הרעיון של הקמת חוות משפחתיות אינו חדש ומלווה את ההתיישבות בארץ עוד מלפני הקמת התנועה הציונית. בין החוות הראשונות שקמו במדינת ישראל היו החווה של מאיר הרציון מעל עמק הירדן וזו של משפחת שרון (1972) לא רחוק משדרות. באותם הימים החוות הללו היו תופעה יוצאת דופן ועיקר תהליך ההתיישבות התמקד בהקמת ישובים מסוגים שונים. המגמה הזאת החלה להשתנות בסוף שנות ה-‏70 כאשר הגורמים המיישבים הבינו שתהליכי התפתחות וגידול ההתיישבות הכפרית הואטו. היה ברור שחידוש מגמת הגידול וההתפתחות תלויה ביכולת להציב אתגרים חדשים שמתאימים יותר לתקופה. בין הרעיונות שעלו אז על הפרק היו המצפים בגליל והחוות המשפחתיות.

ברמת נגב התחיל לעלות על פני השטח הרעיון של הקמת חוות משפחתיות יותר מאוחר, בראשית שנות ה-‏90. הרעיון קיבל דחיפה משמעותית משני מקורות מקומיים: פניות של יזמים והישגי המחקר החקלאי באזור. הצעד הבא היה תוכנית, ''דרך היין להתיישבות בודדים'', שגובשה במועצה האזורית רמת נגב בתיאום עם משרד החקלאות ומנהל מקרקעי ישראל (ממ''י). מהות התוכנית היתה הקמת אטרקציות תיירותיות במסגרת חוות חקלאיות שיתמקדו בגידול ענבי יין, זיתים ועוד.

החווה הראשונה שקמה במסגרת התוכנית הזאת עלתה על הקרקע בשנת 1995. מאז עלו על הקרקע ברחבי רמת נגב עוד 22 חוות. אבל למרות שהתוכנית קבעה שיוקמו 30 חוות התהליך נבלם לפני שהושלם – היד שנתנה היא גם היד שכאילו רוצה לקחת.

---

מי שמכיר את עבודת משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית (הגורמים המיישבים) יכול לחבר את מועד השינוי בגישה לימי ממשלת בגין הראשונה כאשר אריק שרון היה שר החקלאות. זה לא סוד גדול ששרון היה ממובילי השינוי וניצל אז את מעמדו כגורם מיישב לקידום הקמת חוות משפחתיות (תזכיר חוות, עו''ד יעקב נאמן, עמ' 2). עם הזמן התגבשו נוהלים על פיהם נהגו משרד החקלאות וממ''י להקצות שטחים להקמת חוות ברחבי הארץ. בעיקרון כך קמו עד היום כ-‏100 חוות משפחתיות בנגב ובגליל.

לרמת הנגב הגיע השינוי בסוף שנות ה-‏80. שלושה גורמים חוללו את השינוי הזה. הגורם הראשון היה העובדה שלאחר ניסויים בתחנת הנסיונות הגיעו למסקנה שאפשר לגדל באזור ענבי יין שלא נופלים באיכותם מאלו שגדלים באזורים אחרים. מכאן שלגידול כרמי יין יש פוטנציאל כלכלי. צירוף המידע הזה למידע על התפתחות טיולי יין לאורך צירים בהם קיימים יקבי בוטיק, העלה הירהורים ראשונים על פיתוח דרך יין גם ברמת נגב. הגורם השני היה שגם ברמת נגב החלו להופיע יזמים שביקשו להקים עסקים חקלאיים שבמרכזם מטעים וכאלו שרצו להקים חווה משפחתית. גורם חשוב נוסף היה החלטה מס' 443 של מועצת ממ''י בפברואר 1990. ההחלטה נועדה להסדיר מסירת קרקע ליחידים (משפחות) למטרות התיישבות מחוץ לישובים. בהחלטה נקבע גם נוהל של התייעצות עם ראש המועצה האזורית, הועדה החקלאית, מנהל הרשות לתכנון במשרד החקלאות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בנוסף נקבע שהמתיישב יוכל לקבל הקצאת קרקע למטרות כלכליות (חקלאיות).

ברמת הנגב לא רק הגורמים לשינוי היו שונים מאשר באזורים אחרים, אלא גם דרך היישום היתה שונה. ביוזמת ראש המועצה התגייסו מוסדות המועצה לסייע ליזמים בשלבים השונים של היוזמה, הרבה מעבר למתחייב על פי החוק. סיוע זה כלל הדרכה וליווי היזמים בתהליך הטיפול בבקשותיהם במערכת הביורוקרטית; זה כלל גם גיוס סיוע של קק''ל בהכנת תשתיות וגם תמיכה מורלית בשעות הקשות.

