פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_486

בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות
שרית ילוב (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 14:22)


בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות

שרית ילוב





רבים וטובים מתקשים להסביר כיצד זה דווקא לאחר הפגנת שיאי הטרור המוסלמי של הזמן האחרון, נמשכת ואף גוברת המגמה האנטי-ישראלית במדיניות המערב. התשובה לכך טמונה אולי בניגוד המהותי בין רוח המוסר היהודי לרוח המוסר הנוצרי מחד גיסא ולרוח מוסר האיסלם מאידך גיסא ובדינמיקה הפסיכולוגית שמחוללים הניגודים הללו: העולם הנוצרי - בעל המוסר ה''על-אנושי'' של הטיית-הלחי-השנייה-למכה-על-הלחי-הימנית'' - הפך את המדינה היהודית לקורבן המוסר הבלתי אפשרי שלו והטיל עליה להתגונן מפני העולם המוסלמי - בעל ה''אל-מוסר'' האנושי שתמציתו ''דין מוחמד קאמ בלסיף'' (''אמונת מוחמד באה בחרב'') - כשהיא מוגבלת בסד המוסר הנוצרי.

דרך האמצע - בין דרך הכובש לדרך הנזיר

מבחינה תפיסת האדם שלה היהדות היא דרך אמצע. היא מבקשת, באמצעות חוקיה ומצוותיה, לאזן בין מרכיבי האנושיות השונים, בין הקטבים באישיותו של האדם היחיד ובין אפשרויות קיצוניות של התנהגות האדם כלפי זולתו. כך מסמנת היהדות את שביל הזהב בין גוף לנפש, בין אנוכיות להקרבה עצמית, בין תורה לעבודה ובין חובה לזכות - בחיי הפרט, הקהילה והעם. את המוסר שפיתחה ניתן אפוא לכנות מוסר ''אנושי'', במובן זה שהוא מכיר בחולשות האדם, דחפיו ויצריו ומבקש לרסן אותם ולעדן אותם במידה שבה יכול ציבור לעמוד אם ברצונו להתקיים כקהילה הגונה ובריאה לדורות.

מוסר הנצרות לעומת זאת, מבוסס על התכחשות לכוחות הנפש והיצר המצויים ועל התגדרות בעל-אנושיות נזירית של ''להיות יותר צדיק מהאפיפיור''. כך, בין השאר, ביטא את היסוד הזה הנוצרי הראשון בברית החדשה: ''ואני אומר לכם אל תתקוממו לרשע והמכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת. ואשר יחפוץ לריב עימך ולקחת את כותנתך, תן לו גם את המעיל... שמעתם כי נאמר לראשונים לא תנאף; ואני אומר כל המסתכל באשה לחמוד אותה נאוף נאפה בליבו... ואם תכשילך עין ימינך - נקר אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאיבריך מרדת כל גופך אל גיהינום. ואם ידך הימנית תכשילך קצץ אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאבריך מרדת כל גופך אל גיהינום''.

ביהדות יש אמנם לא מעט ציוויים ואיסורים, אך מהותם אינה נזירית וסגפנית אלא פרקטית. הם מבוססים על התובנה, שהתמדתה של מסגרת חיים רעיוניים תלויה לא ברצונם הטוב של חברי הקהילה, בריגוש דתי פתאומי או בהזדהות תאורטית גרידא עם הרעיון, אלא בחובה ממוסדת של מעשה מודע. החוק היהודי מטיף אפוא לוויתור מסוים, למידה של פרישות ולריסון מה, אך לא לסגפנות כמו זו של הנזיר הנוצרי, ודווקא בשל כך יש בכוחו לשמש בסיס לרקמת הקיום היהודי המקיף (מבחינת המקום) שבו ''כל ישראל ערבים זה לזה'' והרציף (מבחינת הזמן) שבו ''כשם שנטעו אבותי לי כך אטע אני לבני''.

מוסר האיסלם, לעומת המוסר היהודי ה''אנושי'' והמוסר הנוצרי ה''על-אנושי'', הוא מוסר שניתן לכנותו בהקשר זה ''אל-מוסרי''. על אף חוקותיו ומצוותיו, בעיקרו הוא נותן לגיטימציה לדחף וליצר ואף מגרה אותם, כפי שמיטיב לבטא ציווי הקוראן בדבר מלחמת מצווה נגד הכופרים (''ג'יהאד'') - ''מצווה עליכם מלחמה גם אם היא שנואה עליכם''.

אם היהדות מכירה בחולשות האדם ומבקשת לרסן אותן כדי שניתן יהיה ''לחיות איתן בשלום'' - אדם אצל עצמו ואדם אצל זולתו - הנצרות מבקשת ללחום בהן עד חורמה ואילו האיסלם מבקש לתת להן צידוק וגיבוי דתי וכך לרתום אותן למלחמתו בכל מה שאינו איסלם.

היהדות אינה מבקשת מן האדם לבטל את עצמו, אלא דווקא להעריך ולכבד את עצמו (תוך שישמור על עצמו שלא ייתפס לגאווה ויהירות), שכן רק בן אדם האוהב את עצמו מסוגל לאהוב גם את זולתו ולהזדהות איתו. הנצרות לעומתה, פיתחה אידיאליזציה של הימנעות מחיי משפחה וחברה (ועימה - שלילת הלאומיות), קידשה את ההינזרות ממנעמי העולם הזה ודחקה בבני האדם להינתק מן הארצי ולהתבודד; ואילו האיסלם הקנה למנעמי החיים מעמד דתי והבטיח אותם למי שייטיב ללחום, לכבוש ולהשמיד בשירותו.

בעוד היהדות רואה בחיי העולם הזה - אם חיים אותם באיזון פנימי ובאיזון בין צרכי אדם וצרכי זולתו - חולייה הכרחית בשרשרת העולמות, הנצרות מתנכרת לחיי העולם הזה וקובעת כי כל מה שמושך את האדם הוא חטא וכל מה שדוחה אותו הוא בעל ערך, ואילו האיסלם מלכתחילה אינו מגדיר חטאים ''רבים מדי'' ואינו מקשר בין רמתו המוסרית של המוסלמים למעמדם בעולם הבא, אלא קובע: ''אללה ישכנם במקום אשר ירצה, כשדינם נתון בידי אללה - אם ירצה יענוש אותם ואם ירצה ימחל להם''. אמנם הקוראן קורא ''לצוות על הטוב ולמנוע את המגונה'' אך כבר מוחמד, בשאיפתו להרחיב את העדה המוסלמית ולמשוך אליה את המוני חצי האי ערב, קיצץ במצוות שקבע קודם לכן ואף הבטיח למאמינים החדשים רווחים חומריים, ובראשם - שלל לנוטלים חלק במלחמת המצווה. הוא הוריש לעולם המוסלמי קוראן המאפשר נקיטת גישה סלחנית ביותר כלפי מעשיהם של בני השכבה השלטת, החזקה והעשירה, לעומת גישה מחמירה ביותר כלפי מעשיהם של המדוכאים, החלשים והעניים.

