הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של המחבר, שנעשתה באוניברסיטה העברית בירושלים. נושא העבודה ''
הפקוד הצבאי וההנהגה המדינית של ישראל לנוכח בעיות הבטחון 1963- 1967''. בחלק מהעבודה המחבר בודק את ההתנהלות הפנימית של כל גוף בנפרד. אבל, וזה העיקר, מערכת היחסים במימשק שבין הממשלה לצבא עוברת שיקוף קפדני לאורך כל הספר. אפשר להצביע על לא מעט מדינות ברחבי תבל, שחלק מנקודות החכוך המתוארות בספר בין הדרג האזרחי לבין הדרג הצבאי, היו יכולות לגרום להפיכות צבאיות –
וייצמן כראש אג''ם:
על המטה הכללי להכריח את הממשלה לפעול (עמ' 336). דבר שאצלנו, לשמחתנו זה לא קרה.
כמי שהתנ''ך מצוי באמתחתו, פעל המחבר בעצת שלמה המלך בשיטת הנמלה, ובחריצות רבה אסף פיסות מידע ממקורות רבים ומגוונים (218), ושזר אותן למארג אינפורמטיבי עשיר ביותר. והקורא משתכר מהטלטלות הרבות בין נקודות השיא והשפל של הארועים, משל היה מנווט את קריאתו בין גלי הים. כל ארוע וכל מהלך המתוארים בספר כסיבה ומסובב, גוררים את הקורא אל תוך הסקרנות כמערבולת מגנטית. כיון שצה''ל וממשלת ישראל פתחו בפני החוקר את כל הארכיונים הסודיים ביותר, הנוסח המלא של העבודה היה מסווג כסודי. הספר הוא הגרסה המצונזרת של העבודה, דהיינו, הושמטו ממנו הקטעים החושפים נושאים מודיעיניים חשובים ביותר.
הספר עוסק בשני מישורים של מתח, המתיחות בין ישראל לבין מצרים וסוריה מחד, והמתח בין הדרג המדיני לדרג הצבאי בישראל מאידך. כמובן שהמתח בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני הוא נגזר מן המתח הראשון. כמו כן העדר שפה משותפת בין צמרת צה''ל לבין שרי הממשלה, שנבע מהבדלי הגיל, המזג והרקע הסוציולוגי ביניהם, תרם גם הוא למתח (עמ' 14). הבדלים אלה גרמו לכך שלא תמיד שני הדרגים ראו עין בעין את הפתרון הרצוי למשבר. בהעדר ידיעה על כוונות השכנות הערביות, כל פעולה שלהן הזמינה תגובה ישראלית. והוויכוחים בין הממשלה לבין צה''ל היו האם להגיב בכלל, ואם כן מהו אופי התגובה והיקפה הרצוי - וזה יצר את המתח. והשאלה שעמדה לעיני החוקר, האם תצלחנה ''הפרדות הזקנות'' (ממשלה) לרסן את ''הסוסים הדוהרים'' (המטכ''ל). המתיחות בין הממשלה לצבא נבעה מנסיונות הריסון של הממשלה.
התקופה (1963 - 1967) שבה עוסקת עבודת המחקר היתה תקופה קשה במיוחד, והיא משמשת למעשה כזירת התגוששות פנימית בישראל, ובמקביל גם בין ישראל לבין שכנותיה. בזירה הפנימית,
בן-גוריון הסמכותי והבוטח התפטר, ואת מקומו תפס
לוי אשכול ההססן (חצי תה חצי קפה). על רקע זה, בן-גוריון ו
שמעון פרס נאבקו בלוי אשכול, כדי שזה יוותר על תיק הבטחון (עמ' 48). הזירה החיצונית יצרה מתחים בין ישראל לשכנותיה בגלל שני פרוייקטים שישראל היתה עסוקה בהם. האחד, פרוייקט המים הענק הידוע בשם ''המוביל הארצי'', שהוא ענין אזרחי פנימי ישראלי. השני, פרוייקט הכור ב
דימונה. הראשון הטריד את הערבים בכלל ואת הסורים בפרט, כי שכנינו ''הנחמדים'' הבינו שישראל עוסקת בבניית עורק חיים, שיאפשר לה קיום לטווח ארוך. והשני הטריד בעיקר את המצרים. במבט רטרוספקטיבי היום אנו יכולים להבין את דאגתו של הנשיא המצרי,
גמאל עבד אל-נאצר, בענין הכור הגרעיני הישראלי, כשם שישראל מוטרדת היום מהקמתו של כור כזה באחת משכנותיה הערביות. ולכן כל תקרית לוותה בדאגה, וכל תגובה יצרה עננה - מתוך הדאגה שמא הדברים ייצאו מכלל שליטה. שכן כל הצדדים הנוגעים בדבר –
מצרים,
סוריה וישראל - לא רצו במלחמה. עד כמה שהדבר ייראה מוזר, האירוניה היא שדווקא הפעלת פרוייקט המים הישראלי שימש ''קזוס בלי מוצהר של מדינות ערב'' (עמ' 87).
