לא פעם אנו שומעים מפי אישים בעולם הערבי שאומרים כי הבעיה הפלסטינית היא לב הסכסוך בין ישראל למדינות ערב. יש בינינו כאלה שאינם מצויים בנושא, ולכן הקשר הזה תמוה בעיניהם. במאמר זה ננסה להאיר את הנושא, כדי להסיר את סימני השאלה לפחות לגבי העבר. אולם כדי להבין את היקף הבעיה של נושא מאמרנו צריך לחזור לשרשיה בעשור הראשון של המאה הקודמת. שרשים שנבטו וקמלו בטרם שיגיעו לפריחה מלאה. מהלך העניינים יסייע לנו להכיר את הווירוסים הפוליטיים שתקפו את הנבט, ולא אפשרו לו להתפתח כראוי.

תבוסתו של נפוליון בחורף של 1812 בערבות רוסיה המושלגות גרמה לסדרה של מרידות ברחבי אירופה בכלל, ובמיוחד בקיסרות האוסטרו-הונגרית, ששיאן היה ב''קונגרס ווינה - 1848''. קונגרס זה הביא את בשורת ''אביב העמים'' לעמי אירופה הכבושים. תהליך דומה עבר על המזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה, כאשר עמי ערב שעייפו מן הכבוש התורכי נצלו את הסתבכותה של הקיסרות העות'מאנית במלחמה העולמית הראשונה כדי להשתחרר ממנה.


מפה א'לאחר התבוסה הצבאית הכואבת, שסבלו צבאות בריטניה וצרפת בנסיון הכבוש של חצי האי התורכי גליפולי בשנת 1915, החליטה בריטניה לתקוף את תורכיה באגף הדרומי שלה. במהלך המלחמה הגיעו ידיעות למטה הצבא הבריטי בקהיר, שהשריף חוסיין, שומר המקומות הקדושים במכה ובמדינה, מוכן ורוצה למרוד בתורכים. הנציב העליון הבריטי בקהיר, סר הנרי מקמהון, החליט לנהל מגעים עם השריף חוסיין. מגעים אלה התנהלו בצורה של חליפת אגרות בין השריף חוסיין לבין סֶר הנרי מקמהון (The Mcmahon Correspondence), סוכם ש''בריטניה תהיה מוכנה להכיר ולסייע לעצמאות הערבים, בכל האזורים שבתחומי הגבולות שהוצעו על ידי השריף ממכה'' (אנטוניוס, עמ' 419). אמנם השריף חוסיין דבר על ממלכה ערבית שתשתרע על שטחים מוגדרים, שבראשה יהיה הכתר ההאשמי. אבל הבריטים נמנעו להתחייב על גבולות מדוייקים (ראה מפה א'). כי במקביל למגעים עם השריף חוסיין, בריטניה נהלה מגעים גם עם בעלי ברית נוספים, הצרפתים והרוסים.

לאחר ההבנה המדינית שהושגה בחליפת האגרות בין השריף חוסיין לבין סר הנרי מקמהון החליט הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי, מפקד החזית המזרחית של הצבא הבריטי, לנסות ולהעזר בכוחות הערביים מזרחית לסואץ, שהשריף חוסיין הבטיח להעמיד לרשות בריטניה, על מנת לקצר את המלחמה. מטהו של הגנרל אלנבי היה בקהיר. קפטין תומאס אדוארד לורנס (Thomas Eduard Lawrence), הידוע בכנויו כ''לורנס איש ערב'' נבחר למשימה זו. לורנס היה קצין מודיעין במטהו של הגנרל אלנבי. אמנם המומחיות של לורנס היתה ארכיאולוגיה, אבל הוא ידע את השפה הערבית בגלל החפירות הארכיאולוגיות שהוא עשה בסוריה.

לאחר חקירה ודרישה הגיע לורנס למסקנה ששני בניו של השריף חוסיין הם ''כהן ונביא'' - אם להשתמש במטאפורה של ''אחד העם'' שלנו. הבכור עבדאללה היה שנון ואיש בעל חזון, ואילו השני פייצל היה איש פרקטי יותר, שהלך אחרי האפשרי (לורנס, עמ' 41). לורנס בחר להצמד אל פייצל, כי בו הוא מצא את המנהיג הצבאי שינהיג את המרד (שבדראן, עמ' 116). עבדאללה החשדן המשיך להטריד את הבריטים בשאלות נוקבות. בשיחה שהיתה לו עם לורנס ורונלד סטורס הוא שמע מהם לראשונה על השינויים בתכנית הבריטית (עבדאללה, עמ' 123) לגבי הממלכה ההאשמית שתקום אחרי המלחמה. שכן עבדאללה סבר כי לורנס חפש אצל הערבים מנהיגים חסרי-דעה, כדי שיוכל להרשימם עם רעיונותיו (שבדראן, עמ' 117). בעוד שפייצל נרתם למאמץ המלחמתי הבריטי, וסייע לבריטים להכנס בשערי ירושלים, המשיך עבדאללה לנהל מגעים מדיניים עם אנגלים, צרפתים ובעיקר עם נכבדים ערביים. ואכן בסיום המלחמה פייצל נתפש כגבור בריטי, ואילו אחיו עבדאללה נחשב לדמות מרכזית בלאומיות הערבית שהחלה להתפתח. הכניסה לירושלים סמלה את תבוסתה של הקיסרות העות'מאנית. להערכתי, זו הסיבה שבתום המלחמה הבריטים עשו מפייצל מלך ומאחיו הבוגר רק נסיך של נסיכות קטנה.