ההבדל בין המהויות המוסריות של שלוש הדתות ניכר היטב בתחום האישות: בעוד היהדות תובעת מן האדם מידה מסוימת של פרישות ובעוד הנצרות מבקשת להמית את הבשר, תובעת פרישות אצל מנהיגי הקהילה ואוסרת גירושין בקרב הקהילה, נמנע האיסלם מלקבוע סייגים לחיי האישות של הגבר (ובמיוחד הגבר השולט, הלוחם והעשיר). את העוצמה הראשונית של המיניות הגברית האיסלם דווקא מגבה ומחזק, וזאת באמצעות הגבלה חמורה של המיניות הנשית ומסירתה לשליטה גברית כמעט בלתי מוגבלת. וכך, בעוד היהודי מן השורה אמור להקים משפחה וכמוהו גם מנהיגו - הרב, אמור כהן הדת הנוצרי להתנזר מחיי אישות ומשפחה (ובמסדרים מסוימים גם מכל שמץ של חברתיות ואפילו מן הדיבור), ואילו המוסלמי רם המעלה רשאי לקחת לו נשים כמיטב החשק. בעוד היהודי מתחנך לשמירת שלום בית ושלמות המשפחה, שבצידם היתר לגירושין מבוקרים, אוסרת הנצרות גירושין כליל ואילו האיסלם מתיר לגבר לגרש את נשותיו כאשר יחפוץ, בהבל פה, כמעט ללא דין וללא דיין, ולשאת אחרות על פניהן. האיסורים והדיכוי של האשה המוסלמית אינם אפוא ביטוי למהות נזירית אלא למהות אל-מוסרית של ''כל דאלים גבר'', כשעודף הזכויות של ''בעלי זכויות היצר'' מן ההכרח שיביא לצמצום זכויותיהם של האחרים.

בין איסלום בכפייה להשתעבדות נוצרית באהבה

במסגרת ה''איזון הקדוש'' של מוסר היהדות נתבע האדם לקיים את חובתו גם כלפי שונאו, אך אין הוא נדרש לאהוב אותו, שהרי אי אפשר לצוות על הלב. כמו שאינה מצווה 'אהוב את אביך ואת אמך' אלא רק ''כבד את אביך ואת אמך'', כך מצווה היהדות מצוות מעשיות בעניין היחס לשונא ולאויב: ''אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים'' (משלי כ''ה כ''א) או: ''כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב, עזב תעזוב עימו'' (שמות כ''ג ד'-ה') אך אינה דורשת להמית את הרגשות כדרך הנצרות: ''שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את אויבך. ואני אומר לכם אהבו את אויבכם (ברכו את מקלליכם היטיבו לשונאיכם) והתפללו בעד (מכאיביכם ו) רודפיכם'' (הברית החדשה, מתי ה' מ''ג).

מתוך הכרה בטבע האדם ומיסוד הדרישות שניתן לדרוש ממנו, נותנת היהדות אפשרות למי שדורש מעצמו יותר - להתעלות על ה''אנושי''. כך, אם יבקש יהודי לעצמו אתגר גבוה מקיום החובה כלפי שונאו, תראה לו היהדות את האופציה: ''איזהו גיבור שבגיבורים? מי שעושה שונא אוהבו'' (אבות דרבי נתן, פרק כ''ג), אך החוק היהודי הפורמלי אינו מחייב זאת.

היהדות מכירה גם בדרגות הקרבה והחיבה השונות אצל אדם: אדם קרוב אצל עצמו, אחר - אצל הוריו ובניו, אחר - בקרב קהילתו ואחר - בקרב בני עמו, ורק לבסוף ניתנת חיבתו לברואי כל העולם כולו. לעומתה, מבקשת הנצרות לדכא את הטבע הזה ואף לעשות את דיכויו מבחן לאמונה בה: ''האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני אינו כדאי לי והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו כדי לי'' (הברית החדשה, מתי י' ל''ו-ל''ז).

מתוך השאיפה לרסן את טבע האדם מבלי לדכאו פיתחה היהדות גם את הגישה ליחסי העם היהודי עם העמים האחרים, הן באשר לישיבת יהודים בארץ-ישראל והן באשר לישיבתם בקרב הגויים. היא אינה מעודדת את גיורם של בני עמים אחרים קל וחומר את כפיית הדת היהודית בכוח, דוגמת האיסלם, אך גם אינה מטפחת את ''קדושת המעונה'' הנוצרית ואינה מצווה להשלים עם תוקפנותם של נוכרים. היא קוראת למלחמה בשעת סכנה ואפילו למלחמת חורמה במי שמבקשים להשמיד את היהודים, ליטול מהם את מדינתם ולשעבדם.

שמירת האיזון בין הצד הפוליטי - שבתורה, לבין הצד הדתי-המוסרי - שבנביאים ובמסורת, ממילא תורמת לשמירת האיזון בין גוף לנפש. ההתייחסות הטבעית לארצי ולגשמי, מבלי להכניעו בידי ה''רוחני'', רק היא מאפשרת לקבוע ערכי מוסר מדיניים - אזרחיים וצבאיים, המאפשרים גם את שמחת הניצחון והגבורה אך גם את ''טוהר הנשק''. במקום האהבה והחסד המופשטים שדורשת הנצרות להרעיף על הכל, מציעה היהדות לאהוב דבר ממשי וחי: את המשפחה, את שאר היהודים ואת המולדת היהודית. וזוהי למעשה האלטרנטיבה המעשית לאותה ''אהבת אנושות'' שהיא למעשה ''שנאת בני אדם'', המבקשת להיטיב עם כל העולם כולו אך אינה מביאה טובה אמיתית אפילו לאדם אמיתי אחד.

האתגר ה''על-אנושי'' והעיקרון הקוסמופוליטי של הנצרות מנעו ממנה את היכולת להתייחס למעמדו של הלאום בין לאומים אחרים או למעמדה של המדינה בין מדינות אחרות. מעצם טיבו לא יכול המוסר הנוצרי להיות יסוד לקהילה שלמה ורציפה המתפקדת בכל מישורי החיים, אלא רק לקהילת נזירים סגפנית, מובחרת ומצומצמת, שממילא אינה מתרבה וגדלה לכדי יחידה לאומית או מדינית.

בין קיצוץ ידו של האחר לקיצוץ יד עצמי

הסבר אחד לקיצוניותו של מוסר הנצרות הוא התנאים ההיסטוריים שבהם היו נתונים מייסדיה, יהודים אשר נאנקו תחת עול השלטון הרומי בארץ-ישראל, איבדו את התקווה למגר את משעבדיהם באמצעים גשמיים (כמו מרד) וניתלו ברוחניות קיצונית שבה כל אדם ''עובד'' על נפשו שלו ומניח לאל לנהל את ההיסטוריה (''תנו לקיסר את אשר לקיסר'', אמר ישו ליהודים הכורעים תחת נטל המיסים שהשית הכובש הרומי). אך נראה כי על-אנושיותו של מוסר הנצרות נבעה גם משאיפתו של ישו להבדיל את משנתו החדשה ממשנת היהדות המסורתית (גם אם לא ליצור דת חדשה), להיות ראוי לתואר ''מחדש'' ולמצוא אוזן קשבת.

כידוע, בתחילת דרכו לא היה ישו סגפן כלל ועיקר והפרושים אפילו כינו אותו ''זולל וסובא'' (מתי, י''א י''ט). אולם, בהמשך הוא החל להדגיש את הניגוד שבין ''נאמר לכם'' (כלומר, נאמר לכם בברית הישנה) לבין ''ואני אומר לכם'' (כלומר, וזהו החידוש שבברית החדשה), כשכל ''אני אומר לכם'' כזה היה פתיח להקצנת ציווי יהודי אחר. כך קידש ישו את ההתפרקות מרכוש ואת העוני וקבע כי העשיר, אפילו לא עשה דבר רע בחייו, אינו יכול לנחול מלכות שמיים ולשבת ב''חיקו של אברהם'' - רק משום שהוא עשיר. האדם האידיאלי על פי הברית החדשה הוא העני, הרעב, הנרדף והמגודף, הנותן צדקה בסתר ומתפלל במהירות ובחדר סגור, ושבעת הצום כדי שלא תעיד בו חזותו כי בתענית הוא מצוי (שמא יזכה בכך להערכת זולתו) - דווקא מתרחץ וסך את בשרו.

