לא הייתי זקוק לדו''ח ועדת החקירה של האו''ם בראשות השופט ד''ר ריצ'רד גולדסטון שמצא כי במלחמת עזה (''עופרת יצוקה'' בשמה הרשמי) בוצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כל מי שצפה באירועים בשידורים חיים של תחנות הטלוויזיה הבינלאומיות, מבלי להיות נתון לשטיפת המוח של התעמולה הישראלית, נוכח בזמן אמת שעה שבוצעו הפשעים.

השופט גולדסטון, יהודי וציוני, בוודאי חיפש כל שביב של נתון שיוכל לסייע לישראל ולמנוע דו''ח מרשיע, אולם העובדות היו חזקות מכל והכריעו את הכף לחובת ישראל. אף אדם עם מעט תבונה, לא יקבל את הטעון לפיו השופט גולדסטון, היה אמין שעה ששימש כתובע וחוקר ברצח העם ברואנדה ופשעי המלחמה בסרביה, הפך פתאום לעוכר ישראל.
כוחו של הדו''ח, על למעלה מ-‏500 עמודיו, נעוץ בבדיקה יסודית ופרטנית של העובדות, הכל ממוסמך ומתועד כדבעי, כפי שמצופה משופט בעל מוניטין בינלאומיים כריצ'רד גולדסטון.

והתמונה אכן מדכאת עד אימה. לא יעזור למכונת התעמולה הישראלית, המבקשת לקעקע את הדו''ח, בסיועם של כל המי ומי בפוליטיקה, בתקשורת ובצבא. העובדות מוצקות כמו עופרת יצוקה: צבא הפלישה הישראלי בעזה טבע באורגיה של הרס והרג; ירה על אוכלוסיה אזרחית, כולל נשים וילדים שהניפו דגל לבן; ירה על צוותים רפואיים ואמבולנסים; נתן לפצועים לדמם למוות; הפציץ בתי חולים, מסגדים בהם מצאו פליטים מחסה, בתי ספר, ואלפי בתי אזרחים; השתמש בזרחן לבן באזורי מגורים ובתחמושת האסורה במקומות צפופי אוכלוסין, כמו פגזי פלשט שמטרתם להרוג ברדיוס גדול וללא אבחנה כמה שיותר בני אדם.

המסקנות מהדו''ח בוהקות כשמש ביום קיץ מזרח תיכוני: מי שתכננו וביצעו את המלחמה בעזה הם פושעי מלחמה שיש להעמידם לדין. רשימה חלקית: ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ''ל גבי אשכנזי, אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, המח''טים והמג''דים שלקחו חלק פעיל במלחמה, ושרת החוץ לשעבר ציפי לבני (שבבית המשפט, במסגרת טעונים לעונש תוכל לטעון כי ביקשה לסיים את המלחמה בשלב מוקדם יותר).

תקוותי, שהדו''ח ימצא את דרכו למועצת הביטחון ומשם לבית הדין הפלילי הבינלאומי שהוקם לא מכבר, על מנת שיוציא צווי מעצר בינלאומיים נגד הפושעים.
אולם גם אם ישראל תצליח לחלץ את ראשיה מהעמדה לדין, בעזרת וטו אמריקאי, יש לדו''ח הזה כמו לדו''חות קודמים אפקט מצטבר. לאט, לאט נשחקת הלגיטימיות של האפרטהייד והכיבוש הישראליים.

אילו הייתה לי גישה ללשכותיהם של הרמטכ''ל ושר הביטחון, כמו לאותו חייל במחנה מטכ''ל שגנב את כרטיס האשראי של הרמטכ''ל, הייתי אומר להם: אינני נוקט בשיטות שלכם של הוצאה להורג ללא משפט, ולכן לא אוציאכם להורג, אבל אני עוצר אתכם עתה במסגרת מעצר בידי אזרח (יש הליך כזה) ומביא אתכם לספסל הנאשמים בהאג. יתכן שלא אזכה לראות זאת, אבל אולי ילדיי, או נכדיי, או ניניי יהיו עדים לעשיית צדק, הגם באיחור.

---

פורנו האבל

מותו של הטייס סגן אסף רמון בהתרסקות מטוסו שעה שהיה בטיסת אימון, הוליד איבוד כל קנה מידה.
מבקר הטלוויזיה של ''הארץ'', ירון פריד, כינה זאת ''פורנו אבל'' (''הארץ'' 15.9.2009).

אסף רמון, מי שסיים לפני מספר חודשים קורס טיס, הוא בנו של אל''מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי שנספה בהתרסקות החללית קולומביה בדרכה חזרה לכדור הארץ. אינני יודע אם זה סמלי אם לאו, אבל שני הקצינים, האב ובנו, מצאו את מותם מחוץ לישראל. האב בארה''ב והבן בהרי חברון, חלק מהשטחים הכבושים שלא סופחו לישראל אבל ישראל עושה בהם כבתוך שלה.

