The situation is much more serious than any other financial crisis since the end of World War II… We really do have a serious financial crisis now… this is a threat in the United States.
המצב הרבה יותר רציני מכל משבר פיננסי מאז סוף מלחמת העולם השנייה... אנחנו באמת חווים כעת משבר פיננסי רציני... זה מאיים בארצות הברית.
ג'ורג' סורוס התפרסם כאשר ביום אחד בשנת 1992, הרוויח 1.1 מיליארד דולר ממכירת לירות שטרלינג. המעשה הזה אילץ את הבנק המרכזי הבריטי להפסיק את המסחר במטבע ולקבוע פיחות. לכן הודבק לו הכינוי 'האיש ששבר את הבנק המרכזי הבריטי'. היו גם שמועות על מעורבותו ב'משבר הפיננסי האסייתי' בסתיו 1997, שהיו מעורבים בו גם משקים שכונו 'טייגרים כלכליים' כמו
תאילנד,
מאלזיה וכו'. את עיקר הונו עשה האיש מהשקעות בשוקי המטבע בעולם.
המשקיע האגדי אמר את הדברים ב
וינה, בתאריך 22 לינואר 2008, ערב הכינוס הכלכלי (World Economic Forum) השנתי ב
דבוס,
שוויץ. באופן טבעי תוכנית הכנס הוקדשה לנושאים שעמדו (ועדין עומדים) ברומו של עולם: כלכלה וכספים (חוסר ביטחון כלכלי), גיאו-פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה וכו' (
Executive Summary). זו לא היתה הפעם הראשונה בה עלה לכותרות עם תחזית. בפעם הקודמת, בשנת 1998, הוא צפה שמתקרבת התמוטטות-התפוררות של הקפיטליזם העולמי (
Soros Concedes). התחזית הזאת בעצם הופרכה – הכלכלה העולמית המשיכה לבעוט.
בימים אלו מתברר שסורוס לא לבד. מתברר שגם
וורן באפט, שקנה לא מזמן את ישקר, העריך ש
ארה''ב נמצאת במיתון שיהיה ארוך ועמוק יותר ממה שרוב האנשים חושבים (
recession may be worse than feared).
בהמשך ננסה להעריך את תנאי הרקע, העובדות החשובות, להתגבשות תחזית כזאת. הפעם הכלכלה הגדולה בעולם, ארה''ב, היא גורם משמעותי מאד: להתנהלות המשק האמריקאי יש תפקיד חשוב, מרכזי, בתהליכים שמניעים את הכלכלה העולמית. היא בודאי במוקד משבר הסאב-פריים (
בנקאים ונוכלים אחרים) בשוק האשראי שמשפיע רבות על המשק האמריקאי ועקב כך על הכלכלה העולמית. המציאות במשק האמריקאי היא גם גורם חשוב להתפתחויות בשוק הסחורות הגלובלי. על בסיס הרקע הזה נבחן גם את המציאות הכלכלית כיום, 3 חודשים אחרי. לבסוף נבחן את סבירות התחזית. נסיים במבט על כיוון ההתפתחות הרצוי.
חגיגת האובר-דראפט
כדי להכיר ולהבין את המציאות הכלכלית של ימינו במשק העולמי כדאי להתחיל במבט על המציאות הכלכלית במשק האמריקאי בראשית העשור. המיתון שהחל במרץ 2001, סיים תהליך התרחבות וצמיחה שנמשך בדיוק 10 שנים – יותר ארוך מתקופות צמיחה קודמות. המיתון היה קצר, 8 חודשים, מתקופות מיתון אחרות מאז מלחמת העולם השניה (
Business Cycle Dating Committee). אחת הסיבות למיתון בארה''ב היתה העובדה שהצמיחה של תעשיית ההי-טק נעצרה והפכה להצטמקות. התהליך הזה קיבל ביטוי בירידה בהשקעות (על ידי עסקים ומשקי בית) וירידה ביצוא (
The 2001 Recession).
