לפני כעשרה ימים פורסמו בכותרות ענק דברי בקורת קשים ביותר של עו''ד אורי קורב על המערכת השפוטית שלנו. עו''ד קורב הוא פרקליט בכיר בפרקליטות המדינה וחבר בצוות התביעה במשפטו הפלילי של אהוד אולמרט - ראש הממשלה לשעבר. ללא כל ספק הדברים שנאמרו על שופטים בכלל ונשיאת בית המשפט העליון בפרט היו קשים ביותר. המרצה כינה כמה שופטים, ביניהם נשיאת ביהמ''ש בעליון, בתואר של חָמוֹרִים. מה שהכה בתדהמה את צבור העתונאים והמשפטנים בעיקר, שהדברים נאמרו בפני סטודנטים למשפט - עורכי הדין של המחר. אין ספק שדבריו של עורך-הדין קורב זעזעו לראשונה את אמות הסיפים של מערכת המשפט בטלטלה אדירה. וכמובן שתגובת המשפטנים, פרקליטים ושופטים לשעבר, היתה בהתאם. דהיינו, של אנשים שנושכו על ידי נחש.

עד עתה שמרנו על מערכת המשפט מכל משמר, מחשש שמא יטילו בה דופי. מעולם היא לא עמדה תחת שבט הבקורת באופן נוקב. על אף המשפט הידוע במסכת סנהדרין ''יקוב הדין את ההר ולא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא''. בהכללה משמעות המשפט היא כי על השופטים לשפוט ללא מורא, והוא הדין גם על מבקריהם שיעשו אותו הדבר - אם הבקורת תתבקש. אבל אנחנו אתרגנו את המערכת המשפטית. הרשות המחוקקת והרשות המבצעת כל כך נגועות באיידס פלילי, וזה גרם לנו לשמור על הרשות השופטת שתהיה צחה וזכה. גם כאשר פרופסור למשפטים, חתן פרס ישראל, מתח בקורת קשה על פסק דין של בית המשפט ששפט את השר חיים רמון, כל המשפטנים רגמו את הפרופסור המלומד בחרפות וגידופים - כאחד שבא להרוס את בית המשפט.

במבט לאחור, מה שקרה כאן הוא חזרה על ספורו של הסופר הנורבגי הנריק איבסן ''המלך הוא ערום''. העתונאים והמשפטנים עשו יד אחת כל הזמן כדי להלביש את מערכת המשפט במחלצות פאר. ופתאום קם עורך-דין ומכה בהלם את המערכת, וזועק כי נשיאת בית המשפט העליון ערומה. והארץ ההמומה עמדה מלכת. וכל חברי הגילדה המשפטית הגיבו כנשוכי נחש. וכאן קרה משהו מוזר. במקום לאבחן את מצבם של הננשכים ולעסוק בהבראתם, כולם עסוקים בנסיון להרוג את הנחש - במקרה דנן את עו''ד קורב. כאילו שהריגתו היא שתביא לנו את המזור.

סטודנטית למשפטים בשנה ג', מספרת ברדיו כי בקרה בבית משפט כצופה מן הצד. והנה אמו של נאשם מנסה לומר לבית המשפט משהו על הנאשם שהוא בנה, והשופט משסע את דבריה ואומר לה: ''את תסתמי את הפה שלך. את שקרנית ואני לא רוצה לשמוע אותך''. והסטודנטית שהוכתה בהלם מהתנהגות השופט שאלה: האם כך צריך להתנהג שופט? במוסף הכלכלי של עתון ''הארץ'', מראיינים פעם בשבוע עורך-דין מצליח. בראיון יש שגרת שאלות רוטינית שחוזרת על עצמה עם כל מרואיין. אחת השאלות שהמרואיין נשאל: מה הדבר שמציק לו ביותר בעבודתו כעורך-דין. עורכת-הדין האחרונה שנשאלה את השאלה הזאת השיבה: שיושב מולי שופט על כס המשפט שאינו ראוי לשבת על כס השפוט. משמע שיש דברים בגו בדברי עו''ד קורב.