בסופו של דבר נקבע נוהל מעשי להקמת חוות משפחתיות על ידי הגופים הציבוריים המוסמכים לכך, שהם משרד החקלאות וממ''י והתהליך יצא לדרך. במהלך שנות ה-‏90 הוקמו על פי הנוהל הזה כ-‏10 חוות על ''דרך היין''. את התהליך הזה איפשרו פעולות ואישורים של לא מעט גופים ציבוריים: ממ''י הקצה שטחים, אושרו מגורי שומרים (משרד החקלאות וממ''י), החוות שהוקמו חוברו לתשתיות מים וחשמל וטלפון, משרד הביטחון דרש ומימן גידור שטחים, קק''ל מימנה דרכים והכשרת שטחים, החטיבה להתיישבות סייעה בתקציבי מתיישב והמתיישבים משלמים ארנונה (מעורבות משרד הפנים). המדינה תמכה בתוכנית דרך היין גם באמצעות מענקי השקעות במימון הקמת החוות. משמעות העובדות הללו היא שהתהליך של הקמת החוות בדרך היין קיבל הכרה והסכמה של כל הגורמים שנזכרו.

בכל זאת היו לתהליך לא מעט מתנגדים והביטוי המשמעותי הראשון היה בג''ץ 243/99 שהוגש על ידי ''אדם טבע ודין'' ו''החברה להגנת הטבע''. העותרות טענו כי החוות לא פעם מוקמות באופן בלתי חוקי ובניגוד לשימושי קרקע המותרים על פי תכנית המתאר. בית המשפט דרש שיגובש נוהל שיבטיח שימנעו מעשים בלתי חוקיים ונוהל זה הומצא לבית המשפט. לכן נמחקה העתירה (החלטה, 12.7.2001). הנוהל החדש היה יותר מורכב ויותר קפדני ובכל זאת תהליך ההתיישבות על דרך היין חודש כמקודם.

גם לאחר החלטת הבג''ץ נמשכה תמיכת הממשלה וגופים הכפופים לה (כדוגמת ממ''י) בהתיישבות על דרך היין נמשכה. כשנה לאחר החלטת בג''ץ 243/99, בתאריך, החליטה הממשלה כי התיישבות בודדים היא האמצעי שלה לפיתוח הנגב והגליל. עוד נאמר שם כי שרי הממשלה הנוגעים בדבר יביאו למימוש מדיניות זו... (החלטה מס' 2699, 8.11.2002). בסמוך להחלטת הבג''ץ החלה בהזמנת ממ''י הכנת תיקון (שינוי) לתוכנית המתאר המחוזית ''דרך היין ברמת נגב'' (תמ''מ 42/4). בסופו של תהליך ארוך, בראשית מאי 2006, אושרה התוכנית הזאת על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבניה (אושרה הקמת 30 חוות בודדים בנגב).

לכאורה, אחרי שהוקמו 23 חוות, אפשר היה לצפות שכעת אפשר יהיה להשלים את יעדי תוכנית דרך היין (הקמת עד 30 חוות) באיתורים שסומנו על ידי התוכנית. אלא שאז התחילו הדברים להסתבך. שלושה גופים ציבוריים, עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל), במקום (מתכננים למען זכויות תכנון) ו''הפורום לדו קיום בנגב'' שנאבקו נגד אישור התוכנית עד הרגע האחרון הגישו עתירה לבג''ץ כדי שזה יבטל בעצם את החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה (הודעה לעיתונות של עדאלה, 12.4.2006).

עד היום, יותר משנתיים אחרי, לא התקבלה (פורסמה) שום החלטה של הבג''ץ בנדון. אבל מאז הגשת הבג''ץ בסוף מרץ 2006 התייחסות הגופים השלטוניים השתנתה מאד לרעה. ביום בהיר אחד, כפי שסיפר אחד החוואים, הוציא ממ''י לבעלי ארבע חוות מכתבים ''לפני התראה'' בהם נטען שהחוות האלה אינן חוקיות ופלשו שלא כדין לקרקע לא להם ושהם מתבקשים להרוס ולפנות. על פי דבריו נוצר מצב שבו ממ''י הפסיק לחדש חוזים לשטחים ולמבנים ולהתייחס למתיישבים כאשמים במצב שנוצר. בהמשך השתמש ממ''י בטענה שאין חוזים כדי לדרוש להרוס ולפנות כדי להשתחרר מחלקם באשמה. בין בעלי החוות נוצרה תחושה שממ''י מנסה לשחוק את המתיישבים בכל מיני קביעות ביורוקרטיות נוספות כמו הוצאת שומות בגובה של מאות אלפי שקלים על שימוש בקרקע.

לא רק שתהליך ההתיישבות הזה נעצר אלא שנוצרה האפשרות שיעשו מעשים כדי להקטין את מספר החוות. אבל אמר החוואי שאם משהו בתהליך היה לא בסדר או לא תקין, הרי ששותפים לו לא מעט מוסדות וגופים ציבוריים שפעלו עד אותו מועד בכוונות טובות – צריך למצוא דרך לתקן את המצב במינימום נזקים. מדוע שינתה הגשת העתירה את התנהלות ממ''י?