בנוסף לכך, ברקע של כל המתחים הללו עמדה גם המתיחות העצומה בין ישראל לבין המעצמות הגדולות.
ברית-המועצות מחרחרת המלחמה באזור, מתוך אינטרס לגונן על בת חסותה סוריה (עמ' 119).
ארה''ב שדאגה לאינטרסיה גם כן, הדליקה אור צהוב לישראל בחוסר תמיכה אם היא תפעל באופן עצמאי:
ישראל לא תהיה לבד, אלא אם תחליט ללכת לבד (עמ' 239). וכמובן האיום של נשיא צרפת,
שארל דה-גול, שהדליק אור אדום חזק, ואיים שיבולע לישראל אם תפתח באש ראשונה (עמ' 316). צריך להדגיש, כי כל המעצמות נקטו בעמדתן, מתוך כוונה למנוע מלחמה.
אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. הגבול החם והרותח היה בצפון עם הסורים, כי הגבול עם סוריה היה מאד מסובך. אנשים היום אינם מודעים לפרובלמטיקה שהיתה אז. מזכרוני אציין כי היו לנו ארבעה גבולות עם הסורים. הראשון - הגבול הבינלאומי המנדטורי; השני - גבול שביתת הנשק; השלישי - גבול העיבוד החקלאי; והרביעי - גבול המרעה. ממשלת דמשק היתה נחושה למנוע מישראל את פיתוח ''המוביל הארצי'' על ידי הטיית מקורות הירדן; וגם למנוע מישראל עיבוד חקלאי באזור המפורז הסמוך לגבול. היא לא רצתה במלחמה, היא קיוותה שההטיה והירי על החקלאים, שיפריעו לפיתוח ישראל, ילוו בפעילות מלחמתית מקומית. מנגד, ישראל היתה נחושה בהחלט להשלים את מפעל ''המוביל הארצי'' ויהי מה.
דוגמא להבדלי ההתייחסות בין הדרג הצבאי הלוחמני לבין הממשלה הדפנסיבית ניתן לראות בספור הבא. בנובמבר 1964 הוחל בעבודות הכשרת קרקע לקטע דרך שנוי במחלוקת באזור בריכת הדן. הסורים הגיבו בירי. הרמטכ''ל
רבין מבקש מראש הממשלה אשכול אשור להפעיל את חיל האוויר. אשכול מאשר. רבין מעביר את האור הירוק למפקד חיל האוויר, עזר וייצמן, וזה מעלה לאוויר 50 מטוסי קרב מסוגים שונים, שתקפו מוצבים ועמדות ארטילריה סורים. אשכול נתן אישור עקרוני ומפקד חיל האוויר הוא שקבע את היקף הפעילות. ברור שראש הממשלה לא התכוון לסוג כזה של פעילות שעלול לסבך את ישראל במלחמה. בישיבת הממשלה ביום ראשון לאחר מכן, ראש הממשלה הותקף קשות על ידי שריו (עמ' 92-90).
המודל הזה של תקרית גבול שבגלל תגובת חיל האוויר הישראלי יצאה מכל פרופורציה חזר על עצמו ב-7 באפריל 1967. הצבא פעל על דעת עצמו. מפקד חיל האוויר גם כן פעל על דעת עצמו. וכך
בהיסח הדעת, וללא כל דיון מוקדם ושיקול דעת, הפכה תקרית מקומית למהלך בעל משמעות אסטרטגית... שנתפסה מן הסתם במוסקווה, בקהיר ובדמשק כאות למגמה ישראלית מרחיקת לכת למוטט את המשטר בסוריה (עמ' 194). הכשל המערכתי הזה - מדיני, צבאי ומודיעיני - שפעל בשיטת ''הַסְּמוֹךְ'',
הוביל את מדינת ישראל נגד רצונה למלחמה ביוני 1967.
