שופט ספרדי פתח בחקירה נגד שבעה אישים ישראליים, פוליטיים וצבאיים, על ביצוע פשעי-מלחמה ופשעים נגד האנושות. העילה: הטלת פצצה של טונה על ביתו של מנהיג-החמאס צלאח שחאדה ב-‏2002. בהפצצה נהרגו גם 14 אזרחים, רובם ילדים.

למי ששכח: מפקד חיל-האוויר באותה עת, דן חלוץ, נשאל אז מה הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה על בית-מגורים. תשובתו הבלתי-נשכחת: ''חבטה קלה בכנף''. כאשר ב''גוש שלום'' האשמנו אותו בפשע-מלחמה, תבע חלוץ להעמיד אותנו לדין בעוון בגידה. הצטרף לכך ראש-הממשלה, אריאל שרון, שטען שאנחנו רוצים ''למסור קציני צה''ל לידי האויב''. היועץ המשפטי לממשלה הודיע לנו רשמית שהוא לא יפתח בחקירה נגד האחראים להטלת הפצצה.

על כן הייתי צריך לשמוח על כך שסוף-סוף נמצא מישהו המוכן להעמיד את המעשה ההוא במבחן משפטי (גם אם הממשלה הצליחה, כנראה, להקהות את העוקץ). אבל אני מצר על כך שהמשפט ייערך בספרד, ולא בישראל.

צופי-הטלוויזיה בישראל רואים באחרונה על מסכיהם מחזה ביזארי: קציני צה''ל נראים כשפניהם מטושטשים, כמקובל לגבי פושעים שבית-המשפט אוסר על גילוי זהותם. פדופילים, למשל, או שודדי זקנות.

בהוראת הצנזורה הצבאית זה חל על כל הקצינים שהשתתפו במלחמת-עזה, ממפקדי הגדודים ומטה. מכיוון שפניהם של מפקדי-החטיבות ומעלה מוכרות בציבור, הם משוחררים מהסתרת פניהם.

מיד עם תום הלחימה דרש שר-הביטחון, אהוד ברק, לחוקק חוק שיעניק לאנשי צה''ל שהשתתפו במלחמה הגנה גורפת על כל המעשים שנעשו במלחמה. נראה שעל ראש הגנב בוער הכובע.

אינני מתנגד לעריכת משפטים בחו''ל. פושעי-מלחמה, כמו שודדי-ים, צריכים לעמוד למשפט בכל מקום שבו תופסים אותם. (את הכלל הזה קבעה מדינת-ישראל, כאשר חטפה את אדולף אייכמן בארגנטינה והוציאה אותו להורג בישראל על ביצוע פשעיו הנוראים מחוץ לגבולות ישראל, כאשר המדינה עוד כלל לא הייתה קיימת.)

אבל כפטריוט ישראלי הייתי רוצה שפושעי-מלחמה ישראליים יישפטו בישראל. זה דרוש למדינה, זה דרוש לכל הקצינים והחיילים ההגונים בצה''ל, זה דרוש לעיצוב הדורות הבאים של אזרחים וחיילים.

אין צורך להסתמך על החוק הבינלאומי בלבד. יש לנו חוק ישראלי נגד פשעי-מלחמה. די להזכיר את הפסוק בן-האלמוות שטבע השופט בנימין הלוי, כשופט צבאי, כאשר דן את חיילי משמר-הגבול על ביצוע הטבח בכפר-קאסם ב-‏1956. הם רצחו עשרות ילדים, נשים וגברים, עובדי-אדמה תמימים שהפרו עוצר שאפילו לא ידעו על קיומו.

השופט קבע שגם במלחמה יש פקודות שמתנופף עליהן ''הדגל השחור של אי-החוקיות''. אלה הן פקודות שהן בלתי-חוקיות ''בעליל'' – כלומר, פקודות שכל אדם נורמאלי יודע שהן בלתי-חוקיות, בלי צורך להיוועץ בעורך-דין.

פושעי-מלחמה מכתימים את הצבא שאת מדיו הם לובשים – ולא חשוב אם הם אלופים או טוראים. כמי שהיה חייל קרבי בצה''ל ביום הקמתו אני מתבייש בהם, דורש את הוקעתם ותובע שיועמדו לדין במדינת-ישראל.

רשימת החשודים שלי כוללת פוליטיקאים, חיילים, רבנים ועורכי-דין.

אין שמץ של ספק שבמהלך מלחמת עזה בוצעו פשעי-מלחמה. השאלה היא כמה ועל-ידי מי.

לדוגמה: החיילים דרשו מדיירי בית לפנותו. אישה וארבעה ילדים יוצאים מהבית כשהם מנופפים מטפחות לבנות. ברור לחלוטין שאינם חמושים. חייל מתרומם מטנק במרחק של כמה מטרים, מכוון את רובהו והורג אותם. לפי עדויות שאין מקום לפקפק בהן, זה קרה יותר מפעם אחת.

