בימים אלה מדביקים מודעות ברחבי הערים הזועקות ציפי לבני מה שטוב למדינה. אין מפלגה, יש ציפי לבני. אין דרך, יש רק אישיות. מן הצד האחר אתה עד לחברי הכנסת העוברים מרשימה פוליטית אחת לרשימה פוליטית אחרת, ממש כמו שאדם מחליף צלחת בין מנה למנה. ומאחר שאנו נמצאים בעידן הפריימריס, אז רחובותינו מלאים במודעות עם תצלומים אישיים של מועמדים שונים, הקוראות להצביע בעד מועמד כזה או אחר, כי האיש טוב למדינה.

היו ימים אחרים, בימי הרדיו העליזים, כאשר המנהיגות שלנו בכל המפלגות היתה על טהרת הגלותיות, הפוליטיקה לא היתה אישית. הוויכוחים וההשמצות נסבו על החזון, הדרך, האמצעים והיעד. כל פעילי המפלגה שהתגייסו לפעול למען הבחירות, הופיעו ונאמו לא על עצמם, אלא על המפלגה ומטרותיה. את התפישה הזאת, שהמפלגה וחזונה הם הליבה והאנשים הם לוויניה, הביאו המנהיגים שלנו ממזרח אירופה. אחרי הכל הרי הם עלו לארץ מתוך מניעים אידיאולוגיים. בכל מפלגה היתה וועדה מסדרת, שתפקידה היה להרכיב את רשימת המפלגה לכנסת. במפלגות הגדולות, ה''וועדה המסדרת'' השתדלה להכניס לרשימה נציגים מסקטורים שונים וממחוזות גיאגרפיים שונים. במפלגות הקטנות הסקטוריאליות, ראשי המפלגה מינו את עצמם ואת עוזריהם. אבל הקריטריון לבחירת האנשים לרשימת הכנסת היה הנאמנות לדרכה של המפלגה.

משה דיין סיים את שרותו בצה''ל בשנת 1958. כאשר בקש דוד בן-גוריון לברר מה בדעתו של דיין לעשות, השיב הרמטכ''ל היוצא כי ברצונו להצטרף לחיים הפוליטיים. אמר לו בן-גוריון, יש שנתיים עד לבחירות הבאות וזה מספיק זמן כדי שאתה תסתובב בסניפי המפלגה - אתה תכיר את המפלגה וחבריה והם יכירו אותך. משה דיין השיב בתמיהה, הרי אני אדם מוכר. אמר לו בן-גוריון: מפלגה זה לא צבא. כאן אינך יכול לתת פקודות. כאן אתה צריך להכיר מקרוב את כוחו של הפרט, שבהנפת אצבע הוא יכול להרימך או להוריד אותך לשאול תחתיות. ומשה דיין למד במשך שנתיים מה זה מפלגה. וכאשר הוא נכנס לפוליטיקה הוא לא קבל את משרד הבטחון. הוא קבל תפקיד מינסטריאלי קטן, את תיק החקלאות.

מאז שחילוף הדורות העביר את השלטון לצעירים ילידי הארץ, הפוליטיקה שלנו התדרדרה מרמת החזון אל בור השאיפות האישיות. הצניעות שאפיינה את דור המייסדים הלכה בדרכם, ואת מקומה ירשה הנהנתנות המופרזת. בימי האידיאולוגיה איש לא העלה על דעתו לקנות את שרותיהם של משרדי הפרסום, כדי שאלה יסבירו לצבור את המטרות הפוליטיות של האידיאולוגיה המפלגתית. שלא לדבר על הזמנת פרסומאים ותרומות כספיות מחו''ל. עבור מנהיגים שלא ידעו מהו רצון העם, אבל ידעו גם ידעו למה העם זקוק - הרייטינג והסקרים לא עניינו אותם.

אין ספק שעידן הטלביזיה והאמריקניזציה שבחרנו להביא על עצמנו תרמו תרומה מכרעת לשינוי המאפיינים הפוליטיים שלנו. הטלביזיה יצרה ערוץ של שיווק פוליטי, והכל נעשה בהתאם לשעון הטלביזיוני. האמריקניזציה הביאה עלינו את מסחור השדור ואתו את תרבות הרייטינג והסקרים. ''הבחירות המקדימות'' (הפריימריס) שהעתקנו מן האמריקנים, מטבע הדברים שמו את הדגש על האיש ולא על הדרך. עקב כך רמת האישים שרוצים להכנס לפוליטיקה ירדה לרמת הרחוב.

כל אלה גרמו לפיחות באיכות האנשים שהגיעו לפוליטיקה. אנשים מוכשרים ומכובדים הדירו את רגלם מן הפוליטיקה, כי אין להם כל ענין לחזר על פתחיהם של בעלי-ההון. האם מישהו מעלה על דעתו, למשל, שאדם מרמתו של פרופ' אוריאל רייכמן, ישתתף במשחקי הליגה הנמוכה של הפריימריס? האיש הסכים להכנס לפוליטיקה במינוי, כדי להגשים חזון חנוכי. לאחר הבחירות כאשר האפשרות להגשמת החזון נחסמה בפניו - הוא החזיר את מושבו ב''מושב הלצים'' לבעלים, וחזר לאקדמיה.

צריך לשנות את המציאות הפוליטית כדי שאנשים טובים ומוכשרים ירצו לחזור אליה.

---