אפשר לראות את השינוי בהחלטות הממשלה. כשנה לאחר אישור תמ''מ 42/4 הוחלט כי תוקם ועדה בינמשרדית שתבחן את מעמדן של חוות היחידים הקיימות ואת אפשרות הקמתן של חוות יחידים נוספות בנגב ובגליל. במסגרת עבודתה תבחן הוועדה את כל ההיבטים הרלוונטיים לנושא, בין היתר, תיקוני חקיקה ככל שיש להם הצדקה (החלטה מס' 2000, 15.7.2007). כחמש שנים אחרי החלטת הממשלה הקודמת בעניין (החלטה מס' 2699) ''מגלה'' הממשלה שכדי לקיים את ההחלטה הקודמת כראוי נדרשים שיפורים משמעותיים. מי שלא מכיר את נוהלי השגת האישורים, חתימה על חוזים והקמת החוות, עשוי להיות מופתע.

אבל מי שקרא את העתירה ודאי כבר יודע שבניגוד למגישי בג''ץ 243/99, שלושת מגישי הבג''ץ ממרץ 2006 זיהו לקות אמיתית בנוהלי הקצאת החוות. לטענתם החוות הוקצו בניגוד למשתמע מחוק חובת המכרזים, ה'תשנ''ב-‏1992 ולכן דרשו לבטל את האישור שניתן לדרך היין ברמת הנגב (לתמ''מ 42/4). הממשלה (ממשלות) ורשויות שתחת אחריותה נתפסו כמעודדות ''עקיפת החוק'' ולכן היועץ המשפטי לממשלה נכנס לפעולה ודרש שמשרדי הממשלה יאכפו את חוקי התכנון והבניה וכללי המינהל התקין.

בניגוד לפעמים קודמות שהתגלה צורך, הפעם בעקבות הגשת הבג''ץ, היועץ המשפטי והפרקליטות החליטו להיכנס לעובי הקורה וממש לדאוג לתיקון המצב. הדגש הוא על תיקון המצב ולא חשוב על חשבון מי. זהו ההסבר מדוע ממ''י שנמצאת במרכז העצבים של תהליך ההתיישבות מנסה לתקן ולשחוק את המתיישבים. השנה גם הממשלה הבינה שכנראה אין לה ברירה אלא להחליף דיסקט. בהחלטה שכותרתה, ''הסדרת ההתיישבות בחוות הבודדים בנגב ובגליל'' נאמר שעל המינהל לקיים הליך של מכרז על 7 החוות הלא מאוישות (על המיקומים הלא מאוישים) לאחר שהתוכנית המפורטת שלהן הופקדה. עוד נאמר שם שלאחר ההתנסות עם המכרזים הללו לקדם הוצאת החוות המאוישות למכרז (החלטה מס. 3499, 18. 5.2008).

---

המהלך שיצא לדרך בברכת כל הגורמים המיישבים (משרד החקלאות, מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, בפרט וממשלות ישראל לדורותיהן) עלה על שרטון, נבלם. יותר מכך כיום ננקטו פעולות כדי לסלק משפחות חוואים מהמקרקעין שהוקצו להן על ידי הגורמים המוסמכים לכך. אותה היד שנתנה מנסה או שואפת כעת לקחת.

העובדות הן שממשלות ישראל יזמו את ותמכו בהקמת החוות כפי שמתואר בתוכנית ''דרך היין ברמת נגב'' (תמ''מ 42/4). לא חשוב איך נסתכל על התהליך הרי שבמהלך השנים הוא נתמך בפועל (במעשה או בהימנעות ממעשה) על ידי לא מעט משרדי ממשלה, צה''ל, רשות העתיקות, רשות שמורות הטבע והגנים, קק''ל, מקורות, בזק ועוד. נקודה חשובה נוספת היא שלחוואים הקיימים ... יש זכות חוקתית, חוקית ומוסרית להמשיך ולשבת במקרקעין וכי פינוי החוות יהווה הפרה של זכויות אלו,... (תזכיר חוות, עו''ד יעקב נאמן, עמ' 1). הם הרי השקיעו מזמנם ומכספם כדי להשביח את הקרקעות אותן עיבדו וטיפחו. רובם גם פעלו בדיוק כפי שנדרשו על ידי ממ''י (שהחתים אותם על חוזים) וזאת בסיוע גופים אחרים במימון ובאספקת שירותים.

במצב ''הלא תקין הזה'' לא יהיה זה סביר שהחוואים לבדם ישלמו את מחיר התיקון. יתכן שלא יהיה מנוס מלהוציא למכרז את שבעת המיקומים הלא מאוישים כפי שהחליטה הממשלה במאי האחרון. אבל לא יהיה זה ראוי לפנות חוואים שפעלו כפי שהורו להם רשויות ממשלתיות כמו ממ''י. לא יהיה זה ראוי שיתעלמו מזכויותיהם שנצברו במהלך השנים. יתכן שזוהי גם משמעות החלטת בית המשפט העליון שקבע שפינוי מתיישבים והריסת מבנים שהוקמו שלא כחוק אינו מידתי (בג''ץ 143/06, 5.9.2007).

---