בסיום המלחמה חלקו בריטניה וצרפת את המזרח התיכון ביניהן. בהתאם להסכם סייקס-פיקו מיום 16 במאי 1916, בריטניה קבלה את עירק וארץ-ישראל, ואילו צרפת קבלה את סוריה ולבנון. באותם ימים, אמצע שנות ה-‏20, נפגש עבדאללה עם מנהיגים סורים וצעירים סורים, והטיח בהם: ''כיצד אתם מסכימים שעיר בירה אומיית תהא למושבה צרפתית?'' בריטניה קרעה את ארץ הקודש לשני חלקים. בחלק המזרחי היא יצרה ישות מדינית חדשה, שקראה לה ''נסיכות עבר הירדן'' ובראשה היא הושיבה את הנסיך עבדאללה. אבל לא אדם מוכשר ובעל שאיפות מדיניות גדולות יסתפק במה שהוצע לו. הנסיך ההאשמי התייחס לרבת-עמון כאל תחנת מעבר בדרך לדמשק (מרלו, עמ' 37). בצבור הסורי, שדחה את הכתרת אחיו הנסיך פייצל כמלך על סוריה, החלה תסיסה שדרשה עצמאות. הצרפתים גרשו את פייצל מדמשק, והוא הומלך על ידי הבריטים על עירק.

''הצהרת בלפור'' משנת 1917, שבריטניה הבטיחה להקים בארץ-ישראל בית לאומי ליהודים הולידה זעם בצבוריות הערבית גם בסוריה וגם בא''י. בתהליך מקביל החלו להשמע קולות להקמת ''סוריה הגדולה''. הראשון שהחל היה הנסיך עבדאללה רצה לאחד תחת הכתר ההאשמי את סוריה ולבנון, ארץ-ישראל המערבית ועבר הירדן המזרחית לממלכה אחת גדולה. דרישה דומה נשמעה בדמשק על ידי המפלגה הסורית שנקראה ''החזית העממית הסורית'', בראשותו של אנטון סעדה הנוצרי הלבנוני. אלא שהאחרון רצה את ''סוריה הגדולה'' כרפובליקה ולא כממלכה (מרלו, עמ' 38).


מפה ב'התסיסה של הערבים ממזרח לסואץ הלכה וגברה, כי הם הרגישו עצמם מרומים. הלאומיות הערבית שהגיעה לשיאה באותה עת, חשה את עצמה נבגדת לאחר הפיצול הבלקני (בלקניזציה = אזורים שהיו מחוזות תחת רבונות אחת הפכו ליחידות מדיניות) של האזור הערבי שהיה בשליטה עות'מאנית, ושהיה הערוגה הטריטוריאלית של הלאומיות הערבית דאז (ראה מפה ב'). במיוחד לאחר פרוץ המרד הערבי בארץ-ישראל נגד הבריטים ונגדנו (מאורעות 1936-39(, בהנהגת חאג' אמין אל-חוסייני. התפתחויות אלה הביאו ללחץ כל-ערבי על אנגליה, שבסופו של דבר העלתה את בעית ארץ ישראל לראשונה בפורום כלל ערבי בוועידת ''השולחן העגול'' בלונדון ב-‏1939. לוועידה זו שאליה הוזמנו מצרים, עירק, עבר-הירדן, סעודיה ותימן, היו שתי תוצאות עקריות. הראשונה, היתה פרסום ''הספר הלבן'' נגד היהודים בארץ-ישראל. והשניה, הקביעה שכל פתרון לבעית ארץ-ישראל ידרוש הסכמה של כל מדינות ערב (מקדונלד, עמ' 87). מכאן ואילך הבעיה הפלסטינית נמצאת על שולחנן של מדינות ערב באופן קבוע ואינטנסיבי עד לשנת 1949.

