בעשור הראשון למדינת ישראל, כדי לקבל דרגת אל''מ בצה''ל, הקצין היה חייב להיות משוייך פוליטית לזרם המרכזי, דהיינו מפא''י. ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון חשש מפני האפשרות שקצין כלשהו ינצל את מעמדו וכוחותיו כדי לנגח את הממשלה בעיתוי כזה או אחר. אבל מעבר לעובדה שכל קצין בכיר נבדק בציציותיו הפוליטיות, לא היה שום קשר בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי. בן-גוריון שראה את עקרון הממלכתיות במדינת ישראל המתחדשת, דאג להפרדה מוחלטת בין הצבא לפוליטיקה. צריך להיות צבא אחד, הכפוף לממשלה אחת. לשם כך הוא פרק את הפלמ''ח שהיה מזוהה עם מפ''ם, בגלל ריבוי בני הקבוצים שהרכיבו אותו. ומאותה סיבה הוא גם הורה לפגוע באנית הנשק ''אלטלנה'', שהיתה שייכת לאצ''ל.

בימים ההם קציני צבא בכירים לא השתתפו בישיבות ממשלה. הם לא הוזמנו לישיבות ממשלה כדי לדווח, או כדי להרחיב מידע בדיון כזה או אחר. כנ''ל גם עם משטרת ישראל. חובתו של שר הבטחון ו/או שר המשטרה לקיים דיונים מוקדמים בקרב הקצונה הבכירה, במטרה לבדוק חלופות שונות לכל סוגיה שעמדה על הפרק; וחובתו של השר היתה להציג בפני הממשלה את המסקנות וההמלצות של המערכת שהוא מופקד עליה. בן-גוריון חשש מן ההשפעה המצטברת של הפוליטיקה על הקצונה הבכירה. דבר שעלול ביום מן הימים להעביר קצין זה או אחר על דעתו, והוא יידחף לעשות מעשה שלילי - דהיינו הפיכה צבאית.

נקודת השיא בסוגיה זו של היחסים בין הצבא לפוליטיקה היתה בשנת 1955, כאשר דוד בן-גוריון שהה בשדה בוקר, לאחר שהתפטר מראשות הממשלה. באותם ימים משה שרת, שהיה שר-החוץ בממשלת בן-גוריון, שימש בתפקיד ראש הממשלה. שרת ניהל מדיניות פייסנית כלפי שכנינו. מן הסתם סבר שרת, אולי חוסר התגובה הישראלית למעשיהם של הפידאינים הפלסטינים יביא לרגיעה. אבל המציאות סטרה על פניו. עד כדי כך שבאחד הימים, שמעון פרס שהיה מנכ''ל משרד הבטחון, בא לשדה בוקר כדי לשכנע את מורו ורבו לחזור לממשלה. הוא הציע לו שהרמטכ''ל (משה דיין) יתפוש את השלטון, כדי להחזיר את בן-גוריון לראשות הממשלה. פרופסור יעקב טלמון מתייחס לפרשה זו בספרו אחדות וייחוד (עמוד 173). בן-גוריון דחה את הצעתו של פרס מניה וביה, באומרו שהדבר עלול לשמש תקדים מסוכן להפיכות צבאיות בעתיד, שמאן דהוא יחפוץ בהן.

הרעיון המרכזי של דוד בן-גוריון היה שיש להפריד הפרדה מוחלטת בין דרג נבחר לבין דרג ממונה. כאן המקום לציין כי גם היועץ המשפטי לממשלה לא היה שותף מלא לישיבות הממשלה, וגם ראשי השב''כ וה''מוסד'' לא היו משותפים בישיבות הממשלה - מאותה סיבה. זאת ועוד, אצל בן-גוריון היתה גם תקופת צינון של שנתיים, מיום סיום השרות, אם הקצין רצה להכנס לחיים הפוליטיים. למרות שלא היה חוק שחייב זאת.

היה זה ראש הממשלה מנחם בגין, שהיה מאמין גדול בדמוקרטיה, שפתח את שערי הממשלה בפני הקצונה הבכירה. אבל הצעד הפוליטי הראשון והחמור ביותר של אלוף בצה''ל, נעשה על ידי האלוף עזר וייצמן. בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, בהיותו סגן הרמטכ''ל, הוא נפגש עם ראש הממשלה לוי אשכול, וניסה לשכנעו לפתוח במלחמה. אבל לאשכול היתה האג'נדה שלו. הוא לא היה איש של זבנג וגמרנו, ולכן דחה את הצעתו של סגן הרמטכ''ל. בתגובה הוריד עזר וייצמן את דרגות האלוף מעל כתפיו וזרק אותן על השולחן לעיניו של ראש הממשלה. במדינה מתוקנת, הקצין היה מודח מן הצבא מיד. זה מה שעשה נשיא ארה''ב הארי טרומן לגנרל מקארתור, כאשר זה סרב לקבל את דעתו של הנשיא. סיום הפרשה היה עגום. מנחם בגין שלף אותו מן השרות הצבאי, ולמחרת מינה אותו לשר התחבורה מטעם מפלגתו. לא רק שבגין שבר את רעיון הצינון, אלא אף נתן לוייצמן פרס על זריקת דרגותיו בפני ראש הממשלה. לעניות דעתי, הסלחנות של בגין כלפי וייצמן, גרמה לכך שאריק שרון משך את מנחם בגין באף, ועשה דברים על דעת עצמו, מבלי לקבל את אשור ראש הממשלה או הממשלה כולה, במלחמת לבנון הראשונה.

אבל כאשר תגובה ראויה על מעשה שלילי לא באה בזמן, הדינמיקה של החיים מביאה התפתחויות בלתי רצויות. בשבוע שעבר הרמטכ''ל גבי אשכנזי השתתף בישיבת הממשלה וניסה לשכנע שרים להצביע נגד הצעת התקציב. איפה נשמע כדבר הזה, שקצין צבא ישפיע על שרים להצביע נגד ראש הממשלה. זה קורה רק ברפובליקת בננות.

עוד התבשרנו לפני שבת כי מחלקה של חיילים וותיקים בחטיבת גולני הכריזה מרי נגד המ''פ והמג''ד שלהם. המרי בא בעקבות יחס בלתי נאות, לטענתם, מצד המפקדים. זו לא פעם ראשונה שהתופעה הזאת קורית. העובדה ששלטונות הצבא מתייחסים לכך בסלחנות היא שגורמת לתופעה לחזור על עצמה.

אז לאן הגענו? קציני צבא בכירים בוחשים בפוליטיקה. חיילים מתמרדים והתופעה לא מטרידה את השלטון. ואז נשאלת השאלה כמה זמן יחלוף עד שמישהו יאמר לראש הממשלה: אדוני ראש הממשלה תסתגר בביתך. תופעות השחיתות החמורות שמתגלות בצמרת הפוליטית רק מקרבות את היום הזה.

---