באופן טבעי, לאחר מותו של ישו עוד התעצמה המגמה העל-אנושית במוסר הנוצרי, וזאת כדי ליצור מרחק מוסרי בין הנוצרי הרגיל לבין ישו ולהחזיקו כמי שאכן התעלה וקיים את האידיאל הנכסף. למעשה, אפילו ישו עצמו לא הצליח לעמוד בכללי המוסר הגבוה שקבע: הוא לא אהב את אויביו וקילל את מתנגדיו הפרושים ש''יבוא עליהם כל דם נקי הנשפך בארץ'' (הברית החדשה, מתי כ''ג ל''ה). הוא הבטיח לתלמידיו ש''מי שיכחש בו (בישו) לפני בני האדם, יכחש אף הוא (ישו) בו לפני אביו שבשמיים'' (מתי י' ל''ג) ואף איים: ''באתי לשלוח אש בארץ, ומה רוצה הייתי, שכבר תהא בוערת!'' (לוקאס י''ב מ''ט), תוך שהוא נכשל לא רק בהגשמת הכלל הנוצרי ה''על-אנושי'' של ''אהוב את שונאך'' אלא גם בהגשמת הכלל היהודי ה''אנושי'' של קיום החובה כלפי השונא.

אולם כידוע, כשלונו של ישו בהגשמת המוסר הגבוה שקבע לא העיב על הצלחת השילוב של תורת מוסר קיצונית אך פשוטה (יחסית לתורת המוסר היהודית), רעיון משיחי, מיעוט מצוות מעשיות (תוך ביטול מרבית מצוות היהדות המעשיות ובראשן ברית המילה) ופולקלור כמו-אלילי (דוגמת האכילה מ''לחם הקודש'' לסמל אכילה מבשר הצלוב ושתיית ''יין הקודש'' לסמל שתייה מדם הצלוב). אלה קסמו לעובדי האלילים ושואפי הגאולה אשר תחת עול הקיסר הרומי, וכל השאר כתוב בספר דברי הימים.

כמו שעוצבה הנצרות תוך הדגשת הניגוד בינה לבין היהדות שקדמה לה, כך עוצב האיסלם מתוך ניגוד ליהדות ולנצרות גם יחד, אך בעוד הברית החדשה מציגה את היהדות כדת שאינה תובענית מספיק מבחינה מוסרית ופיתחה אידיאלים מוסריים ''בשמיים'' הציג הקוראן את היהדות כדת המגזימה בקפדנותה ונתן גושפנקה דתית להתנהגות הספונטנית.

מוחמד, אשר מייד עם התבססותו בעיר מדינה החל בכפיית אמונתו על בני מכה תוך פשיטה על שיירות הסוחרים של מכה ושוד מטענן, מצהיר בפתח הקוראן: ''סלח לנו ריבוננו כי אתה, אללה, אינך מטיל על נפש מה שאין בכוחה לשאת והיא אחראית רק לעצמה, כי זכויותיה וחובותיה רק לה הן. ריבוננו, אל תענישנו ואל תטיל עלינו יסורים אם נשכח את חובותינו או נחטא, כשם שהטלת על אלה שקדמו לנו. ריבוננו, אל תכביד עלינו במה שאין בכוחנו לשאת וסלח לנו ומחל לנו ורחם עלינו כי אתה אדוננו, והענק לנו ניצחון על המוני הכופרים''.

בהמשך, כדי לרכוש לעצמו עוד ועוד חסידים מבין הנוודים בני חצי האי ערב, פישט מוחמד רבים מהכללים שקבע בתחילה ואף הודה כי עשה זאת מתוך כניעה לדרישות הציבור. הוא צימצם את עול מצוות החובה לחמש עיקריות: הודאה באל יחיד והכרה במוחמד כשליחו, תפילה ורחיצה, תשלום מס לצדקה, צום בחודש הרמדאן ועלייה לרגל למכה, ולארבע משניות: איסור אכילת חזיר, איסור שתיית משקאות חריפים, איסור ריבית נשך ומילת הבן בגיל 13-7 - ביודעו כי המצוות הללו אינן מהוות קושי מיוחד לצאצאי ישמעאל אשר ממילא לא נטו אחר בשר חזיר ונהגו למול את בניהם.

בנוסף להקלת עולן של מצוות מכבידות שנקבעו בתחילה, הוא מיסד מנהגים מצויים (כמו מנהג הנקמה) והוריש לממשיכיו את הקלות הנסבלת שבה מקנים פרשנות מקלה להלכה. וכך, כבר בעשור השלישי לחייו של האיסלם, כששכבת העילית של הגברים הלוחמים בשירותו מצוידת ברכוש רב, מקרקעין, בתים נוחים ומותרות, הצליחו רבים מן ה''מתעשרים החדשים'' לדלג על דרישת ההלכה המוסלמית לעשות בשלל הזה שימוש ''למען אללה'' (כלומר, לתיתו לעניים ולנצרכים) והגדיל לעשות מועאוויה, נציב סוריה בימי החליף עותמאן, שקבע כי אזהרת הקוראן בעניין זה (''ואלה אשר יאצרו את הזהב ואת הכסף ולא יוציאוהו בעבור אללה - הודע אותם עונש מכאיב''), מכוונת כלפי אוהבי הבצע מבין מנהיגי הדתות האחרות. אפילו האיסור על שתיית יין כמעט שבוטל על ידי חכמי הדת, לנוכח תאוות השתייה ואהבת ההשתכרות של החליפים - שהיו מושלים דתיים. לבסוף, כדי להקל עליהם מבלי לבטל את האיסור על שתיית יין, בדו חכמי הדת של זמנם מאמרי מסורת המקנים תוקף לגרסה כי פרט ליין אין אסורה שתיית משקאות חריפים.
המנהג המקובל בחברה המתאסלמת והנטיות הספונטניות שלה השתלטו על ההלכה האיסלמית - ולא להיפך, והמוסר המוסלמי התיישר עם האנושי ה''אל-מוסרי'', כשחכמי הדין שלו מתאמצים בהבחנות דקות אשר יתנו היתר ל'בידעה' (חידוש) מתאימה כזו או אחרת ויאפשרו לה כניסה לסונה, היא קובץ התורות וההשקפות של אנשי הדור הראשון למאמיני האיסלם. ומעל לכל שרתה ''מצוות המצוות'' של האיסלם: ''מלחמת המצווה'' - גי'האד. הדגש שמדגיש הקוראן את הכנעת ה''כופרים'' ואיסלומם הכפוי, לעומת הפצת האמונה עצמה, מלמד יותר מכל על מהות האיסלם כמסגרת דתית למיסוד היצר והתאווה, למתן לגיטימציה לדחף ולחשק. ואכן, מצוות המלחמה בכופרים היתה בעולם המוסלמי צידוק לאלימות ולהרג - הן כלפי לא-מוסלמים והן כלפי מוסלמים שלא נשאו חן בעיני השליטים ועל כן הוצגו ככופרים.

את חומרת העונשין שבה נוהג האיסלם כלפי עבירות מוסר - כמו למשל, קטיעת יד לגנב - אין לראות אפוא כהגשמת אידיאל מוסרי גבוה של ריסון היצר אלא דווקא כהגשמת מוסר של כניעה ליצר - יצרו של מי שמתענג על סבלו של האחר. זהו מוסר הנותן גיבוי וחיזוק דווקא למעמדם של בעלי היצר הפחות מרוסן מבין כולם: הגברים השליטים החזקים והעשירים, העושים במערכת העונשין הדרקונית שימוש כנגד מי שמפריעים לחופש היצר שלהם: נשים מרדניות, נשלטים שוחרי עצמאות, חלשים עזי מצח ועניים המתעקשים לשרוד. חומרת עונשין זו משקפת לא רק חברה בלתי מאוזנת, שבה מתקיימים בצד כל שליט חזק ועשיר הרבה נשלטים חלשים ועניים, המפרנסים את שליטתו, חוזקו ועושרו, אלא גם ''אל-מוסר'' אנושי של התענגות על החלשתם והשפלתם של החלשים והמושפלים ממילא. והרי מכיוון שהחזק והעשיר אינו נצרך למעשי גניבה ואונס, הוא גם אינו נופל לידיה של מערכת העונשין הזו.

