראח. היא הפיקה ממש מרגליות: ''איזו מין מדינה היא זו שמוציאה בני אדם לפליטות שנייה תחת אמתלה של שלטון החוק, ועוד קוראת לעצמה דמוקרטית?''; אילנה לח מארגון פסיכו אקטיב שעמדה על חשיבות האבל בעקבות טראומה. לא די שישראל גרמה לטראומות לעם הפלסטיני, היא אוסרת עליו להתאבל, כפי שבא לידי ביטוי בחוק הנכבה שישלול תקציבים מרשויות מקומיות וארגונים שיציינו את הנכבה; יאסין מוסא מפליטי דארפור, איתו חשתי סולידריות מיוחדת שהרי גם אני פליט, שעמד על הניכור שמגלה הממשלה כלפי סבלם של הפליטים; אהובה טספאי וגיל שטח חברי ועד עובדי הקבלן באוניברסיטת בן גוריון שעמדו על הניצול המחפיר והפגיעה בזכויות מהם סובלים העובדים, וקראו לנשיאת האוניברסיטה לקבל את עובדי הניקיון כעובדי האוניברסיטה. כבוד האדם העובד יותר חשוב מחיסכון כזה או אחר בתקציב המוסד; שרון דולב מגרינפיס שקראה לשימור כדור הארץ ולעולם חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי; וכך גם שאר מדליקי המשואות, המשורר מתי שמואלוף, סרבן הכיבוש שיר רגב, האמן דני אמיר שפעיל ב''כוח לעובדים'', אלישבע מיליקובסקי מא.ס.ף ארגון סיוע לפליטים, מיכאל מנקין משוברים שתיקה, פעיל השלום יהושע רוזין, מאזן גנאים ראש עיריית סכנין שנבצר ממנו להגיע אבל שלח ברכה כתובה וישי מנוחין שהנחה את הטקס בשום שכל וטוב טעם. כולם ייצגו את ישראל היפה, השפויה שוחרת צדק, שלום ושוויון.

ובל נזלזל בעצם המפגש של מאות פעילי שלום וזכויות אדם ממקומות שונים בארץ שלא ראו איש את רעהו זמן רב. ותמיד יש היכרויות חדשות שהרי זה מפגש רב דורי בין הצעירים ו''זקני העדה'' המשלבים ידיים במאבק משותף. אנשים המייצגים ישראל אחרת, כזו שהיינו רוצים לראות. יש במפגש זה משהו המרחיב את הלב, ממלא את המצברים באנרגיה חדשה, ומחזק את התחושה שעל אף שאנו מיעוט אנו לא לבד.

---

''שונאים אותנו יותר''

באוניברסיטת תל אביב מצוי המכון לחקר האנטישמיות. מדי שנה, לקראת יום הזיכרון לשואה, מפרסם המכון דו''ח על מצב האנטישמיות בעולם. בדוח האחרון שסוקר את שנת 2009 מוזכרים 1129 אירועים אנטישמים, מספר כפול בהשוואה לשנת 2008.
זו תמונה שמאמתת את מה שישראלים רבים ממילא חושבים: ''כל העולם נגדנו''. הכותרת לידיעה על הדו''ח ב''ידיעות אחרונות'', העיתון הנפוץ במדינה, ''שונאים אותנו יותר'', משקפת את הדעה הזו.

מי שקורא לא רק כותרות אלא גם את האותיות הקטנות, לומד, כי העלייה הדרסטית ב-‏2009 מקורה בפשעי המלחמה שישראל ביצעה במלחמת עזה. במלים אחרות, לא אנטישמיות קלאסית של שנאת יהודים באשר הם ללא קשר למעשיהם, אלא שנאת ישראל, או תחושת מיאוס ממנה, לאור התמונות הקשות ששודרו בעולם ממלחמתה של ישראל בעזה. אם שנאת ישראל לאור פשעי המלחמה היא ביטוי לאנטישמיות, אזי אין מנוס מהמסקנה, שמדינת ישראל היא כיום הסוכן היעיל ביותר להפצת האנטישמיות.

שמו הרשמי של המכון הוא ''המכון לחקר האנטישמיות והגזענות''. שאלתי את אחת מעובדות המכון האם המכון מפרסם גם דו''ח שנתי על מצב הגזענות בעולם, או לפחות על מצב הגזענות בישראל, מתברר שלא. האם פרופסור דינה פורת, העומדת בראש המכון, לא מתעניינת בתופעת הגזענות בעולם, או לפחות בישראל? זה לא שווה דו''ח? האם הקשר בין גזענות לאנטישמיות מסתיים בשמו הרשמי של המכון? זו גישה צרה, אפילו לאומנית, בוודאי לא מקצועית ולא אקדמית.

---

כל אדם שישי

לאחרונה התקיימו בחירות לפרלמנט בהונגריה. המפלגה הניאו פשיסטית זכתה להישג נאה. הכותרות בעיתונות הישראלית ציינו ש''כל אדם שישי'' הצביע למפלגת הימין הקיצונית שמתאפיינת בשנאת יהודים וצוענים. דומה כי את העלבון הזה מתקשים יהודים לקבל: לשנוא יהודים וצוענים בנשימה אחת? יש קהילות יהודיות ברחבי העולם, כולל בישראל, שעושות כל מאמץ להיבדל מהצוענים. הקהילה היהודית בגרמניה הצליחה לשכנע את ממשלת גרמניה לא לבנות אתר זיכרון אחד ליהודים ולצוענים, קורבנות השמדת עם, אלא ליחד ליהודים אנדרטה נפרדת, שהצוענים חס ושלום לא יבואו בשעריה.

מה שהעיתונים לא כתבו, הוא, שהמצב בישראל הרבה יותר גרוע. מי שהיה אומר שאחד מכל שישה יהודים בישראל הוא גזען וניאו פשיסט, היה ממש מחמיא לישראל, לאור המצב בפועל. אם נצרף את כל הקולות בכנסת הנגועים בגזענות, (ש''ס, אגודת ישראל, הבית היהודי, האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, שלושה ח''כים מהליכוד (לפחות), שלושה מקדימה (לפחות) כמייצגים את הבוחרים בישראל, נמצא כי המצב כאן חמור בהרבה מזה שבהונגריה, ויש להונגריה עוד כברת דרך ללכת כדי להגיע לרמת הגזענות בישראל.

וזו גם תזכורת למכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב, שהניסיון להפריד בין אנטישמיות וגזענות, בין שנאת יהודים לשנאת צוענים או ערבים, או שחורים, במחקר ובפרסומים הוא מלאכותי ונדון לכישלון.

---