הגירסה המקורית פורסמה באתר של המחבר.

לקראת יום הזיכרון אנחנו מתייחדים עם הקורבנות שהיה עלינו להקריב לשם העצמאות. בצורה טבעית הולך ונמוג הזיכרון של מלחמת השחרור. עברו 60 שנים, חלק מבני המשפחות השכולות כבר הלכו לעולמם. החלק האחר כבר הזדקן.

הרוב הגדול של אזרחי המדינה לא חווה את הדברים כך שבצורה טבעית מופנה האבל למלחמות היותר קרובות בזמן. מבלי לגרוע מאומה מזכר הנופלים במלחמות ומעשי האיבה האחרונים, מבלי לגרוע מאומה מהזיכרון שחייב להישאר מהמלחמות ומעשי האיבה האחרונים אני רוצה להתייחס למלחמת השחרור.
אין מספיק דגש על הנס הגדול שחווינו.

1946-1947
ההתנגשויות בינינו לבין הערבים מחריפות.
ההתנגשויות בינינו לבריטים מחריפות.
הבריטים מפנים כוחות צבא גדולים מאירופה שלאחר המלחמה לכאן.
הבריטים נוקטים בעמדה יותר ויותר אנטי יהודית ויותר ויותר פרו ערבית.
בארה''ב, מחלקת המדינה, מנסה ללחוץ על הנשיא טרומן לא לתמוך בהחלטת החלוקה.
במשרד החוץ מגייסים את הגנרלים, בוגרי מלחמת העולם, להסביר לנשיא את המצב הצבאי.
כולם בדעה ברורה שאין ליישוב היהודי שמץ של סיכוי להצליח במלחמה מול הערבים.
הבריטים, מהצד השני, מוסיפים ללחץ ושולחים את פלדמרשל מונטגומרי לשיחה עם טרומן.
מונטגומרי אמר לטרומן כי ליהודים צפויה שואה שנייה.
טרומן השתכנע והיה צורך במאמץ גדול מאוד של נחום גולדמן וחיים וויצמן לשכנע אותו מחדש.
(יש סברה כי מכר יהודי של טרומן עזר בנושא זה.)

כל אנשי הצבא צדקו. לא היה סיכוי ליישוב היהודי להחזיק מעמד. הניצחון במלחמת השחרור הוא הנס הצבאי הגדול ביותר שהיה אי פעם.

הבא נתבונן ביחסי הכוחות ונבין על מה מדובר:
בצד שלנו, ישוב שמנה אז 600,000 בסך הכל. כולל נשים,ילדים וזקנים. הנשק הכבד ביותר הוא מספר מצומצם של מכונות יריה.

הצד השני, קודם כל מעל מיליון ערבים פה בארץ, לעזרתם חשו הגורמים הבאים:
צבאות מצריים, ירדן, לבנון, סוריה, עיראק.
מתנדבים ערבים מארצות ערביות אחרות שרוכזו ''בצבא השחרור'' של קאוקג'י.
כוחות עזר של מדינות ערביות שונות כגון סעודיה, סודאן וארצות המגרב.

בנוסף לכך הבריטים עזרו גם הם לערבים בכל מני דרכים כמו להעביר לידי מקומות אסטרטגים לדוגמא משטרת לטרון ומשטרת עיראק סויידן, חיפוש והחרמת נשק מאיתנו אבל לא מהערבים וכדומה.

לצבאות הערביים היו טנקים, מטוסים,ספינות מלחמה,תותחים והכול בשפע. לנו היו בקושי מספר מצומצם של מקלעים. קשה לייצר טנקים במחתרת.

המצב היה כל כך נואש עד כי היו צריכים להמר בצורה מטורפת במספר הזדמנויות ולהעביר נשק ואנשים ממקום למקום תוך הפקרת יישובים לכיבוש וטבח. לדוגמא מבצע נחשון – פריצת הדרך לירושלים.
ירושלים הייתה במצור כבד והיה חשש של נפילת העיר וברור מה נפילת ירושלים הייתה עושה למורל.

בן גוריון הורה לקחת אנשים ונשק מכל מקום להביא אותם לירושלים למבצע של פריצת הדרך והבאת אספקה לעיר. בזמן הזה למעשה עשרות ישובים היו ללא הגנה כמעט ובאורח פלא הערבים לא תקפו אף ישוב.

הייתה מלחמה ב-‏100 חזיתות, בתוך הערים ומחוץ לערים, ישובים בלמו טנקים ומטוסים. לא היה מקום אחד שהיה שקט. בכל העולם לא היה מומחה צבאי אחד שיכול היה להסביר את הניצחון המדהים.

אז לקראת יום העצמאות שלנו אנחנו חייבים לזכור שלמרות כל הצרות (החמאס, סוריה, חיזבאללה, האיראנים ושאר השונאים) היינו במצב הרבה יותר גרוע ואם שרדנו את זה אז נשרוד כל דבר.

---