דרך הענישה האכזרית בעולם המוסלמי היא מעין היפוך מקאברי של הציווי הנוצרי: 'אם עלה בדעתך לגנוב - קטע לעצמך את היד', שכן אם הנצרות תובעת את ההקרבה הזו מן האדם עצמו כלפי עצמו - בא האיסלם ומעגן את זכותם של בעלי היצר להשית את ה''הקרבה'' הזאת על אחרים, בכוח. כך התפתחו בעולם המוסלמי שלושה סוגי מקריבים-מוקרבים בולטים: גבר-אשה, אדון-עבד ומוסלמי-ד'ימי (יהודי או נוצרי שהורשה להחזיק בדתו, במעמד של בן חסות נחות), כשבני המעמד אשר מחיל את ה''ריסון'' המוסרי על האחרים הם גברים מוסלמים שליטים העוסקים בעיקר בלחימה.

התרסקות המוסר ה'על-אנושי' אל ה'אל-מוסרי'

הנצרות והאיסלם מכוונים אפוא לשני הקצוות של טווח ההתמודדות עם היצר: אם ישו החל את דרכו כ''זולל וסובא'' וסיים אותה על הצלב, חסר חיים ומושפל, בפסגת ההקרבה וההתעלות על הארצי, החושי והייצרי - הרי מוחמד החל את דרכו כסגפן וסיים אותה כראש מדינה גדולה, מגשים יצרים ותאוות, שומר קנאי על נכסיו, נשותיו, זכויות היתר שלו ותוארו ''נביא הקרב והמלחמה''. אם הנצרות הטיפה להדחקת היצר ולהכחשתו, כשדמות האדם האידיאלי שלה היא דמות הנזיר, האיסלם העניק ליצריהם של בעלי היצר מרחב כמעט בלתי מוגבל (לעומת החמרת יתר עם קורבנות יצריהם), כשדמות האדם האידיאלי שלו היא דמות הלוחם השש אלי קרב וזוכה לשלל, כבוד ונשים.

כידוע, ההבדל התהומי בין האידיאל המוסרי של הנצרות לבין האידיאל המוסרי של האיסלם לא מצא את ביטויו בדרך המלחמה שניהלו השניים לכיבוש העולם. בצד נזירים גמורים שתמיד היו מיעוט בנצרות שעטו תחת דגלה המוני ''גייסות משיח'' אשר ניהלו פעולה מיסיונרית תוקפנית בכל רחבי תבל והשמידו לא רק את עבודת האלילים אלא גם את כל התרבות האלילית. המפגש של המוסר הנוצרי ה''על-אנושי'' עם המציאות האנושית הוליד התנהגות אל-מוסרית שלעתים היתה אפילו פחות ''אנושית'' מזו של המוסלמים, בעלי המוסר ה''אל-מוסרי'' מלכתחילה. שהרי מי שנתלה באידיאל גבוה מדי - סופו שיגשים הרבה פחות מזה הנתלה באידיאל נמוך יותר, וסופו שהתסכול על כשלון הגשמת האידיאל יביאו לכדי יאוש מהגשמת אידיאלים באשר הם.

כך, הדחקת היצר ודיכויו באורח לא-טבעי ולא-אנושי בנצרות, הביאו להתפרצותו באופן בלתי נשלט. ואילו באיסלם, שחרור היצר מלכתחילה הביא לאותו הדבר עצמו, אלא שבלא יסורי מצפון (האם מקרה הוא שהמילה 'מצפון' אינה בנמצא בשפה הערבית?). במילים אחרות, אם באיסלם ויתר האדם לעצמו מלכתחילה, הרי בנצרות הוא ויתר בדיעבד, וזאת כיוון שלא הצליח לעמוד באתגר הבלתי אפשרי שהועמד לו.

כידוע, לא רק ביחס לעמים זרים התהפך המוסר הנוצרי הנעלה, אלא גם בחיים הפנים נוצריים היתה הפרתו הכלל ויישומו היוצא מן הכלל. גובהו הבלתי אפשרי והיעדרן של תקנות מעשיות למימושו הפכו את הגשמתו לנחלת מעטים ומנותקים, סגורים במנזריהם, כשלמען כל השאר הכרח היה להקים מנגנון מחילה קבוע, אשר ינקה באורח שגרה את החטאים המצטברים. כך התפתח מוסד הווידוי, כמין מנגנון ''גריסה'' מחזורי שאליו מוליכים את החרפה. אך עדיין נותרה תחושת הכישלון והתסכול לנוכח אי היכולת להגשים את הנשגב, הטהור והקדוש וזו, כאמור, הפכה לעתים קרובות להתפרקות כללית מכל אתגר מוסרי.

מן הפער העצום שבין התביעה המוסרית הקיצונית לבין היכולת המוגבלת להגשים אותה התפתחו בחברה הנוצרית צביעות מובנית, סטיות נפשיות-מוסריות וגם אמנות מפוארת, שהיתה מפלט מן הסבל הנפשי שגרם כשלון הגשמת התביעה המוסרית. בנקאי פירנצה של המאה ה-‏16, שנושא הדלות של פרנציסקוס הקדוש היה הנושא החביב עליהם בתמונות שבהן בחרו לפאר את טירותיהם, לא היו הנוצרים הראשונים שיצאו ידי חובת נוצריותם בהתפעמות מן הסבל המעוצב לתפארת במדיום האמנותי, וקבוצה כגון ה'רנטרס', אשר פעלה באנגליה של המאה ה-‏17, לא היתה הראשונה שהנהיגה בקרבה חירות מינית מוחלטת כולל ניאוף, גילוי עריות ופוליגמיה וטולטלה לאחר זמן קצר לקיצוניות השנייה של התנהגות סגפנית ודיכוי מיני.

בעוד התרבות הנוצרית מתרגלת ומתמחה בהסתרת מעשי עבירה וחטא ובהכחשתם (ובמיוחד כשמדובר במעשים של בכירי הכנסייה), המשיכה התרבות המוסלמית לבטל או למתן ציוויים שהתגלו כאתגר ליצר ולתאווה של האוליגרכיה הגברית, אשר נותרו בה כשריד אנכרוניסטי לפרטנזיות הסגפניות של מוחמד כנביא צעיר והרפתקן. אם בנצרות למדו כוהני הדת לשנן באוזני המתוודים ''אהבו את ישו וייסלחו לכם כל חטאיכם'', באיסלם שמלכתחילה לא הגדיר חטאים רבים מדי, הקלו כוהני הדת את עומס החטא על ידי הגדרתו כ''לא-חטא''.

מורשתו הנוצרית של המרד החילוני

הקונפליקט בין שורשיהם הפסיכו-אידיאיים של מוסר היהדות, מוסר הנצרות ומוסר האיסלם לא נעלם בעולם המודרני. על אף הרפורמות הדתיות, החילון ועליית הלאומיות, ניתן לזהות גם בתקופתנו ביטויים רבים למוסר ''אל-מוסרי'' בעולם המוסלמי ולמוסר ''על-אנושי'' בעולם הנוצרי:

בעולם המוסלמי עדיין רווחים מעשי אלימות ורצח באמתלת כפירה באיסלם ודיכוי אכזרי של החלש על ידי החזק ולמעשה אין בו אף מערכת אחת המגשימה מוסר ''אנושי'' שלא לדבר על מוסר ''על-אנושי''. בעולם הנוצרי לעומת זאת, זכה המוסר ה''על-אנושי'' לגרסאות חילוניות: גם הפאשיזם וגם הקומוניזם, כל אחד בדרכו, ביקש את הגשמת העל-אנושי באנוש. הגם ששניהם קראו תגר על הנצרות - האחד בשל שורשה היהודי הסותר את החזון הטבטוני-פגאני והאחר בשל היותה ''אופיום לפרולטריון'' - שניהם נטלו ממנה את האידיאליזציה של העל-אנוש וביקשו להגביה עוף תוך התכחשות לחולשות אנוש.