לפני הרבה שנים ראיתי סרט צרפתי מהאסכולה הניאו-ריאליסטית. הסרט נקרא ''האמת הכפולה'' (Le deux verite). הגבור בסרט הוא עורך-דין שנטש את המקצוע עשרים שנה. והוא הסכים לקבל על עצמו להגן על צעיר שנאשם ברצח - שאף עורך-דין אחר לא רצה לקחת על עצמו את המשימה. כי ההפסד היה בטוח. ואז הוא נשאל על ידי אחד מחבריו למקצוע, שהזכיר לו את נטישת עריכת-הדין: ''איך אתה מרשה לעצמך לקחת עליך משימה כזאת?'' והוא השיב: ''אני סומך על טפשותם של אנשים''. מכל האמור לעיל, אנו רואים שבני אדם טועים, וביניהם גם שופטים. אז במה חטא עו''ד קורב?

מה גם שהסטודנט שהביא את הקלטת לפרסום, אמר שהדברים נאמרו ברוח שובבית בשעור השוואתי של המשפט - על ההבדל בין התאוריה המשפטית הנלמדת בכיתה לבין המאבקים המתנהלים בין כתלי בית-המשפט. בארה''ב למשל, אוניברסיטה שמכבדת את עצמה תמיד תעדיף להעניק משרה של מרצה לעו''ד משכיל, שיש לו נסיון עשיר במאבקים משפטיים. דהיינו, השכלתו של האיש מחד ונסיונו המעשי מאידך מהווים מטען משפטי שערכו לא יסולא בפז.

מה שמטריד בכל הפרשה שאיש מבין כל המשפטנים רמי המעלה לא עצר לרגע כדי לשאול את עצמו: שמא טעיתי? ואולי צריך אני ליטול קורה מבין עֵינָי? יש כלל בפסיכולוגיה שאומר, כאשר אומרים לך משהו, או מתייחסים אליך בצורה מוזרה, שאל את עצמך מדוע זה מגיע לך? ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם בערך כדברים האלה: עשיתי הרבה טעויות בחיים. אבל אם לא הייתי עושה טעויות לא הייתי עושה כלום. דוד בן-גוריון אמר פעם, כאשר הטיחו בפניו בקורת על ממשלתו, ''בכל מקום שיש אור חייב להיות גם צל''. דהיינו שבעשייה תיתכנָּה גם טעויות.

• • •

אבל בכל זאת נשאלת השאלה איך הגענו למצב הזה? לי יש רק מענה אחד: כאשר המנהיגות כושלת המשפט תופס את מקומה. עקב שחיתותם של פרנסינו הכל נמדד אצלנו באמות מידה משפטיות. המוסָר שאותו צריכה המנהיגות לשאת נפל לשאול תחתיות. בכל מדינה מתוקנת, איש צבור חייב להתפטר אם רק דבק בו סרח כלשהו. ואילו אצלנו נשיא וראש ממשלה מוזמנים לחקירה תחת אזהרה והם נשארים על כנם בטעון שהם חפים מכל רע כל עוד לא הורשעו בבית המשפט. בתנאים כאלה החוק הופך לשלטון. בעבר כתבתי לא אחת, כי אף פעם לא אהבתי את המושג ''שלטון החוק''. מפי מורי הפרופ' בנימין אקצין שמעתי: ''כל שלטון ממושך סופו שיהיה מושחת''. וכידוע במדינה מתוקנת אי אפשר להחליף, במשמע לבטל, את החוק. זאת ועוד בכל מדינה יש מאבקים תדירים להפיל את השלטון - אז מה האם נפיל את החוק?

אבל אם כולנו, ובפרט מנהיגינו, היו מתייחסים לחוק כאל ערך, ובמקום שלטון החוק היינו מאמצים את מטבע הלשון ''עליונות החוק'' - המצב היה שונה, כי אז המוסר היה חוזר לשכון במקום הראוי לו.

---