שני התהליכים הללו בעצם קשורים לצמיחה הפנטסטית של תעשיית האינטרנט אשר בחצי השני של שנות ה-90 הובילה את צמיחת מגזר ההי-טק בארה''ב ובעולם כולו. אנחנו גם יודעים שצמיחה בת-קיימא היא צמיחה שמונעת מחידושים ושיפורים טכנולוגיים. אלו גם התהליכים הבולטים במגזר ההי-טק ולכן צמיחת המגזר הובילה את הצמיחה הכלכלית בארה''ב, באירופה ובמזרח הרחוק.
אלא שחלק ניכר מהצמיחה בתעשיית האינטרנט היתה למעשה בועה שהלכה והתנפחה. מדוע בועה? באופן כללי תעשיית האינטרנט גם ''המציאה'' מודל עסקי חדש שהתעלם משני עקרונות-ערכים בסיסים של המודל העסקי המקובל. העיקרון הראשון היה שאפשר להשקיע הרבה יותר כסף ביחס לזרם ההכנסות בעת ההשקעה וביחס לזרם ההכנסות הצפוי. גרעונות הולכים וגדלים של תזרים המזומנים לא ממש הפריעו ליזמים ולבעלי העניין. החברות הללו נתנו שירותים בחינם ב''תקווה'' לפתח מספיק מודעות למותג כדי לגבות מחירים שמבטיחים רווחיות בהמשך. העיקרון השני היה שלפני שיקולי רווחיות צריך לגדול מהר (זה עוזר בפיתוח המודעות...): ''צמח מהר'', ''צמיחה לפני רווחיות'' (
Dot-com bubble).
אחת הסיבות שהתהליך הזה נמשך זמן רב היתה שהיזמים ובעלי העניין גייסו מימון בהנפקת מניות בבורסה במחירים ''אטרקטיביים''. אלו היו מחירי מניות שגייסו הרבה כסף לפעילות החברות תמורת מעט זכויות בעלות. הציבור היה מוכן לשלם את המחירים הללו במשך כ-5 שנים אבל בסופו התהליך הזה שהיה מבוסס על צמיחה בהוצאות ללא הכנסות משמעותיות וללא רווחים הגיע למיצויו. יש גבול כמה אפשר לנפח בלון. כאשר נפרץ הגבול הזה הבלון מתפוצץ וכך גם קרה לבועת האינטרנט. במהלך מרץ 2001 החלו ירידות חדות במדדי הבורסה.
למרות שבתוך שנתיים לא מעט חברות אינטרנט ואחרות התמוטטו ומערך המניות נמחקו מיליארדים רבים המיתון לא היה עמוק וגם היה קצר. סיבה עיקרית לכך היתה שכבר בינואר 2001 החל הבנק המרכזי האמריקאי, בראשותו של
אלאן גרינספאן, להזרים הרבה כסף דרך המערכת הבנקאית באמצעות הורדה דרסטית של הריבית. במהלך שנת 2001, תוך 11 חודש, ירדה הריבית של הבנק המרכזי (federal fund rate) מ-6% עד 1.75%. הריבית המשיכה לרדת עד שהגיעה לרמה של 1% באמצע שנת 2003 (
changes in federal funds rate).
התהליך הזה של הזרמת הרבה כסף ביחד עם מדיניות פיסקלית מרחיבה בעקבות פעולות הטרור של אל-קאעידה ב-11 לספטמבר 2001, עורר תהליכי צמיחה כלכלית שנמשכו עד לא מזמן. אבל אליה וקוץ בה. הכסף הקל, קל מידי, לא עורר יצירתיות וחידושים טכנולוגיים שבדרך כלל אחראים לצמיחה בת-קיימא שגם מרחיבה את המשק – מייצרת צמיחה בת-קיימא בהכנסות. אבל הכסף הקל עורר יצירתיות בתנאי המימון והאשראי ועימה את ''חגיגת הסאב-פריים'' ואת ''חגיגת הצריכה'' (
ארה''ב - המיתון בשער?).