הפאשיזם הפך את הקדושה הכנסייתית לקדושה לאומית-גזעית ושאף לדכא את החמלה והאמפתיה כלפי החלש פיזית, ואילו הקומוניזם חתר להכחשת הלאומיות והכמיהה לקניין. הפאשיזם סגד לעל-אנושיות גופנית של חוזק ונעורי נצח (תוך השמדת אנשים בעלי מומים גופניים) והעלה את מוסוליני לשלטון כשהוא בן 39, את היטלר כשהוא בן 44, את ליאון דגרל (מנהיג הפאשיסטים הצרפתים) כשהוא בתחילת שנות ה- 30 שלו ואת הספרדי פרימו דה-ריברה כשהוא בסוף שנות ה- 20 שלו; ואילו הקומוניזם סגד לעל-אנושיות אל-לאומית, כשהקולקטיביזציה של הרכוש מחליפה את פולחן העוני הנוצרי של הקדוש פרנציסקוס אשר קבע כי על מנת לשחרר את הנשמה יש להתנער מכל הצרכים הארציים. גם האלמנט הקוסמופוליטי בקומוניזם (ובעקבותיו האלמנט הפאציפיסטי בשמאל החדש, שפירושו השלמה עם תוקפנותם של נוכרים) שואב מן הנצרות, אשר בנסיונה להתרחק מענייני העולם הזה ולעמוד מן הצד לנוכח התרחשויות ההיסטוריה הגיעה לכדי שלילת הלאומיות.

כמו הנצרות גם אידיאולוגיות חילוניות המתכחשות לאנושי במקום לאלפו ומציבות אידיאל על-אנושי, מולידות שנאה עצמית - ועימה שנאה לאחר. בעודן מתנאות ברמתן המוסרית הגבוהה ובאהבת האדם שבהן, מכשילה מלחמתן בחולשות בני האדם את יכולתן לאהוב את האדם כלומר, לאהוב את האדם על כל חולשותיו.

גיבורים (מוסרית) על יהודים

במשך אלפיים שנות גלותו של עם ישראל הפכה התרבות הנוצרית, המיסיונרית-קולוניאלית, את עמי אירופה למעין אוליגרכיה עולמית, הקוראת דרור ליצריה הספונטניים בקולוניות רחוקות ומעמידה פני ''נוצרייה טובה'' בבית פנימה. השגשוג הכלכלי שהביאו הכיבושים מעבר לים והאפשרות לפזר נתחים מן העושר לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה האירופית תרמו ל''שיפוץ'' החזות המוסרית של היבשת ולהחלפת צורות גסות של אל-מוסר בצורות מתוחכמות יותר. התרבות המוסלמית לעומתה, המשיכה בדרכה מני אז: ערך הגבורה בחרב והצידוק הדתי לתוקפנות המשיכו להשתולל.

והנה, לנוכח ההישג המיוחד של ''רוח היהדות'', אשר שרדה וזכתה להגיע בעקבות שיבת ציון וקיבוץ גלויות להגשמה (גם אם חלקית) במדינת ישראל - מדינה המרשה לעצמה לשמוח את שמחת הנצחון מצד אחד אך מתעקשת לשמור על טוהר הנשק מצד שני - לא נותר להן ל''רוח הנצרות'' ול''רוח האיסלם'' אלא להתאחד כנגד הצלחתה זו, ובעוד האיסלם מכה על לחיה הימנית דוחקת בה הנצרות להגשים את האידיאל שלא הצליחה להגשים בעצמה ולהטות למכה אותה גם את הלחי השנייה. בעוד המוסלמים פורקים על מדינת ישראל את תאוות המלחמה הספונטנית שמעולם לא נדרשה לריסון, מתעטף העולם הנוצרי בהתחסדותו הצדקנית וקורא לה לחוס על מכיה באצילות על-אנושית, בקדושת מעונה, באהבת שונאיה, ממש כפי שנצטוו הנוצרים הראשונים: ''אהבו את אויבכם''.

מאבקה של מדינת ישראל מחדד את מעמדו של המוסר היהודי כ''מוסר אמצע'' בין המוסר המוסלמי ה''אל-מוסרי'' לבין המוסר הנוצרי ה''על-אנושי'' ומאלץ את היהודים לחדד את תודעתם המוסרית הייחודית כדי לעמוד מול הברית הבלתי קדושה בין התרבות שעדיין לא התעלתה על ה''אל-מוסרי'' לתרבות שכבר נואשה מלהגשים את ה''על-אנושי'' ומחפשת קורבן להגשמתו.


http://www.faz.co.il/thread?rep=3880
שאלה מוסרית פוליטית
אריה פרלמן (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 16:37)

לפי איזה מוסר, לדעתך, פועל אריאל (''איפוק הוא כוח'') שרון, ולפי איזה מוסר פועל שמעון (''ערפאת הוא מייצג הסבל הפלשתינאי'') פרס?
http://www.faz.co.il/thread?rep=3881
לשרית- ירית חץ וסימנת סביבו את המטרה
אסתי (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 16:39)

לא באת לבדוק האם, ואיזו משלוש הדתות המונותיאיסטיות עולה על שתי האחרות.

באת להראות את עליונות היהדות על שתי הדתות האחרות. ואיזה פלא- את גם הצלחת! בעיקר ע''י הכללות פראיות לגבי שלוש הדתות, ובחירה סלקטיבית של מה שמתאים לתיאוריה המוכנה מראש שלך, תוך התעלמות מכל דבר אחר.

אגב, אם לדעתי תשאלי, בסופו של דבר לא חשוב לאיזו דת (אם בכלל) משתייך האדם, אלא איך הוא חי את חייו, ומה הוא עושה בהם- ביחס לעצמו וביחס לאחרים.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3932
מי משלוש הדתות תוביל את המין האנושי
ע.בשארה (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 23:01)
בתשובה לאסתי

כשקראתי את כותרת המאמר של שרית הייתה לי תחושת דז'ה-וו קטנה.אז לקחתי את ה''ארץ'' של אתמול, וקראתי שוב את המאמר של משה פייגלין, לשעבר יו''ר תנועת ''זו ארצנו''.
כותרת המאמר היתה:מלחמת העולם האמיתית.
שורה מהמאמר של פייגלין:המוסלמים משמשים כפטיש... ,הנוצרים המודרניים הם הסדן...

המאמר מתאר את הנוצרים כך:מצויים כל הזמן בתסכול שיוצר הדיסוננס של דרישות מוסריות בלתי מאוזנות מול כניעה למציאות ייצרית ואכזרית.
המוסלמים:מוחמד חזק ואכזר.יצר מיני שאינו נגמר וממשיך גם בגן עדן.(70 בתולות).
היהודים:מציעים למין האנושי את המכלול השלם.
רובו של עם ישראל:אינו יודע מימינו ושמאלו.הוא מקבל את התרבות המערבית הנוצרית בלי להבין את משמעותה.

פייגלין חותם מאמרו בכך שהתיקון באנושות לו שואפים היהודים 4,000 שנות, קרוב היום יותר מתמיד.

