בשנים עברו שכן במקום הידוע כיום כאזור ה''סינמה-סיטי'' כפר ערבי בשם אג'ליל.

הכפר נוסד בתקופה העותמנית ונקרא על שם השייך צלח עבד א ג'ליל שקברו בתחום הכפר (גַ'לִיל, Jalil, جليل). חוקר ארץ ישראל, זאב וילנאי, טוען שמקור השם (אג'ליל) בישוב שומרוני.
הבריטים, שכבשו את הארץ בשנת 1918, חילקו את הכפר ל-‏2 יחידות מוניציפאליות: ג'ליל אל קבליה וג'ליל א-שמלייה. לימים, נרכשו חלק מאדמות הכפר על ידי גופים יהודיים ועליהם הוקמו (בין היתר) המושבות הרצליה ורמת השרון. חלק מהאדמות שנרכשו יועדו להקמת קיבוץ.

קבוצת עולים מברה''מ החלה להתארגן בשנת 1933 להתיישבות באדמות אלו, אך רק בשנת 1943 הם עלו לקרקע והקימו את קיבוץ גליל-ים. בעת מלחמת השחרור, התפנו תושבי הכפרים ג'ליל אל קבלייה וג'ליל א- שמלייה, מרצון ואדמותיהם הועברו לישובי הסביבה.

שנים שלוות עברו על הקיבוץ, הערים סביבו גדלו, התפשטו והגיעו עד לגדרות הקיבוץ והוא הוקף משני צידיו בשכונות מגורים (מפה וצילום אוויר של האזור). בתחילת שנות ה-‏90 של המאה הקודמת קרו 2 דברים שעוררו את הקיבוץ משלוותו. ראשית, העלייה מרוסיה וחבר העמים והביקוש הרב למשרדים לחברות היי-טק, שהתרכזו בעיקר באזור השרון, עוררה את פרנסי הקיבוץ להכין תכנית מתאר לשינוי ייעודם של 1100 דונם מהאדמות החקלאיות של הקבוץ (כשליש) ליעוד של מגורים, משרדים, מסחר ומרכז תחבורתי.

שנית, הפרויקט התחברותי הגדול של שנות ה-‏80 וה-‏90, נתיבי-איילון, התקדם צפונה והגיע לפאתי הרצליה. לשם בנייתו היה צורך להפקיע קרקעות רבות של הקיבוץ. כמו-כן היה צורך לבנות מתקן חדש לטיהור שופכין (תחליף למתקן ישן ששכן על מסלול הנתיבים) וגם לשם כך היו דרושות אדמות הקיבוץ.
ופה נפגשו האינטרסים של הקיבוץ עם צרכי המדינה.

ראש עירית הרצליה דאז אלי לנדאו שגם לו, כראש העיר הרצליה, היה עניין מובהק באישור התכניות. לכן אריק שרון ידיד נפש של ראש העיר שהיה אז שר השיכון, תמך מאוד בחתימת הסכם בין המינהל לקיבוץ על אישור תכניותיו הנדלניות כנגד פינוי השטחים הדרושים למטרות הלאומיות.

בשנת 1996 נחתם הסכם כתוב בין המינהל לקיבוץ והקיבוץ פינה את כל הקרקעות הנדרשות לפרויקטים הלאומיים.
אך ראה זה פלא. למרות ההסכם החתום וקיומו על ידי צד אחד בהסכם (הקיבוץ) הצד השני, מינהל מקרקעי ישראל, ניסה במשך כל השנים להתנער מההסכם בתואנות שונות ורק איום בתביעה משפטית הרתיע את הפרתו על ידי המינהל.

אישור תכנית המתאר שהוכנה על ידי הקיבוץ עבר גלגולים ושינויים רבים בועדות התכנון.
כל מי שהייתה לו סיבה להתנגד לתכנית התנגד לה. תושבי רמת השרון שבתיהם גובלים בקיבוץ, תושבי הרצליה שבתיהם גובלים בקיבוץ, תושבי הרצליה שקופחו לשיטתם באזור אחר וכמובן מי אם לא? הירוקים (ההתנגדויות).
אך בשנת 2006, סוף-סוף, אושרה התכנית למרות כל ההתנגדויות (האישור). ועתה עתידה מועצת מינהל מקרקעי ישראל להצביע על אישור ההסכם.

קרקעות הקיבוץ, אשר כאמור לעיל נרכשו, בשנות ה-‏20 וה-‏30 של המאה הקודמת מפרנסי הכפר הערבי אג'ליל, הועברו לבעלות הקק''ל שהעמידה אותן לרשות חברי הקיבוץ למטרות התיישבותיות. עם קום המדינה הן הועברו לניהול על ידי מינהל מקרקעי ישראל. לכן חברי הקיבוץ אינם בעלי הקרקע אלא ''מחזיקים'' בקרקע.
לפי תקנות המינהל, ''מחזיקים'' בקרקע זכאים לקבל, בעת שינוי יעוד הקרקע (כמו במקרה זה: מחקלאות למגורים, משרדים ומסחר) חלק מהזכויות בקרקע, בין 17% ל-‏25%.

במקרה של קיבוץ גליל-ים, הסכם הפשרה עם המינהל מעניק לקיבוץ, לפי חישובי המינהל, 17% מזכויות הבניה (בקרקע ובתמורות כספיות) בתכנית המתאר שאושרה.
השווי הכספי מוערך ב-‏350 מיליון ₪. מאחר וכיום יש בקיבוץ כ-‏330 חברים הרי כל אחד מהם זכאי למיליון ₪ מהתמורה שתתקבל, לכשתתקבל (קיבוץ גליל ים צפוי לקבל זכויות בנייה).

עניין הקרקעות של קיבוץ גליל-ים מעלה מחדש את השאלה: מה הפיצוי הנכון ל''מחזיקי'' קרקעות לאום. האם לפי ערך הקרקע? או אולי לפי ''טיב'' ו''איכות'' ההחזקה?
השאלה קשה וסבוכה ותשובתה היא כנראה בתחום הפוליטי ולא בתחום הכלכלי.

---