מאחר שהמשק האמריקאי הוא ''עדין'' הגדול בעולם, ואנו בעידן הגלובליזציה, החגיגות שם הניעו תהליכים דומים במשקים רבים אחרים. כתוצאה מהחגיגה בנקים באירופה (גרמניה) ואפילו בישראל (בנק הפועלים) נאלצו למחוק חובות אבודים בהיקפים גדולים. מצד שני גם לארצות אחרות חילחל הגידול בצריכה ועימו התעוררות הצמיחה הכלכלית. אבל כתמיד על הלוואות אפשר לסמוך למשך זמן מוגבל; מתישהו צריך להתחיל להחזיר אותן – צריך להתחיל לשלם את החשבון. גם לתועלת מהורדת הריבית יש גבול – לתהליך יצירת הכסף הקל יש סוף.
לא רק שהצמיחה נעצרה והחלה להיחלש אבל המשק האמריקאי נותר עם הבעיות שנוצרו בגלל אופיה:
- הפסדים גדולים לתעשיית האשראי ומשפחות רבות שהבתים החדשים שרכשו עוקלו.
- גירעונות גדולים במגזר הציבורי ובמאזן התשלומים.
במקרה הראשון ההפסדים והעיקולים יצמצמו או שכבר צימצמו את עודפי מקורות המימון ואת עודפי הביקוש לבתים בהתאמה. במקרה השני הגירעונות במאזן התשלומים יקטנו באמצעות תהליכי צימצום עודפי הביקושים ושינוי בשערי החליפין (מחירים יחסיים) שכבר החלו. בין השאר מאז דצמבר 2001 פוחת הדולר האמריקאי בכ-25% ביחס למדד של 26 מטבעות (
Nominal Broad Dollar Index) ומאז סוף שנת 2006 מצטמקים הגירעונות במאזן התשלומים של ארה''ב. הבעיות הללו יבואו בסופו של דבר על פתרונן כאשר עודפי הביקושים יעלמו מן השוק. הרי עודפי מקורות המימון הגורם לעודפי הביקושים מצטמקים והולכים
מצד שני, האובר-דראפט העשיר משקים אחרים והאיץ את התהליך של הקטנת גודלו היחסי של המשק האמריקאי. מה שצריך כאן להדגיש שהבעיות העיקריות באמת עוד לפנינו.
העניין החשוב באמת
נכון שחבל שהמשק האמריקאי ועימו משקים אחרים מתפתחים בכיוונים לא מוצלחים ושהרבה אנשים נפגעים בתהליך הכִּוְנוּן. אבל ראוי שנזכור שהתופעות (הבועות) הפיננסיות באופיין שתיארנו הן בעצם תוצאה של ''טיפול'' בסימפטום לבעיה יותר רצינית ועמוקה שאין לה פתרון בטווח הקצר.
מדובר בתהליך ריאלי של עליית מחירי התשומות, לו אנו עדים בחודשים האחרונים, שנובע מיחסי הגומלין בין תהליכי יצור לבין התנהלות הביקושים. מצד אחד עודפי ביקושים בשוק חומרי הגלם ליצור אנרגיה (נפט וגז) ומצד שני עודפי ביקושים למוצרי יסוד מהחקלאות כמו אורז, חיטה ותירס.
הצמיחה הכלכלית המתמשכת ועקב כך העליה ברמת החיים ב
סין, ב
הודו ובכל מזרח אסיה, וגידול האוכלוסיה בעולם בכלל, גורמים לקצב גידול בביקושים לנפט גולמי שהוא מהיר יותר מקצב הגידול הקטן של ההיצע. כתוצאה מהצמיחה בעודפי הביקושים הוכפלו בשנה האחרונה מחירי הנפט הגולמי בעולם (
Crude Oil (WTI) Prices) חלק מההכפלה נובע כמובן מהשינוי בשער החליפין של הדולר אבל חלק נובע מעודפי הביקושים.