בחודש אפריל 1941 פרץ מרד אנטי בריטי בעירק. את המרד, בהשראת גרמניה הנאצית ובסיועה, הנהיג ראש הממשלה העירקי דאז, רשיד עלי אל-כילאני. למחרת דכוי המרד, שנמשך כחודש, החליטה ממשלת הוד מלכותו להפיס את דעת הקהל הערבית. ב-‏29 במאי 1941, פרסם שר החוץ הבריטי אנתוני אידן הצהרה שבה ממשלת בריטניה מודיעה כי היא תקדם בברכה תכנית אחוד ערבית, שתזכה להסכמה כלל ערבית. היתה זו מעין ''הצהרת בלפור'' לערבים. באביב 1943 פרסם ראש ממשלת עירק, נורי א-סעיד, תכנית שבמהותה היא ''סוריה הגדולה'', אבל המעטפת היתה פדרטיבית. התכנית נקראה ''הספר הכחול''. כאן המקום להדגיש, כי השם מתייחס לסוריה, אבל הנושא האמיתי הוא פלסטין. אחוד כזה ממזרח לסואץ הפחיד את מדינות ערב, וסתר את הבלקניזציה הבריטית של ''הסהר הפורה''.

הבעיה הפלסטינית הפחידה את ראשי מדינות ערב (מצרים, סעודיה, עירק וסוריה). מקור הפחד היה עבדאללה. צריך לזכור כי בהשוואה למנהיגי ערב האחרים, הנסיך ההאשמי היה מנהיג מלידה בעל כריזמה חזקה ביותר. זאת ועוד לעבדאללה היה הצבא הערבי החזק ביותר, עם יכולות ומסורת בריטית. מצרים חששה שבין שפלסטין תאוחד עם ירדן, ובין שהיא תהיה מדינה עצמאית, בכל מקרה היא תהיה תחת שליטה ירדנית (מרלו, עמ' 43).

בסתו 1944, נערכו דיונים בוועידת אלכסנדריה בדבר הקמת הליגה הערבית בהנהגת מצרים. עבדאללה הורה לראש ממשלתו תאופיק אבו אל-הודא לעמוד על כך שפלסטין וסוריה חייבות להיות יחידה מדינית אחת. שכן זו היתה המטרה העיקרית של המרד הערבי במלחמת העולם הראשונה (עבדאללה עמ' 209). אלא שמצרים בסיוען של שאר המדינות חברות בליגה הצליחו לחסום את שאיפותיו של עבדאללה באופן הבא:

א. בהתאם לאמנת הליגה, המדינות החברות מתחייבות לכבד את רבונותן ושלמותן הטריטוריאלית של המדינות החברות.

ב. הליגה הערבית היא ארגון בינלאומי של מדינות עצמאיות. הליגה נוסדה ביום 22 מרץ 1945. בעוד שנסיכות ירדן קבלה את עצמאותה שנה לאחר מכן - 22 מרץ 1946. עצם קבלתה של ירדן לליגה, נועדה לכבול את ידיו ולחסום את שאיפותיו של עבדאללה.

ג. לאמנת הליגה נוסף נספח המכריז על פלסטין כמדינה עצמאית, על אף שבנסיבות הקיימות היא אינה יכולה לתפקד ככזו.

הדיונים בעצרת הכללית של האו''ם על חלוקת ארץ ישראל, הכניסו את חברות הליגה ללחץ. במיוחד לאחר החלטת החלוקה מיום 29 בנובמבר 1947. היהודים בארץ ישראל לא הפחידו את מדינות ערב. ליהודים לא היה צבא באופן פורמלי, ולכן מנהיגי ערב חששו שהלגיון הערבי של עבדאללה ישתלט בקלות על ארץ ישראל. השתלטות כזו תתן לעבדאללה מקדמה רצינית להשתלט על סוריה מאוחר יותר.

ערביי ארץ ישראל הקימו זעקה גדולה ובקשו את עזרתן של מדינות ערב. הליגה הערבית ארגנה צבא בין-ערבי שנקרא ''צבא ההצלה'' ומינתה את עבדאללה למפקדו. העילה היתה ישראל, אבל המטרה היה עבדאללה. השליט הירדני הבין מהר מאד כי התכנית הצבאית הזו היא בתאוריה על הנייר בלבד. ''מינו אותי כמפקד, אבל לא העמידו לרשותי כוחות'' (עבדאללה, עמ' 241; שבדראן, עמ' 250). מכאן יובן שמלחמת 1948 היתה יוזמה מצרית שנועדה לסכל את שאיפות ההתפשטות של עבדאללה.

