לא אחת מבקרים אומנותיים גומזים מחזה או סרט בצורה קטלנית, כאשר השורה התחתונה של הבקורת אומרת: ההצגה או הסרט לא מתקרבים לסיפור שבספר. כנגד זה, אנשי מקצוע בתחום התאטרון או הקולנוע אומרים, כי אין זה הוגן וגם לא נכון להשוות יצירה קולנועית או תיאטרלית עם הספר. כי לסופר יש את חופש היצירה המלא לתאר את הדמות עם המצב והזמן. אין לו שום מגבלויות תקציביות, בחירת הדמויות המתאימות, התפאורה וכל האמצעים הנלווים. נושא שבמאים מתקשים בו מאד. כמובן שיש הרבה צדק בדברים אלה, כמאמר הפתגם העברי: ''בֵּין אָמַר לְעָשָׂה, תָּ''ק פַּרְסָה''.

את ''אנה קארנינה'' ראיתי בפעם הראשונה בקולנוע לפני 60 שנה, בכיכובה של גרטה גרבו. וזה היה עוד לפני שקראתי את הספר. מהסרט אינני זוכר הרבה. אבל אפשר היה לומר כי הסרט היה קרוב ככל האפשר לרוח הספר. הרבה בזכות גרטה גרבו, שהאישיות שלה דמתה מאד לזו של גבורת הספר של הסופר הרוסי לב טולסטוי. כמובן גם בזכות העובדה שלקולנוע יש יותר אמצעים להמחיש את הסיפור. דבר שאין לתאטרון.

לפני שבוע השתתפתי ברב-שיח על ההצגה של ''הבימה''. ברב-שיח השתתף במאי ההצגה, אילן רונן - שהוא גם המנהל האמנותי של התאטרון. וכמו כן השתתפו: הד''ר מיה קגנסקיה - מומחית לספרות רוסית; אלכס אנסקי המגלם את אלכסיי קארנין, והגב' יבגניה דודינה, המגלמת את אנה קארנינה. ד''ר קגנסקיה תארה בהרחבה את התקופה שבה נכתב הספר, ואת הדמויות הראשיות שהיו קורבנות של המצב החברתי באריסטוקרטיה הרוסית המסתאבת. הבמאי אילן רונן תאר את ההצגה שנעשתה אופן חדשני: תאטרון בתנועה.

אתמול ראיתי את ''אנה קארנינה''. האכזבה היתה רבה. שכן מה שהבמאי תאר כתאטרון בתנועה, כאשר הרכבת משמשת עוגן שעליו נשענת ההצגה. הסתבר שההצגה הוגשה לצבור בנוסח מתימטי. דהיינו, תמונה בתוך תמונה, ולפתע פותחים סוגריים ומכניסים מכפלה של שינוי תפאורה עם דמות. והנה מפחיתים תפאורה ומוסיפים דמות או שתים. הכל מתימטי ויבש, כאשר הדגש הוא על החזות ולא על הרוח. וכרגיל כאשר מנסים לדחוס יותר מדי, אז המסקנה ''מרוב עצים לא רואים את היער''. החילוף המרובה של התמונות והשחקנים, אינו מותיר לשחקן את האפשרות לבטא את הדמות. התפאורות, הדמויות והדיאלוג זורמים כרוח על הבמה, אבל הרוח העיקרית של המחזה נעדרת. המוטיב המרכזי של הספור, האושר החסר ומחיר השגתו, עבר בתחנת הרכבת לרגע.

המשחק היה חיוור. אינני יודע אם לשייך זאת לתנועה המהירה של ההצגה, שבה לא היה זמן לכל אחת מן הדמויות להביע את עצמה. או לחילופין, לחולשת השחקנים עצמם. צר לי לומר, שמוצאה הרוסי של יבגניה דודינה לא סייע בידה להכנס לדמותה של אנה. המשחק שלה נגע בטרגדיה של אנה. אבל רחוקה מאד מהצד הרומנטי המאוהב שבה. יוצא מן הכלל היה רמי הויברגר ששיחק את דמותו של קונסטנטין החוואי הצעיר, שהיה מרותק לנוף הכפרי לעומת העיר המסתאבת. המשחק שלו היה מרתק והתאים לאישיות שלו.

לפני שבע שנים ראיתי את ההצגה ''ירמה'' של המחזאי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה. גם אז, ההצגה הוגשה בביצוע חדשני. בבצוע הראשוני של התאטרון הקאמרי בראשית שנות החמישים, המחזה בוצע בתוך חדר סגור. ואילו הבצוע החדשני היה של תאטרון ''נוצר'' היה כולו בשדה הפתוח. כאשר קהל הצופים הוא חלק מן התפאורה. שכן ההתמודדות הקשה של גבור המחזה היא בין תשומת הלב שלו לאשתו שמבקשת פרי בטן, לבין האדמה המשוועת לחריש וזריעה. יצא, איפוא, שהשדה שימש כרקע נהדר לבצוע המחזה. בצרוף המשחק המעולה, כל צופה יצא מן ההצגה, כאילו היה שם עם גרסיה לורקה. קשה לומר את אותם הדברים על הבצוע החדש של ההצגה ''אנה קארנינה''.

---