הצמיחה הכלכלית והגידול באוכלוסיה גם יצרו ויוצרים גידול מתמשך בביקושים למוצרי החקלאות. מצד שני קצב הגידול ביבולים מפגר ולכן בשנים האחרונות גדל עודף הביקוש. התוצאה היא שהמחירים בשוק העולמי למוצרי החקלאות גדלו באופן משמעותי. במהלך השנה האחרונה הוכפלו
מחירי האורז, החיטה והתירס. אחד הגורמים לגידול בעודף הביקושים הוא הפיגור בגידול בתפוקה החקלאית. יבולי החקלאות עדין עולים אבל לא בקצב מספיק. בעצם מאז ראשית שנות ה-90 קצב הגידול בתפוקות יורד (
The new face of hunger). גורם אחר הוא אבדן אדמה חקלאית לטובת פיתוח ערים, תעשייה ומידבור (
ברזיל - אסם התבואה של סין).
מסתבר שסין והודו הן היצרניות הגדולות בעולם של אורז וחיטה. הן מייצרות כ-53% מיבול האורז העולמי ובכך מספקות את הצריכה המקומית (
איך עושים כסף ממגמות פוליטיות?). גם בחיטה הן מגדלות כ-27% מהיבול העולמי (
תנובת חיטה בעולם, 2003) ומספקות את צרכיהן. לא קשה לנחש מה היה קורה אם או כאשר שתי הארצות הללו היו מצטרפות למשחק בשוק העולמי לאורז וחיטה. ואולי ההצטרפות הזאת מתקרבת. בתאריך 30 לאפריל שמעתי ברדיו הערכות כי סין מחפשת שטחים שתוכל לחכור או לרכוש ב
דרום אמריקה כדי לגדל חיטה. אם זה יקרה זה ודאי ישפיע על השוק העולמי.
בנתיים הגידול בצריכה והתפתחותה בסין והודו בהחלט משפיע גם על מחירי הגרעינים.
התיאבון הגובר של מעמד הביניים החדש בסין ובהודו לצריכת מאכלי חלב ובשר שהוביל להקטנת שטחי גידול האורז (
איך עושים כסף ממגמות פוליטיות?). זה כמובן משפיע גם על השווקים לבשר וחלב בארצות אחרות ועל מגמת המחירים החיובית.
הבעיה האמיתית שלפנינו היא בעלת שני מאפיינים בולטים. האחד הוא המדיניות הכלכלית שמוביל הבנק המרכזי האמריקאי בראשותו של הנגיד
בן ברננקי. באורח פלא מדיניות הריבית שלו מזכירה את מה שעשה בשנת 2001 הבנק בראשותו של אלאן גרינספאן. מחודש ספטמבר 2007 ועד היום הוריד הבנק המרכזי את הריבית (federal fund rate) מ-4.75% עד 2% שזה קצב ועומק דומה לזה של שנת 2001 (
Fed likely to prefer lending). הפעם גם הונהגו מספר שינויים בכך שהופעלה מדיניות של אספקת אשראי לבנקים כדי לטפל ישירות במצוקת האשראי בכוונה שלא להשפיע על שיעור האינפלציה.
המאפיין השני הוא העובדה שבעשורים האחרונים הואט מאד קצב השיפורים והחידושים הטכנולוגיים. מצד אחד קצב יישום החידושים הטכנולוגיים שהוגבר מאד בזכות ה''המהפכה הירוקה'' של ראשית שנות ה-70, נחלש מאד בעשור וחצי שחלפו בעקבות קיצוצים בתקציבי המחקר הציבוריים. מצד שני, קצב פיתוח כושר התפוקה של הנפט הגולמי והגז, התשומות העיקריות ליצור אנרגיה, בארה''ב ובעולם בכלל הוא איטי ביחס לקצב הגידול בביקושים. חלק מזה, כמובן, נובע משאלות הקשורות ברמת הידע הטכנולוגי הקשור בהפקת הנפט מהבארות. (יש גם חלק לעובדה שעלות ההפקה יקרה מידי.)