ביום 20 בספטמבר 1948, הקימה מצרים ממשלה פלסטינית שמושבה בעזה. הממשלה נקראה ''ממשלת כל פלסטין'' בהנהגתו של אחמד חילמי באשא. שבוע לאחר מכן הגיע המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לעזה, והוא נבחר לנשיא המועצה הלאומית הפלסטינית. ב-‏1 באוקטובר 1948 נערך ברבת-עמון כנס שבו השתתפו 5000 נכבדים פלסטינים. משתתפי הכנס הבינו כי המופתי שלהם המיט עליהם אסון, ולכן דחו את ממשלתו וקראו לעבדאללה לקבל את פלסטין תחת חסותו.

ב-‏1 בדצמבר 1948, נערך ביריחו קונגרס ערבי של נכבדים פלסטינים בהנהגתו של ראש עיריית חברון השיח' מחמד עלי אל-ג'עברי. הקונגרס פרסם החלטה שדרשה ספוח מיידי של פלסטין לירדן. החלטה זו נשלחה לעצרת הכללית של האו''ם וכן לליגה הערבית. ממשלת ירדן העבירה את ההחלטה לאשורו של הפרלמנט הירדני. ברבת-עמון נמסר כי ''לאחר שהפרלמנט יאשר את החלטות ''קונגרס יריחו'', המלך עבדאללה יכריז על עצמו כמלך פלסטין'' (שבדראן עמ' 282). ב-‏13 בדצמבר 1948 הפרלמנט הירדני אשר את החלטות ''קונגרס יריחו'', ופלסטין (הגדה המערבית) סופחה רשמית לירדן. אלא שהמלך עבדאללה לא הכריז על עצמו כמלך פלסטין.

מצרים נסתה להלחם בספוח הירדני. כידוע, המלך עבדאללה היה אדם דתי, לכן מצרים הפעילה את ''מועצת החכמים'' של האוניברסיטה הדתית ''אל-אזהר''. מועצת אל-אזהר פרסמה הצהרה הקובעת ''שספוח פלסטין לירדן מחבל באחדות הערבית, מפצל את הליגה הערבית ומחזק את המדינה היהודית'' (שבדראן, עמ' 282).

• • •

עבדאללה לא רצה במלחמה ב-‏1948, הוא רצה לפתור את בעיית ארץ-ישראל בשיחות דיפלומטיות (עבדאללה, עמ' 242; שבדראן, עמ' 249). כזכור הוא נהל שיחות עם גולדה מאיר ומשה ששון בעיירה שונה שבעבר הירדן. אבל מי שלחץ לצאת למלחמה היו המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני ממצד אחד, ועבד א-רחמאן עזאם המצרי שהיה מזכיר הליגה הערבית והדובר של הבלוק הסורו-סעודי-מצרי שהיה נגד עבדאללה.

בסיום המלחמה לאחר שחשף את תרגיל ההונאה המצרי כלפיו החליט עבדאללה להשליך את יהבו על הסכם עם ישראל. הוא התייחס להסכם שביתת-הנשק עם ישראל בכל הרצינות והאמונה. כפי שמכנה זאת פרופ' בנימין שבדראן ההחלטות בנושא זה היו החשובות ביותר בקריירה שלו (שבדראן, עמ' 273). המלך עבדאללה לא הכריז על ממלכתו כ''ממלכה הפלסטינית האשמית''. כי בסתר לבו הוא האמין עד יומו האחרון שבריטניה תסייע לו להגשים את חלומו בדבר סוריה הגדולה. בלשונו של ג'והן מרלו: הוא האמין שקיום ההבטחה הבריטית לשריף חוסיין רק נדחה, אבל לא בוטל (מרלו, עמ' 37).

אשר לפלסטינים, הטרגדיה שלהם היתה ונשארה בעיה של חוסר מנהיגות. הם אינם מודעים לעובדה הפשוטה שהם אינם אהודים ואינם רצויים באף מדינה ערבית. מאז ''וועידת השולחן העגול'' בלונדון ב-‏1939, הפלסטינים משמשים ככדור-הרגל של מדינות ערב. כל ההחלטות החשובות תמיד מתקבלות מחוץ לפלסטין. אם זה בלונדון או בקהיר, או אם זה ברבאט או בדמשק. אפילו אש''ף נוסד על ידי המצרים, שהעמידו בראשו מצרי בשם ערפאת. מה הפלא, איפוא, שערפאת עצמו הצהיר לאחר הסכם אוסלו, כי הוא לעולם לא יקבל החלטה שתהא נוגדת אינטרס של מדינה ערבית כלשהי.

---

ביבליוגרפיה
الملك عبدلله بن الحسين, مذكرات الملك عبدلله, عمان 1965. T. E. Lawrence, Seven Pillars of Wisdom, New York 1966. George Antonius, The Arab Awakening, London 1961. John Marlowe, Arab Nationalism & British Imperialism, London 1961. Robert W. Macdonald, The League of Arab States, Princeton 1965. Benjamin Shwadran, Jordan, a State of Tension, New York 1959.

---