אין ספק, מדובר בטרגדיה משפחתית, אבל להפוך אותה לאבל לאומי? כל ראשי המדינה השתתפו בהלווייתו של הטייס הצעיר, ושר החינוך הנחה את כל בתי הספר להקדיש שעורים למשפחת רמון. אכן, יש כאן פורנוגרפיה של האבל.

אימו של אסף, רונה רמון, אמרה בהלוויית בנה, כי ''הבטיחו לשמור עליך'' הבטחה שלא קוימה. בעניין זה היא יכולה לבוא בטענות גם לעצמה, שהרי אסף, כבנו של חלל צה''ל, היה יכול לקבל פטור מגיוס ליחידה קרבית, אולם היא חתמה על טופס המאשר את גיוסו של בנה כטייס בחיל האוויר. היא נשבתה בתפקיד האם הגיבורה נוסח ישראל שלאחר מות בעלה, הסכימה שבנה ימשיך את האב.

אין כמעט מחמאה בלקסיקון הישראלי שלא נקשרה לבן הצעיר ולאביו. בכך בא לביטוי פולחן הצבאיות הישראלי. אסף כונה ''נסיך ישראלי'' בן למשפחה מלכותית בגרסה ישראלית. הם כונו לא רק גיבורים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, אלא הפכו לסמל של אנשים ערכיים, שמהם יש ללמוד ואותם לחקות.

ערכיים? במה באה לביטוי הערכיות שלהם, ולאו דווקא הם אישית אלא כמייצגים את מה שקרוי ''משפחת חיל האוויר''. מהי תרומתם לתרבות, לערכי הרוח, לדמוקרטיה, לזכויות אדם? נאדה, אפס.
אילן רמון, כחבריו לחיל האוויר, השתתף במלחמת לבנון הראשונה בה ביצע חיל האוויר פשעי מלחמה בהפציצו יעדים אזרחיים. בנו וחבריו לקורס הטיס, היו בעיצומם של אימונים שמכשירים אותם להפציץ, בעזה, בלבנון, ולהשתתף במלחמות הבאות שישראל תיזום.

בסטנדרט ישראלי אלו היום האנשים הערכיים, ובכך מתבטא הסחף שחל בחברה הישראלית לעבר חברה כוחנית שוחרת מלחמות.
לטעמי, אנשים ערכיים הם אלה התורמים לחברה אזרחית, דמוקרטית, שוחרת שלום ושוויון, ומסרבים לקחת חלק בהפרות זכויות האדם שמדינת ישראל מבצעת עשרות שנים, כמו טייסי המילואים שהודיעו כי יסרבו לקחת חלק בהפצצות עזה. אלו האנשים הערכיים. בישראל של היום הם מיעוט, ומולם ניצב פולחן משפחת רמון, כביטוי לישראל שירדה מהפסים.

---

סגרו מעגל

הפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, קיבל לאחרונה פה אחד חוק המבטל את כל גזרי הדין של גרמנים שהורשעו בבגידה במלחמת העולם השנייה. בכך השלימו חקיקה של זיכוי כל מי שהורשע בגרמניה הנאצית באי נאמנות לסוגיה השונים, (סרבני שירות, ''משתמטים'', ככינויים בשעתו, ודומיהם). לקח לגרמניה 64 שנים להגיע להחלטות מובנות מאליהן במדינה המבקשת להיות דמוקרטית, אבל בדיוק למצבים כאלה נוצרה האמרה מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

החלטה זו מכניסה אותי לסוג של אופטימיות גם בישראל. יש כמובן הבדלים ניכרים בין גרמניה של אז וישראל של היום, אבל יש גם קווי דמיון, ואחד מהם: המדינה מעל לכל.

אולי, בעוד שנים, אם ישראל תשכיל לעבור את שלב הגזענות ותהפוך למדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, תקבל הכנסת העתידית החלטה המבטלת את כל ההרשעות של מי שפעלו למען דמוקרטיה, נגד גזענות, וסרבו לקחת חלק בפשעי מלחמה, בין כחיילים, בין כמי שסירבו להתגייס מלכתחילה.

או אז יחזרו אנשים שהורשעו על לא עוול בכפם להיות מה שהם, אזרחים יקרים שביקשו להקים כאן משטר דמוקרטי ראוי לשמו. מרדכי ואנונו יקבל את מקומו הראוי כלוחם נגד נשק גרעיני, בתי ספר יקראו על שמו במקום על שמם של אנשי צבא, טלי פחימה תזוכה, עזרא נאווי יהיה מופת למאבק לא אלים נגד הכיבוש, וכך כל הסרבנים ו''המשתמטים'' (בז'רגון הרשמי, בגרמניה כמו כאן) שויתרו על חירותם למען רעיונות נשגבים.

ברוח זו אני מברך את קוראיי בשנת שלום, סיום הכיבוש והעמדת פושעי המלחמה לדין, בנוסף לכל הברכות המקובלות, של אושר, שמחה והגשמת חלומות.

---