העליה במחירי הנפט גרמה בשנים האחרונות לעליה משמעותית בביקוש לדלק ביולוגי (biofeul). למרות תהליך הגידול בביקוש למוצרי מזון הרי שב
ברזיל, בארה''ב, ב
בריטניה ובארצות אחרות גדלים והולכים השטחים החקלאיים שמוקצים לגידולים שמהם אפשר להפיק אתנול על חשבון האלטרנטיבה של יצור המזון. גם מגמה זאת גורמת לעלית מחיר מוצרי החקלאות ובמיוחד לעלית מחירי החיטה והתירס שגם משמשים להפקת אתנול. כל זה קורה למרות שחשבון פשוט יראה שגם אם שטחים גדולים בהרבה ישמשו ליצור אתנול זה יהיה מעט מידי כדי להחליף צריכה של נפט גולמי בכמות משמעותית. מצד שני מהלך כזה ישפיע לרעה על מחיר המזון. מכאן שיצור אתנול אינו פתרון לבעיות שקשורות במחירי הנפט הגולמי – אתנול מהווה אלטרנטיבה שולית לנפט גולמי.
מיתון או משבר כלכלי?
את הבעיות הריאליות של החקלאות שתוארו כאן על קצה המזלג לא ניתן לפתור בטווח הקצר. הפתרון נעוץ בצמיחת התפוקה ליחידת שטח של דגנים וגידולים אחרים. רק אם תגדל התפוקה בקצב גדול מקצב צמיחת הביקושים תיעצר מגמת עליית מחירי הדגנים, הבשר והחלב. זה כמובן תלוי בהאצת קצב ההתפתחות הטכנולוגית או יותר נכון בקצב יישום הידע הקיים. אנחנו גם צריכים לזכור שללא תהליך מקביל בתעשיית האנרגיה ימשיכו מחירי ההובלה לעלות וכך לגרום לעליית מחירי מוצרי החקלאות.
כפי שראינו האמצעים המסורתיים (שינוי שערי ריבית ותיקצוב גירעוני) שיכולים להפעיל קובעי המדיניות הכלכלית (ושרי אוצר ונגידי הבנקים המרכזיים) הם בעלי השפעה מוגבלת. אלו לא האיצו את קצב הפיתוח הטכנולוגי שהוא המנוע לצמיחה כלכלית בת-קיימא. שימוש באמצעי מדיניות אחרים לעידוד יישום שיפורים טכנולוגיים והמצאות אפשרי אבל נדרש זמן לא מועט כדי להגיע לתוצאות. על הרקע הזה התחזיות של ג'ורג' סורוס, וורן באפט ואחרים שלפנינו מיתון ארוך ועמוק יותר ממה שהכרנו בדורות האחרונים, היא סבירה בהחלט.
הפתרון - פיתוח טכנולוגי
ברור לגמרי שתהליך של פיתוח טכנולוגי לא מתחיל מהתחלה. גם אם הופסקו כל מיני תוכניות מחקר אפשר יהיה להתחילן מחדש במחיר נמוך יחסית – מאגר הידע והנסיון אינו ריק.