צה''ל נקט מהלך, שאיש בדרג המדיני לא דן בו ולא אישר אותו, ולא נעשתה הערכת מצב נכונה - לא לפניו ולא אחריו - על תוצאותיו האפשריות (שם).
חמורה לא פחות היא התופעה שמאבקי הכח והמתיחות בין הצבא לממשלה מגיעה לגורמים דיפלומטיים זרים. במאי 1967 בתקופת ההמתנה, כאשר התברר למפקדי הצבא כי אין סיכוי לפעילות צבאית לפני מיצוי המהלך המדיני,
הם (מפקדי הצבא) ראו צורך להתערב במאמץ הדיפלומטי... סימן ראשון לפעילות זו אפשר לראות ביוזמותיו של שלמה ארגוב, קצין הקישור של משרד החוץ במטכ''ל. ארגוב מתח בקורת על משרדו, ששקפה את עמדת המטה הכללי. הוא נועד עם השגריר האמריקני בישראל, וולוורת' ברבור, הדגיש בפניו את חשיבות מרכיב הזמן ורמז, כי קרובה פעולה יזומה של צה''ל. דבריו החרידו את השגריר, כי הוא הבין מדברי ארגוב שצה''ל יפעל על דעת עצמו (עמ' 282).
העניינים ביחסים שבין הממשלה למטכ''ל הלכו והחמירו. בדיון מטכ''לי שנערך ביום 29 במאי 1967, חברי המטה הכללי התבטאו בחריפות נגד הממשלה ההססנית.
חריף מכולם היה ראש אג''ם, עזר וייצמן, שאמר כי ''על המטה הכללי להכריח את הממשלה לפעול (עמ' 336). כעבור יומיים, ב-1 ביוני 1967, וייצמן התפרץ ללשכתו של ראש הממשלה בסערת נפש. ההתפרצות היתה בוודאי ביטוי למצוקתו האישית (בגלל מינויו של
בר לב כסגן רמטכ''ל) של וייצמן, אך יותר מזה היא שקפה את הלחץ שהצטבר במטה הכללי כלפי הדרג המדיני. ''וייצמן פרץ בבכי ושאג מול פניהם הנדהמות של אשכול ו
שפירא:
המדינה נהרסת, הכול נהרס. הוא צעק:
אשכול תן פקודה וצה''ל ייצא למלחמה. למה לך את משה דיין?! מי צריך את יגאל אלון?! יש לנו צבא חזק והוא רק ממתין לפקודה שלך. תן לנו פקודה ואנחנו ננצח (עמ' 347).
בשיאו של המשבר, ב-30 במאי, נכנע המלך
חוסיין ללחצים הפנימיים בארצו ונסע למצרים לחתום על ברית הגנה דו-צדדית עם נאצר שהיה שנוא נפשו של חוסיין, כי בכל הזדמנות נאצר עלב בו. השיא היה כאשר נאצר כינה את חוסיין ''הזונה של ירדן''. בערבית שתי המלים הן בעלות אותו המשקל,
עאהל=מלך ו
עאהר=זונה. נאצר קרא לו עאהר אל-אורדון (عاهر الأردن).
הכפפת הצבא הירדני תחת פקוד מצרי, והכנסת הצבא העיראקי לירדן יצרו איום אסטרטגי קיומי פוטנציאלי ממשי מאד על ישראל (עמ' 351). הצעד הזה של חוסיין אמנם היה מפתיע בהקשר הזה. אבל חוסיין העיד על עצמו, בפני שגריר ארה''ב ב
רבת-עמון, כי הוא נוסע לקהיר כדי להשיג לעצמו ''בטוח חיים'' (עמ' 352).
(בסוגריים נעיר הערת אגב בהקשר זה, המלך חוסיין חזר על השגיאה של סבו, המלך
עבדאללה. שני המלכים לא רצו במלחמה, והיא נכפתה עליהם על ידי המצרים. המלך עבדאללה מציין בספר זכרונותיו ''
זכרונות המלך עבדאללה'' (مذكرات الملك عبدالله) את ההתפתחויות שהביאו למלחמת 1948.