בעקבות צירוף המקרים המדהים הזה של שני מאמרים כאלה,יום אחרי יום,אחד ע''י שרית ואחד ע''י פייגלין, גם אני מתחיל להאמין ברצון אללה הפועל דרך מאמיניו,ובבואו הקרוב מתמיד של יום התיקון.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3934
אהבל טכנולוגי שכמוני
ע.בשארה (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 23:12)
בתשובה לע.בשארה

לצערי אינני יודע איך נותנים קישורית.
אבל בפורטל הארץ מבקשים לראות גיליון של אתמול(בצד שמאל יש את עיתוני השבוע).זה היה בחלק ב' של העיתון,החלק עם המאמרים של יואל מרקוס וכו'.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3938
מצאתי, וגם הבאתי לכאן...
אסתי (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 23:47)
בתשובה לע.בשארה

מצ''ב הקישורית למאמרו של פייגלין.
אכן- דמיון מדהים.
אין ספק- זו אתחלתא דגאולה.

קישורים:
מאמרו של משה פייגלין על שלוש הדתות: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?...
http://www.faz.co.il/thread?rep=3954
יש גם דתות נוספות חוץ משלושת הדתות הנ''ל
אלי אשד (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 5:21)
בתשובה לע.בשארה

שכפי שהדברים נראים עכשיו גוררות אתה אנושות לחורבן .
דעתי היא שבסופו של דבר יתכן מאוד שלאחר החורבן הדתות שישרדו ,פגאנים ובודהיסטים יאסרו את קיומן של דתות אלה לעתיד כדי שחורבן מעין זה לא יחזור על עצמו. דתות אלה להזכירכן אינן מאמינות ב''יום של תיקון '' וב''אחרית הימים '' אלא בגלגל החוזר על עצמו לבלי סוף.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3940
לא אובייקטיבית
נסים ישעיהו (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 0:04)
בתשובה לאסתי

צודקת אסתי. מה פתאום להניח מראש שהדת שאני משתייך אליה היא הטובה יותר, הצודקת יותר? איפה האובייקטיביות?
ובכן הרשו לי להכריז גם כאן ושוב: יש דת אמת אחת בעולם וזו הדת היהודית.
אי אפשר לערוך השוואות בין מקור לחיקויים תוך כבוד דומה לשניהם.
מוסלמי שניסה להתווכח איתי לפני שנים נענה בשאלה: מי חייב לכבד את מי, אתה את אביך או להיפך? אז למה אתה מבקש שיהודי השייך לדת העתיקה יותר יכבד מוסלמי שדתו היא בן חורג ליהדות?
אלא מה, התנתקנו מיהדותנו וכל הדתות שוות בעינינו כי אנחנו אתאיסטים או כל כינוי אחר.
תבורכי שרית על העבודה שעשית, על צורת ההגשה ועל שבדברייך ניכרת ההעדפה של היהדות.
נ.ב. העדפה כזו שמעתי במו אוזניי מתיאולוגים נוצרים וביתר תוקף.
בברכה, נסים ישעיהו.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3969
טיעון מעגלי
אסתי (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 10:31)
בתשובה לנסים ישעיהו

כשאתה יוצא נגד הנסיון לבירור אובייקטיבי של נושא הדתות, ואומר שמובן מאליו שיהודי יעדיף את דתו הוא,
מה שאתה בעצם טוען, הוא: אני יהודי מפני שזו דת האמת, וזו דת האמת מפני שאני יהודי.
הבעיה (מבחינתך) היא שבטיעון כזה* תוכל לשכנע רק את אלה שממילא כבר חושבים כמוך.

ובעניין מקור לעומת חיקוי-
מה לגבי הינדואיזם, או בודהיזם? שתי דתות אלה אינן קשורות בשום צורה ליהדות, כך שלא תוכל לטעון שהן חיקויים. אולי אלה דתות אמת?
ואם מותר לשאול- מה ענה לך אותו מוסלמי, כשטענת לעומתו על עניין כיבוד האב, וכו'?
ו- למה התיאולוגים הנוצרים שמעדיפים את היהדות לא התייהדו?

*טיעון מעגלי נוסף אצלך הוא: כל מה שכתוב בתורה הוא אמת לאמיתה. איך יודעים? עובדה שזה כתוב בתורה...
http://www.faz.co.il/thread?rep=3982
גם אני תהיתי מה לגבי
שקד (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 12:45)
בתשובה לאסתי

דתות כגון הבודהיזם, שנוצרו במרחב שונה, וללא השפעה הדדית?

ויש לי תהיה נוספת: האם הראשון הוא בהכרח הטוב ביותר? אולי דווקא המאוחר יותר, שספג ממספר מקורות הוא המורכב יותר והאמיתי יותר? ואולי בדת, כמו באמונה - שמטבעה אינה ניתנת להוכחה - לא יכול להתקיים המונח ''טוב'' (או ''רע'')?
http://www.faz.co.il/thread?rep=3997
שכל אחד יישאר בדתו
נסים ישעיהו (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 16:20)
בתשובה לאסתי

רק הפריע לי שמי ששולל כל דת (לפחות ביומיום שלו) שולל את דתיותו (המרומזת בדבריו) של הזולת.
הנוצרי - שיישאר נוצרי. עפ''י התורה זה בסדר ובלבד שיקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, וזה מה שענו לנו אותם תיאולוגים שדיברו, אגב, עברית מצוינת והתווכחו עם חכמולוגים יהודים במסגרת אותו סמינר.
מוסלמי הדבק בדתו ולא הופך אותה למניע לרצח - זה בסדר גמור וזה מה שתנועת אור ישראל מציעה.
לגבי הדתות הפגניות, זה עניין אחר שלא כאן המקום לדון בו וככלל אין זה ענייננו בשלב זה.
נ.ב. כדאי לשים לב כי תפיסות העולם שביקשו להחליף את האמונה באלוקים והתבססו על שלילת האלוקות קרסו ולא נותר מהן זכר. רק הציונות שרדה לבינתיים.
לעומת זאת עובדי אלילים שבנו מערכת אתאיסטית - המערכת שורדת ומתפקדת היטב, והיא גם תמשיך לשרוד.
גם זה נתון שיש להתייחס אליו אם רוצים להיות כנים עם עצמנו.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3998
לגבי הדתות שאתה קורא להן פגאניות
אסתי (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 16:57)
בתשובה לנסים ישעיהו

למה זה לא ''ענייננו'' כאן? למה לשון הרבים?
/אותי/ מעניין מאוד מה עמדת היהדות לגבי הבודהיזם.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4030
למה זה לא ענייננו
נסים ישעיהו (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 23:58)
בתשובה לאסתי

כי הן אינן טוענות שהן נועדו להחליף את היהדות...
כיהודי - שום דת אחרת אינה מענייני. אבל אני חייב להתייחס לחיקויים מפני שהם טוענים לבעלות על הנכסים הרוחניים (וגם הטריטוריאליים) שלי.
הבודהיזם ודומיו אינו מסכנים אותנו ומעולם לא סיכנו, כי הם ''משחקים'' על מגרש אחר.
הבעיה שלנו היום היא בעובדה שאנו נתונים בתוך צבת לוחצת שזרוע אחת שלה היא התרבות המערבית/נוצרית והזרוע השניה היא חוסר התרבות האיסלאמית...
לכן, התייחסות לשתי דתות אלה בהקשר של ההתמודדות (או חוסר התמודדות) שלנו עם קשיי המציאות של ימינו, חיונית במידה מסוימת.
במישור האקדמי, מי שמעוניין ללמוד עליהם - שיהיה לו לבריאות. באופן אישי - אני מעדיף להעמיק יותר בדת שלי. עדיין יש לי הרבה מאד ללמוד וחבל לי על הזמן.
נ.ב. תודה על ההערות והשאלות. זה מאפשר לי להעמיק יותר ולהגיע למודעות גבוהה יותר אשר בלי זה ספק אם הייתי מגיע אליה.
בברכה, נסים.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4037
לעניין שבע מצוות בני נוח
יובל רבינוביץ (יום שישי, 28/06/2002 שעה 1:39)
בתשובה לנסים ישעיהו

אולי אינני זוכר במדוייק. קראתי פעם את 'ספר החינוך'. אני מבין שזהו ספר הלכתי מקובל. אני הזדעזעתי ממידת השוביניזם כלפי כל מה שאינו גבר יהודי. חבל שלא רכשתי את הספר. ללא כל ספק אעשה זאת בעתיד.