דוגמה אחרת: הפגזת בית-הספר של סוכנות האו''ם, שהיה מלא בפליטים, ושאיש לא ירה מתוכו או בקרבתו. צה''ל הודה בכך, אחרי שהופרכו התירוצים הראשונים.

אלה מקרים ''פשוטים''. אבל היריעה הרבה יותר רחבה. חקירה משפטית רצינית צריכה להתחיל לגמרי למעלה: הפוליטיקאים והקצינים הבכירים שהחליטו על המלחמה ואישרו את תוכניותיה צריכים להיחקר על החלטותיהם. בנירנברג נקבע שההחלטה על פתיחת מלחמה תוקפנית היא פשע.

חקירה אובייקטיבית צריכה לבדוק אם ההחלטה לפתוח במלחמה הייתה מוצדקת, או שהייתה קיימת דרך אחרת להביא להפסקת ירי טילים על שטח ישראל. אין ספק ששום מדינה אינה יכולה ואינה צריכה לסבול ירי על יישוביה מעבר לגבול. אך האם יכול היה הדבר להימנע על-ידי הידברות עם שלטונות עזה? האם החלטת ממשלת ישראל להחרים את חמאס, שזכה בבחירות הפלסטיניות הדמוקרטיות, היא הגורם האמיתי למלחמה? האם הטלת המצור על מיליון וחצי תושבי עזה תרמה לירי הטילים? בקיצור: האם נבחנו כל האלטרנטיבות לפני שהוחלט על מלחמה קטלנית?

תוכנית המלחמה כללה התקפה מאסיבית על אזרחי הרצועה. המטרות האמיתיות של מלחמה אינן נבחנות על-פי ההצהרות של יוזמיה, אלא על פי המעשים בשטח. אם נהרגו במלחמה 1300 גברים, נשים וילדים, רובם המכריע בלתי-לוחמים; נפצעו כחמשת אלפים, רובם ילדים; נהרסו כליל או נפגעו חלקית 2500 בתי אזרחים; נהרסו כליל כל תשתיות החיים – ברור שזה לא קרה במקרה. זה היה חלק מתוכנית-המלחמה.

מהדברים שנאמרו במהלך המלחמה בפי פוליטיקאים וקצינים ברור שהיו לתוכנית לפחות שתי מטרות, העלולות להיחשב כפשעי-מלחמה:

(א) לגרום למקסימום של הרג והרס, כדי לקבוע ''תג מחיר'', ''לצרוב בתודעה'', ''להחזיר את ההרתעה'' ובעיקר – כדי לגרום לאוכלוסייה להתקומם נגד החמאס ולהפיל את שלטונו. היה ברור שהדבר מכוון בעיקר לאוכלוסייה האזרחית.

(ב) למנוע ''בכל מחיר'' (פשוטו כמשמעו) אבידות לצה''ל, על-ידי הריסת כל מבנה והריגת כל אדם בשטח שאליו התכוון צה''ל להיכנס, ובכלל זה הרס בתים על יושביהם, מניעת כל גישה לצוותי-הצלה, הריגת אנשים ללא אבחנה. במקרים מסוימים הוזהרו התושבים שעליהם לברוח, אך זאת הייתה פעולת-אליבי בלבד: לא היה להם לאן לברוח, ובעת הבריחה ירו בהם לעיתים קרובות.

בית-משפט אובייקטיבי יצטרך לקבוע אם תוכנית כזאת תואמת את החוק הלאומי והבינלאומי, או שמא הייתה מלכתחילה פשע נגד האנושות ופשע-מלחמה.

זאת הייתה מלחמה של צבא סדיר, בעל עוצמות אדירות, נגד כוח-גרילה. גם במלחמה כזאת לא הכול מותר. טענות כגון ''אנשי החמאס התחבאו באוכלוסייה האזרחית'' ו''השתמשו בה כבמגן אנושי'' הן סיסמאות-תעמולה שאין בהן ממש: זה נכון לגבי כל מלחמה-גרילה. הדבר צריך להילקח בחשבון מראש כאשר מחליטים על מלחמה.

במדינה דמוקרטית, הצבא ממלא את פקודות הדרג המדיני. יפה. אבל זה לא כולל פקודות שהן בלתי-חוקיות ''בעליל'', פקודות שעליהן מתנופף הדגל השחור של אי-החוקיות. מאז משפטי נירנברג, אין עוד מקום לטענה ''רק מילאתי פקודות''.

לכן יש לחקור את אחריותם האישית של כל ראשי צה''ל, מהרמטכ''ל, אלוף הפיקוד, מפקד האוגדה ומטה. דברי החיילים מעידים שרבים מהם האמינו שעליהם ''להרוג כמה שיותר ערבים''. כלומר: בלי אבחנה בין לוחמים ובלתי-לוחמים. זוהי פקודה בלתי-חוקית בעליל, ולא חשוב אם ניתנה בפירוש או בקריצת-עין. החיילים הבינו שזוהי ''רוח המפקד''.

בין החשודים בפשעי-מלחמה תופסים הרבנים מקום של כבוד.