אנחנו לא רצינו במלחמה, מעיד המלך על עצמו (עמ' 242). בשנת 1948 המצרים שכנעו את המלך עבדאללה להצטרף למלחמה והעניקו לו את התואר ''מפקד צבא ההצלה'' של פלסטין. הוא לא הבין כי המלחמה ב-1948 היתה למעשה נגדו - וישראל היתה רק התרוץ. אלא שהמלך עבדאללה הבין מהר מאד שמצרים טמנה לו פח והוא גמל לה. הוא אפשר לצה''ל לרדוף את הצבא המצרי אל תוך סיני).
הד''ר
גלוסקא מביע צער על כך שחוסר הגישה לארכיונים של המדינות השכנות שלנו פוגמת קצת בצבעים הריאלים של תמונת המצב. אילו נפתחו ארכיונים אלה בפני חוקרים, ניתוח הארועים היה יותר מדוייק. להמחשת התיזה הזו הנה דוגמא.
אם מחפשים בכל זאת הגיון ''גרעיני'' בהתנהגותו של נאצר, יתכן שאפשר לראות זאת כך: נאצר רצה לחסל את הכור, לשם כך הוא נזקק לעילה. הוא יצר את העילה באמצעות סגירת המיצרים, שהיתה קזוס בלי מוצהר של ישראל, רק לאחר שערך את כוחותיו במערך הגנתי בסיני. נאצר ''הזמין'' אפוא מתקפה ישראלית, שאותה חשב כי צבאו יוכל לספוג, ועליה התכוון להגיב בהרס הכור בדימונה. הוא לא שיער כי חיל האוויר שלו יושמד וכל תכניתו תשתבש (עמ' 73). כמובן
ש''ההגיון הגרעיני'' והזמנת מתקפה ישראלית הם ספקולציה, דהיינו, הערכה מודיעינית. אילו הארכיונים המצרים היו נפתחים בפני חוקרים, אפשר היה לדייק יותר בתאור ההתנהגות של נאצר.
בפרק הסיכום, מחבר המחקר מגלה לקורא כי הרמטכ''ל יצחק רבין, בהיותו אדם רגיש ומצפוני, נטל על עצמו את האחריות על המלחמה.
אני סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי - דברי רבין (עמ' 404). כוונתו היתה כמובן לפעולות התגמול שקדמו למש''י, במיוחד לקרב האווירי הגדול עם חיל האוויר הסורי ב-7 באפריל 1967. ממשלת הליכוד הלאומי שהוקמה ערב המלחמה, לא רק שלא תרמה דבר להצלחתה, אלא אפשר שהיא הזיקה. מניעת צרופם של
גח''ל ו
דיין היתה מעניקה סיכוי רב יותר לאופציה הירדנית (עמ' 403).
אשר ליחסים שבין ממשלה וצבא, המחבר הציב את שני הגופים האלה על לוח השחמט, והללו התמודדו זו מול זה כאשר הפרשים והרצים של שני הצדדים נמצאים מעבר למיתרס. ומעל לכל אלה הצריחים סדוקים (המריבות הפנימיות) בכל מחנה. רבין כרמטכ''ל נהנה ממעמד כמו מיניסטריאלי, השתתף באופן קבוע בישיבות עם שרי הממשלה,
עובדה זאת כפי שיוסבר היתה בעוכריו בעת המשבר במאי 1967 (עמ' 35, 286). דבר שהכביד מאד על תהליך קבלת ההחלטות. המחבר קובע שהתופעה גרמה נזק למדינה בחוסר הבקרה האפקטיבית על הצבא. כל מי שלמד מינהל יודע שיש תיאוריה המדגימה ''תהליך קבלת החלטות'' בזריקת אבן למים. החלטת הקודקוד משולה לזריקת אבן למים שקטים. מרגע שהאבן פגעה במים היא יוצרת מעגל גלי ההולך ומתפשט. כאשר ההחלטה היא קלה, האבן היא קטנה ועוצמת הגל נגזרת מגודל האבן.
ערוב התחומים יצר מצב שראש הממשלה זרק אבן קטנה, הרמטכ''ל זרק אבן בינונית ואילו מפקד חיל האוויר זרק למים בלוק. התוצאה היא כמאמר הפתגם ''בין אמר לעשה ת''ק פרסה'' של ביצוע. וזה רע מאד. ערוב התחומים (צבא וממשלה) גם גרם לכך שהצמרת הצבאית תרגמה את ההמתנה של הממשלה לבדיקת האופציות הבינלאומיות, כהססנות ופחד. לוי אשכול חש שריח של ''פוטש'' היה באוויר; חברי המטכ''ל של 1967 כפרו בכך, אבל הודו ''התנהל קונפליקט בצורה חריפה'' (בין הצבא לממשלה - ש.מ.), (הערה 22 לפרק כ''ב). וזה מצב לא בריא.