בכל אופן, בשבע מיצוות בני נוח עסקינן, והן מפורטות גם שם.

לכאורה, אין רע בכך שהדת היהודית תקבע גם הלכה לכל אדם באשר הוא. למשל - איסור על רצח צריך לחול גם על מי שאינו מקבל את היהדות. יש פשעים מוחלטים, וכפי שבית המשפט העליון בישראל קבע שיש דברים ש''דגל שחור מתנוסס מעליהם'', יכולה גם ההלכה היהודית לקבוע זאת.

כך שהעיקרון מקובל גם עלי. כעת - לביצוע.

מתוך שבע המיצוות מצאתי רק שתיים שיש בהן איזו שהיא הצדקה מוסרית אנושית: האיסור על רצח והאיסור על אכילת חלק מבעל חיים מבלי להרוג אותו קודם.

הדת היהודית גם מצאה לנכון לעסוק בגילוי עריות של לא יהודים, וקבעה עם מי מותר ועם מי אסור לקיים יחסי מין. אינני זוכר בדיוק את הרשום שם, אך אני זוכר ששמתי לב לחוסר סימטריה, בין בני דודים מצד האב לבין בני דודים מצד האם. עם סוג אחד מותר לקיים יחסי מין ועם האחר - אסור. גם זהו שוביניזם תרבותי.

הלאה: יש איסור ללמוד תורה. ממש כך. לאדם שאינו יהודי אסור ללמוד תורה. נדמה לי שאפילו נקבע על כך גזר דין מוות.

כך שהייתי נזהר לפני שהייתי מזכיר שאני מצפה מלא יהודים לקיים את שבע מיצוות בני נוח.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4039
שבע מצוות בלבד וזהו פרטן:
נסים ישעיהו (יום שישי, 28/06/2002 שעה 2:03)
בתשובה ליובל רבינוביץ

רמב''ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, ט, א.
(בסוגריים - תוספת שלי) :
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:

על עבודה זרה; ועל ברכת השם (שלא לקלל את ה' הקדוש); ועל שפיכות דמים; ועל גילוי עריות; ועל הגזל; ועל הדינים (לקיים מערכת משפטית פעילה). אע''פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן - מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח (איסור) אבר מן החי שנאמר 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו'. נמצאו שבע מצות.
תודה על ההתעניינות.
בברכה,
נסים
http://www.faz.co.il/thread?rep=3883
טעות חלקית באיבחון הנצרות והאסלם לסוגיהם
יורם המזרחי (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 17:16)

שלום וברוכה הבאה!

אי אפשר לכלול את חוקי הנצרות,או האסלם בתוך ''סד מאחד''. דברייך הולמים את הפלג הקתולי, לא שאר הנצרות כפי שהתפתחה, ובוודאי שלא את הנצרות הפונדמטליסטית של היום, הכובשת עמדה לקראת בכורה בחלק תרבותי מכריע של התבל.

אותו דין גם באיסלם שהשתנה מקצה לקצה, כולל ערכיו המוסריים, ולצערי מייחסים לקוראן הרבה דברים שלא נכללו בו. ראי הבדלי תפיסת עולם בין שיעים לסונים אחמדים וכיו''ב.

הבעיה עם ישוע הנצרתי היא שקורותיו כמנהיג רוחני ומעשיו ידועים לנו רק בקטע של שלוש שנות חייו האחרונות. כל השאר ניחושים.

מעבר לזה ברוכה הבאה!
יורם
http://www.faz.co.il/thread?rep=3890
בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות (תשובה ליורם המזרחי)
שרית ילוב (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 18:20)
בתשובה ליורם המזרחי

שום זרם תרבותי המקיף מיליוני בני אדם אינו הומוגני, וברור שיש באיסלם ובנצרות זרמים וכתות שונים. אבל, כמו שאין לטעון כי היהדות רואה בחיוב את ההומוסקסואליות וזאת משום שיש באיזו עיר בארצות-הברית בית כנסת רפורמי הומוסקסואלי, כך אין לראות במנהיג המוסלמי האיטלקי שייח (ופרופסור) עבדול האדי פאלאצ'י, שהוא פרו-ציוני, ''זרם בין זרמים אחרים באיסלם''.
במאמר ניסיתי להצביע על מוטיבציה פסיכולוגית עמוקה בקרב הנוצרים, שאינה נגזרת דווקא מגישה תאולוגית כזו או אחרת, אלא ממוטיב ראשוני ויסודי בנצרות, אשר ביטוייו בעולם הנוצרי הם רבים ומקיפים וגלגוליהם ניכרים גם בתרבות החילונית במובהק. כך למשל, הבאלט הקלאסי (האירופי), בתנועותיו ובאווירה שהוא מנסה להשרות, יש בו ניסיון לקרוא תגר על הארציות, על הבשריות ואפילו על חוק הכבידה. שהרי מיהו הרקדן המצטיין? זה הנראה כמרחף באוויר, אשר אינו מזיע ושנושא אל-על את עמיתתו הרקדנית כאילו היתה עלה נידף חסר משקל. כל מי ששהה תקופה מסוימת באנגליה (שאינה קתולית, כידוע)מכיר את הנזיפה שזוכים לה שם הילדים: Do not stare. כלומר, כשילד חש צורך ''טבעי'' להביט באדם מוזר או בתופעה בלתי רגילה, מאלפים אותו להתעלות על האנושי ולהסיר את מבטו מהם, משום שזה ''לא נימוסי''. גרמניה היא דוגמה בולטת אחרת לתרבות נוצרית (שרובה אינה קתולית) עשירה בצווים תרבותיים על-אנושיים: עד מלחמת העולם השנייה היה מקובל שם לחנך אמהות שלא לחבק את ילדיהן ולא להפגין כלפיהם רכות, ובקרב הפרוטסטנטים הגרמנים אפשר למצוא לא מעטים שעברו בילדותם מקלחות קרות בימי החורף - ל''עיצוב האישיות'' ול''חיסון הגוף''. יש באמתחתי מאות דוגמאות של ביטויים לשאיפה העל-אנושית בתרבות אירופה, אשר מקורה, כמובן, בנצרות.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3894
שרית מאמרך פשוט נפלא וברשותך שלחתי אותו
ישראלי פזיז (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 19:19)
בתשובה לשרית ילוב

לכמה חברים לעיון. אני מקווה שהפורום ימשיך להתעשר באנשים ברמתך. כעת יש לי גם שאלה:
האם את רואה את שלושת הדתות דרות בכפיפה אחת אי פעם או נאבקות ביניהם עד לקריסתן?
http://www.faz.co.il/thread?rep=3900
תשובה לישראלי פזיז
שרית ילוב (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 19:51)
בתשובה לישראלי פזיז