מי שמסית לפשעי-מלחמה וקורא לחיילים במישרין או בעקיפין לבצע פשעי-מלחמה עלול להיאשם בפשעי-מלחמה.

כשמדברים על ''רבנים'', עולה תמונה של איש קשיש, בעל זקן ארוך ומגבעת גדולה, המפיק דברי חוכמה. אבל הרבנים שליוו את החיילים הם מזן שונה לגמרי.

בדורות האחרונים הוציאה מערכת החינוך הדתית מתחת ידיה ''רבנים'' הדומים יותר לכמרים של ימי-הביניים מאשר לחכמי-הדת היהודים בפולין ובמרוקו. מערכת-החינוך הדתית מטיפה לדת שבטית, אלימה, מרוכזת בישראל, הרואה בכל ההיסטוריה האנושית אך ורק רצף של רדיפות היהודים. זוהי דת של עם נבחר שבגויים לא יתחשב, דת שאין בה זכר של חמלה כלפי מי שאינם יהודים, והמעלה על נס את השמדת-העם המתוארת בספר יהושע.

חניכי החינוך הזה הם עכשיו ''רבנים'', מדריכי הנוער הדתי. בעידודם, נעשה בשנים האחרונות מאמץ שיטתי לכבוש את צה''ל מבפנים. בעלי הכיפות תפסו את מקומם של הקיבוצניקים בדורות הקודמים, רבים מהקצינים הזוטרים והבינוניים שייכים אליהם עכשיו.

הגדיל לעשות הרב הצבאי הראשי, תא''ל אבי רונצקי, שהכריז כי תפקידו הוא לחזק את ''רוח הלחימה'' של החיילים. הוא איש הימין הקיצוני, לא רחוק מרוחו של מאיר כהנא, שמפלגתו הוצאה כזכור אל מחוץ לחוק בגלל הטפה פאשיסטית. בחסותו הופצו בצבא חוברות של ''רבנים'' מהימין הקיצוני, שתורתם היא בעלת אופי דתי-פאשיסטי.

יש בחוברות האלה חומר-הסתה פוליטי, הקובע שהדת היהודית אוסרת ''להחזיר מילימטר של ארץ-ישראל'', שהפלסטינים כמו הפלשתים הם עם זר שפלש לארץ, ושכל פשרה פוליטית (המופיעה במצע הממשלה) היא חטא בל-יכופר. הפצת תעמולה פוליטית בצבא על-ידי קצינים היא עבירה על חוקי צה''ל.

הרבנים קראו לחיילים בפירוש להתאכזר לערבים. לנהוג בהם ברחמנות, הם קבעו, הוא ''חוסר-מוסריות נורא ואיום''. כאשר חומר כזה מופץ בין חיילים דתיים היוצאים למלחמה, קל להבין מה התרחש בפועל.

מתכנני המלחמה ידעו שהצל של פשעי-מלחמה מרחף על המבצע המתוכנן. ולראייה: היועץ המשפטי לממשלה שותף בתוכנית-המלחמה, והשבוע גילה הפרקליט הצבאי הראשי, תא''ל אביחי מנדלבליט, שאנשיו היו צמודים למפקדים במהלך המלחמה, החל ברמטכ''ל וכלה במפקד האוגדה.

כל זה ביחד מוביל למסקנה הבלתי-נמנעת שהיועצים המשפטיים נושאים באחריות ישירה להחלטות שהתקבלו ובוצעו, החל בטבח שנערך בטירוני המשטרה האזרחית וכלה בהפצצת מתקני האו''ם. כל פרקליט שהיה שותף להתייעצות בטרם ניתנה הפקודה נושא באחריות לתוצאותיה, אלא אם כן יוכל להוכיח שהתנגד לה בכתב.

הפרקליט הצבאי הראשי, האמור לתת לצה''ל ייעוץ מקצועי אובייקטיבי, מדבר על ''אויב מפלצתי'' ומצדיק את מעשיו בכך שצה''ל לחם באויב משולל רסן, המצהיר שהוא אוהב מוות ומוצא מחסה מאחורי גבם של נשים וילדים (ייעוץ תחת אש). זה מתאים, אולי, לדף קרבי של מח''ט מתלהם, מסוגו של המג''ד שציווה על חיילו להתאבד במקום ליפול בשבי, אבל פסול לחלוטין בפי המשפטן הראשי של צה''ל.

זוהי רוח המפקד המשפטי.

עלינו למצות את כל ההליכים המשפטים בישראל, כדי להביא לחקירה בלתי-תלויה ולהעמדת החשודים לדין. עלינו לדרוש זאת, גם אם הסיכויים לקבל הדרישה קלושים.

אם ייכשלו המאמצים האלה, לא יוכל איש להתנגד לעריכת המשפטים בבית-דין בינלאומי או בבתי-המשפט של המדינות שהחוק הבינלאומי וזכויות-האדם נחשבים בעיניהם.

עד אז יתנופף הדגל השחור.

---