בדמוקרטיה יש חלוקת תפקידים: המדינאים בוחנים את כל האופציות, ואילו הצבא תפקידו להציג את האופציה הצבאית... ככלל אין לצפות מהדרג המדיני שיגלה תעוזה גדולה יותר מהדרג הצבאי. הדרג הצבאי צריך לרקוע ברגלים, והדרג המדיני צריך לראות את מלוא השקולים המדיניים (עמ' 26) –
אריק שרון בראיון עתונאי במלאת 30 שנה למש''י.
אלא שבדברי הסיכום שלו, חסרה שורת המחץ של בעל המחקר שתמליץ על הפרדת רשויות מוחלטת בין הממשלה והצבא. במיוחד לאור העובדה שהחוקר אומר שהחכוך המשולב בין שתי הרשויות גרם לכך שתת-מערכות צבאיות עברו תהליך של ''איזרוח'', ומנגד יחידות אזרחיות עברו תהליך של מיליטריזציה (עמ' 22). אמנם החוקר מתייחס לסוגיית גבול הציות של הצבא לממשלה בכובד ראש.
קיומו של גבול כלשהו הוא מן המוסכמות. אך המצביא אינו נדרש ל''ציות עיוור'', ובנסיבות קיצוניות, מוטלת עליו חובה עליונה יותר - להעדיף את השקול המוסרי או המקצועי ואת אחריותו הראשונה כלפי המדינה ובטחון תושביה (עמ' 369). אבל השתתפותם של אלופים בישיבות ממשלה גרם להם לחוש שהם יושבים בין שווים - וזה האסון הגדול. במקום שיצטופפו יחד על לוח השחמט, שיחזרו לימי בראשית, כאשר הממשלה היא ''ממשלת היום'' והצבא הוא ''ממשלת הלילה''. ומאחר שבמזרח התיכון עסקינן נסיים בפתגם הערבי האומר: ''תן את הבצק לאופה אפילו אם הוא יאכל לך את החצי'' (اعطي العجين للخباز ولو اكل نصفه). דהיינו, עדיף שכל מומחה יעסוק בענייניו.
ואחרון אחרון, הספר לוקה בחסרון אחד גדול, והוא רכוז כל הערות השוליים בסוף הספר. על פניו נראה שהכשל הוא של הוצאת הספרים. מחבר המחקר טרח לאסוף ולהוסיף 1342 הערות שוליים מחכימות המאירות את הסוגיה הנדונה, ומוסיפות לה נופך בל יסולא להבנת הענין. אלא שדא עקא, ההערה לא מופיעה בתחתית העמוד כמקובל בעבודה אקדמית, והקורא צריך בכל פעם לרוץ לסוף הספר. דבר שפוגם ברצף הקריאה והנאתה. לדוגמא בפרק על הדיפלומטיה שקדמה למש''י, מתאר המחבר את התעיה של הדיפלומטיה הישראלית בבירות העולם, כדי למנוע מלחמה. והנה הוא מביא הערה:
אפילו בצה''ל היו שטענו כי הדיפלומטיה הישראלית יכלה למנוע את המלחמה, אילו העבירה הממשלה מסר ברור; [נקטנו דיפלומטיה בכיינית לכל אורך הדרך] - דברי האלוף
ישעיהו גביש במלאת 30 שנה למש''י (הערה 22 לפרק י''ג). הערה כזו מחזקת את תמונת המצב אצל הקורא, על אופציה שלא נוצלה.
הד''ר
עמי גלוסקא, הוא אל''מ (מיל.), קצין מוכשר בעל חשיבה עצמאית ומקורית. הוא שרת בתפקידים בכירים בשתי המערכות הצבאית והאזרחית, וראה מקרוב כיצד פועל המכניזם הביורוקרטי בשתיהן, ואף היה עד לתוצאות החכוך ביניהן. ואף על פי כן, הוא הותיר את נסיונו האישי מאחוריו, ונגש לעבודת המחקר בדומה לשופט הפוסק את דעתו בהתאם לעדויות המונחות לפניו. יישר כח!
