בכל מהלך מדיני או צבאי של מדינה, האחריות האולטימטיבית היא של המנהיג, תהא התוצאה אשר תהא. עומדים לרשות המנהיג יועצים צבאיים ואזרחים עם דעות, שלא בהכרח תואמות את דעותיו, והמנהיג אינו חייב לקבל את כל העצות המוצעות לו או אף מקצתן. ההחלטה ללכת בנתיב כזה או אחר היא פררוגטיבה השמורה אך ורק לו. אבל הדעת נותנת, שכל החלטה שהוא יקבל, היא תתקבל בעיניים פקוחות. ונשאלת השאלה עד מתי אנו נשחק שח עם עצמנו בנושא הכאוב שנקרא שלום.

בשנת 1976 בקש שר הבטחון דאז, שמעון פרס, להביא את בשורת הדמוקרטיה לפלסטינים. הוא הכריז על עריכת בחירות לעיריות ביהודה ושומרון. פרט לראש עירית טול-כרם, חלמי חנון שהיה איש אש''ף מוצהר, כל ראשי העיריות התנגדו. במיוחד התנגד ראש עירית חברון, מחמד עלי אל-ג'עברי, שאמר אז לפרס: לא כל מה שטוב לכם, טוב לנו. והוא עצמו סרב להתמודד. על אף העובדה שפרס האריך את מועד הגשת המועמדות בחודש ימים. קציני צבא בדרגים הבינוניים הזהירו, שאש''ף ינצח בבחירות ויכבוש את העיריות. אבל בשורת בדמוקרטיה לא הרפתה מפרס.

זה שאנחנו עם רודף שלום - בסדר. זה שמנהגינו מבקשים ליישם את העקרון הזה עם שכנינו - בסדר גמור. אבל לעשות שלום עם עיניים מכוסות וידים כבולות - זה כבר חלם. מסתבר, שמנחם בגין בעשותו את ההסכם עם מצרים, פתח ''מרוץ של שלום'' שכל מי שבא אחריו, רוצה להוכיח שהוא יותר טוב מבגין. ממש כמו ''אנני אוקלי אשת לפידות'', שעל העקרון שלה בחיים הכריזה בשיר: Anything you can do, I can do better.
שהרי לא יתכן להשאיר את בגין ב''פסגת השלום'' לבד.

בראשית שנות ה-‏90 שלח פרס ל''שיחות אוסלו'' משלחת של אקדמאים בלבד, מבלי לערב בה אנשי מודיעין, שב''כ ומוסד. כי אם הם היו מעורבים בשיחות אלה הסכם אוסלו לא היה נחתם. כי כבר אז היה ידוע ש-‏40% מהאוכלוסיה הפלסטינית תומכת בחמאס ובג'יהאד האסלמי. לשלושת הגופים הפלסטינים כולל הפת''ח, היו 17 פלגים מזויינים, עם שמות כמו ''ארגון חללי אל-אקצא'' ו''פלוגות עז אל-דין אל-קסאם'' וכו'. ובנוסף על כל הנשק שהיה להם כאן בשטח, אנחנו התרנו לעראפאת לקבל 40 אלף רובי-סער מסוג קלצ'ניקוב.

ארגון הפת''ח היה במעוט כבר אז ועראפאת, לא רק שידע זאת, אלא עובדה זו שרתה את מטרתו שלא להגיע לשלום אתנו. ובזמן ששמעון פרס הטיף לפלסטינים את התובנה שהדמוקרטיה מבוססת על הרבה קולות, אבל רובה ממשלתי אחד. עראפאת התפאר בפני אנשיו בסיסמא תחי דמוקרטית הרובים = تعيش دموقرطية البندوقية. והאירוניה היא שפרס קיווה שהפלסטינים יתפעלו מזה ואף יאמצו את הרעיון. את ההוכחה לכך קבלנו בתרגיל המחוכם שעשה אהוד ברק ליאסר עראפאת בשיחות ווי פלנטיישן בארה''ב, כאשר הוא הציע לו לקבל חזרה 98% מן השטח, ועל שני האחוזים הנותרים הוא יקבל תחליף. אבל עראפאת צריך להתחייב על סיום הסכסוך - וזה דחה את ההצעה.

המענין הוא שכולם הכירו את עראפאת עוד מקודם במלחמת לבנון הראשונה. אנשי המקצוע שלנו הכירו את תעתועיו היטב. לא מעט חיילים שלנו נפגעו מאש שירו על כוחותינו נערים פלסטינים שעמדו לצדי הדרך. אף אחד מאתנו לא היה מעלה על דעתו לפתוח באש על נערים כאלה. והנה כאשר הכח מתקרב, פתאום אחד מהם זורק אבן או רמון-יד. ועראפאת התפאר אז בנערים אלה, והוא כנה אותם הגנראלים של האבנים = جنرالات الحجار.

ואנחנו ממשיכים שלא להקשיב לאנשי המקצוע שלנו. החמאס היה על סף שבירה, כאשר הממשלה הסכימה לחתום אתו את ''הסכם הרגיעה'' האחרון שפתח לו את כל ''שערי הישועה''. והטרגדיה היא, שעשינו זאת מבלי לגבות את מלוא המחיר. בשל המחסור במצרכים חיוניים, החמאס עמד לאבד את תמיכת הצבור ברצועת עזה. לכן החמאס התעקש על פתיחת המצור. אבל לנו לא היה השכל לנצל זאת - לפחות בכל הקשור להחזרת גלעד שליט. שוב, המודיעין ידע, אבל הקברניט התעלם.

אין ספק שהפסקת האש בעזה נתנה לחמאס אוויר לנשימה. החמאס מפעיל היום באופן חופשי בערך 300 מנהרות. יש מנהרות להברחת אמל''ח, יש מנהרות להברחת סחורות, יש מנהרות להשכרה. מאז השקט, אירן מעבירה לחמאס לרצועה דרך המנהרות 300 מליון דולר כל חודש. אירן סייעה לחמאס לבנות מפעל לבניית רקטות. אנשי המקצוע שלנו אומרים שאירן הצליחה ל''חַזְבֵּל'' את הרצועה בכל הקשור לארגון ואמון יחידות החמאס, מצאי האמל''ח: נשק, טילים, משגרי-טילים. יש לחמאס גם יחידות של צלפים עם רובי-צליפה עם כוונות צליפה מאד משוכללות. הירי לעבר השיירה של השר דיכטר לא היה מקרי. מה שהיה מקרי הוא הפספוס.

העובדה שאזור יהודה ושומרון הוא שקט, זה רק תודות לעובדה שצה''ל והשב''כ שולטים בשטח. שליטה זאת לא מאפשרת לחמאס להפעיל תאים מחתרתיים. גם כאן יחסי הכוחות באוכלוסיה הם לטובת החמאס. בנסיבות הנוכחיות אין שום סיכוי לפת''ח לגבור על החמאס. וכל מי שבונה על מרוואן ברגותי שישוחרר מן הכלא, יזכה בתמיכת הרוב של האוכלוסיה, ויצליח לכפות את מרותו על החמאס, בונה את תחזיתו על ''חמורו של המשיח''.

---