''המהפכן הירוק'', פרופסור
נורמן בורלוג שפיתח את זני החיטה שבאמצעותם הביא פתרונות לשיפור התפוקה לרחבי העולם, לרחבי העולם זכה על כך בפרס נובל לשלום בשנת 1970. לפני 11 שנים, בגבורותיו, הסביר האיש שבהחלט אפשר לחדש ולייצר ''מהפכה ירוקה'' חדשה. לדבריו אז כבר היה קיים ידע עליו אפשר להתבסס כדי להבטיח את אספקת המזון הנדרשת עד לשנת 2025. התוצאות של תוכניות המחקר לפיתוח זנים של חיטה שביצע וניהל מראות שאפשר לפתח זנים חדשים בעלי עמידות (למחלות ולתנאי מליחות ואקלים) משופרת בתוך 5 שנים. עבודתו הרחיקה את הטרגדיה המאלתוסיאנית אל מעבר לאופק (
Green Revolutionary)
במאי 1997 אמר בורלוג שאם ינסו תושבי העולם השלישי להגיע לצריכת קלוריות בדומה לתושבי המערב; אם הם ינסו לצרוך כ-30% מהקלוריות שלהם ממוצרי בעלי החיים כי אז כמות המזון תספיק רק לשליש מתושבי הפלנטה. הוא גם הראה שיש שטחי אדמה נרחבים שאפשר להוסיף למעגל היצור החקלאי, אבל עיקר הגידול בתפוקה תצטרך לבוא משיפור התפוקה באדמות הקיימות.
בתנאים המוכרים אז הוא טען שיש יכולת יצור חקלאית שתספיק להזנת 11 מיליארד אנשים לפחות שודאי יחיו על פני כדור הארץ בשנת 2025. כדי לעשות זאת יש צורך, ואפשר, להגדיל את יבולי הדגנים באופן משמעותי. הוא טען שיש לא מעט טכנולוגיות המוכנות לשימוש או קרובות לכך שאפשר וצריך להכניס לשימוש נרחב וכך לעמוד ביעד של האכלת 11 מיליארד אנשים עד אותה השנה.
הבעיה העיקרית היא בהפצת הידע הקיים ועיבוד קל יחסית של ידע אחר. וקיימת הבעיה של התמודדות עם ההתנגדות של שוחרי הסביבה. הוא הביע תקווה גדולה לגבי האפשרויות שהביוטכנולוגיה פותחת בפנינו (
Feeding a World of 10 Billion People).
גם המחקר הביוטכנולוגי ובהנדסה גנטית לא שוקט על השמרים. למשל, חוקרים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
זיהו גנים שעשויים להגביר עמידות של צמחים לתנאי מדבר. באמצעות הנדסה גנטית הצליחו החוקרים לשפר את עמידות צמח (Arabidopsis thaliana) למליחות, יובש וחום. על ידי לימוד להבנת המנגנון בתוך הצמח שקושר את הגנים הללו לעמידות יוכלו החוקרים ליישם את הידע על צמחים כמו חיטה ואורז. בסופו של דבר הידע הזה יוכל לשמש להגדלה משמעותית של היקף השטחים שיכולים לשמש לחקלאות בעלות נמוכה יותר.
במקרה של חומרי גלם ליצור אנרגיה, ברור שיש צורך להשקיע בפיתוח מקורות הפקה חדשים. מצד אחד, זה תלוי מאד בשיקול הכלכלי: מחיר לחבית נפט שיאפשר הפקת נפט גולמי באופן רווחי. מצד שני העניין תלוי בתקנות שימור הסביבה באזורים הרלוונטיים. גם מחקר על מקורות אחרים ליצור אנרגיה, למשל כמו השימושים באנרגיית השמש, מתקדם והולך.
היעדים ידועים ואפשריים – העתיד שייך להמצאות ושיפורים טכנולוגיים. דרך אחת לעודד תהליכים מהסוג הזה היא הגדלה של הקצאת כספי ציבור למחקר טכנולוגי (מרכזי טיפוח יזמות והקצאת תקציבי מחקר). דרך שניה, היא תימרוץ המגזר הפרטי באמצעות גישות שכמעט לא מעוותות את מנגנון השוק. כמו תמיד קיימת גם דרך שלישית: השארת המגרש למנגנון השוק – היוזמה הפרטית.