תודה על חיוביות התגובה.
אני מאמינה שהניגודים הנזכרים בין שלוש הדתות המובילות, הם חלק מהתפתחות טבעית של התנגדות לתופעה היהודית ובתוך כך גם ל''מוסר היהודי'', שתמציתו (בעיני) היא ''אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך'' (ולא, ''עשה לחברך מה ששנוא עליך'' אבל גם לא: ''קבל באהבה את חברך אשר עושה לך את מה ששנוא עליו''). מצד שני, ההתנגדות הזאת ליהדות, מחדדת אצל היהודים את ההוקרה של תורתם ומוסרם, שהם - למיטב הבנתי - הדרך היחידה לקיים קהילה אנושית מוסרית ומשגשגת לדורות. באחרית הימים, יש להניח, יקבלו גם הלא-יהודים את הדרך היהודית ואת ''שביל הזהב'' כדרך חיים. ובינתיים, אלה מרביצים לנו כאילו אין תורה ואין מוסר (המוסלמים), ואלה מרביצים בנו תורה כאילו היתה זו תורתנו (הנוצרית). יש בינינו כאלה שמוכנים לקבל את התורה הנוצרית כאילו היתה זו תורתנו, ולמרות שאף מדינה נוצרית לא הצליחה מימיה ליישם את המוסר הנוצרי העל-אנושי הנעלה - לתבוע את יישומו דווקא מהמדינה היהודית.
אם תעביר לי את כתובת הדוא''ל שלך, אוכל ''לצייד'' אותך בפרטים נוספים התורמים למאמר.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3921
חלק ממקורות ''התת תרבות הגרמני'' הם פאגנים
יורם המזרחי (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 22:18)
בתשובה לשרית ילוב

הבעיה היא שאת כורכת נזירות ופרישות בחבילה נוצרית אחת.
חלקים גדולים של העולם הנוצרי לא היו פרושים ולא נזירים, או נזירות.
הקשיחות הפוריטאנית של האנגלים, למשל, נובעת ממספר מוקדים שקדמו לנצרות.

גם הכנסיה הקתולית-אירית (שהיה לה חלק נכבד מאד בהפצת הנצרות באירופה) והכנסיה הגרמנית, לסוגיה, שאבו ממקורות פגנים ברורים, הניכרים גם אצל הפרבוסלאבים.

באשר ''לייחוד'' הקתולי של תפיסת האלוהות, הרי שהמקור, גם אצל האיסלם, הוא יהודי.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3913
שרית, מאמר מאלף! אולי המאפיין הפרדוכסלי ביותר
ראובן גרפיט (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 21:43)

המאפיין הפרדוכסלי ביותר של הנצרות, לדעתי, הינה התחקירים שנעשו להבנת תקופת האינקויזיציה שהיתה ארוכה מאד, שהיתה מופנית לא רק כלפי היהודים. מצאו מסמכים בספרד , באיטליה, בדרום אמריקה והתברר שלפחות לכאורה, העינויים של היהודים והאחרים לא היו במטרה לענות אותם, חס ושלום. המטרה היתה לגאול אותם. גאולה שתזכה את אלה המודים תחת לחץ העינוים, לגאולה בעולם הבא. (למה הדבר דומה - לאנס המסביר לשופט שהוא אנס רק במטרה להביא את הבחורה לאורגזמה ולהנאה שמימית ולא חס וחלילה לספק את סטיותיו האישיות). המוזר בכך שמסמכים אלה הינם אוטנטים והיו ההסבר הרשמי של הכנסיה הקתולית. נשאלת השאלה , האם היום אנו לא מצויים בפרדוכס שקרי כזה? הנוצרים , על מנת לסייע לנו להבין מה שטוב לנו, מצטרפים למוסלמים ותומכים בפלשתינאים. בה בעת הם מתעלמים ממעל 30 מקומות של סכסוך, שברובם המוסלמים מעורבים , למשל, שרפת כנסיות ופגיע בנוצרים בסודן, אינדונזיה ועוד.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3946
הבהרה בעניין האינקוויזיציה
יובל רבינוביץ (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 2:16)
בתשובה לראובן גרפיט

האינקוויזיציה לא רדפה יהודים. סמכותה היתה כלפי נוצרים בלבד. בתוקף כך היא רדפה יהודים מומרים, שהצהירו על עצמם כנוצרים.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4093
רבינוביץ, לפי מה שקראתי, בספרד, בתקופת איזבל,
ראובן גרפיט (יום שישי, 28/06/2002 שעה 14:34)
בתשובה ליובל רבינוביץ

נרדפו עם כיבושה של ספרד כולה, נרדפו גם המוסלמים על ידי האינקויזיציה בניסיון להמיר את דתם. כך היה, אי מוסמך בתחום, גם בדרום אמריקה כלפי תושבי המקום אשר סרבו לקבל את הנצרות או שלבו בה מרכיבים מדתם הקודמת. תקן אותי!
http://www.faz.co.il/thread?rep=4131
פרטים נוספים
יובל רבינוביץ (שבת, 29/06/2002 שעה 5:23)
בתשובה לראובן גרפיט

היתה המרה בכוח, וגירוש של מי שלא הסכים להמיר את דתו.
ככל הידוע לי - לא האינקויזיציה עסקה בכך, אלא גופים אחרים.
האינקויזיציה היתה גוף משפטי של הכנסיה, שסמכותו היתה מוגבלת לנוצרים. אגב, היא עדיין קיימת בותיקן כסמכות שיפוטית כלפי אנשי דת.

אני חייב לציין שאין לי ידע פורמלי או מסודר בתחום זה.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4252
תודה לראובן על התגובה
שרית ילוב (יום שני, 01/07/2002 שעה 16:21)
בתשובה לראובן גרפיט

וגם תוספת קטנה:
אנו מצויים בנקודת זמן שבה תרבות האיסלם עדיין לא השכילה להודות במהות האל-מוסרית (ואם תרצה, התת-אנושית) שבה והתרבות הנוצרית כבר נואשה מלהגשים את המהות העל-אנושית שבה, אך עדיין אינה כופרת בה מעיקרה אלא מחפשת לעצמה, בהתחסדות צדקנית, 'קורבן' להגשמתה. ''הגדרה עצמית'', ''סובלנות'' ו''שלום של אמיצים'' - הם איפוא מטבעות לשון חילוניות-לכאורה, שבאמצעותן מבקש העולם הנוצרי מיהודי זמננו לגלם עבורו את התפקיד הנשגב של אוהב שונאהו, תפקיד שאותו לא הצליחו הנוצרים לגלם בעצמם - ולא בכדי. זוהי אחת מאותן משימות מוסר נוצריות בלתי אנושיות, שההתנערות מהן, אם אינה מודעת, תבונית ו'רשמית' - מלווה יסורי אשם במקרה הטוב, התפרקות מוסרית קשה במקרה הרע וחיפוש שעיר לעזאזל במקרה הנדון.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3952
אנליזה תיאולוגית בשירות אהבת ישראל
אלכסנדר מאן (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 5:04)

מאמר תואם שיטת קארל גוסטב יונג ותיאוריית תת המודע הקולקטיבי (''שיבת המודחק'') מתחום פסיכואנליזת התרבויות, ויש יאמרו כי המדובר לכשעצמו במאמר תיאולוגי-הוליסטי על גבול האוקולטיזם הדק.

התמקדות המאמר באלמנט הנזירי-קוויטיסטי בנצרות מצמצם ומטשטש את בעיות הסוגייה הנוצרית-אירופאית, על רקע חידושי הרפורמצייה הלותרנית בתחום זה מאוחר יותר, אשר ביטלה את הקשר הישיר בין מעשים חיצוניים לאמונה פנימית, ללא כל ריכוכי בשר נזיריים מיותרים לשיטתה.

הכותבת אמנם סימנה מטרה מסביב למקום פגיעת החץ בהתייחסותה החיובית
ליהדות - אך יחד עם זאת אין לזלזל ולפסול את דבריה הנכונים לנטייתה הכללית של היהדות למיצוע התנהגות ורגשות האדם ולבחירת שביל זהב פראגמטי מסויים, אלמנט אשר ככל הנראה השניא את היהדות על שתי אחיותיה המונותיאיסטיות-טוטליות במידה לא קטנה.
מיצוע יהודי זה, אגב, שונה גם מרעיון ה'אגן מדן' (1) היווני בתחום זה מסיבות עליהן אנסה לעמוד בפעם אחרת.

בברכה

א. מאן

(1) ''הכל במשורה''
http://www.faz.co.il/thread?rep=3989
שרית ילוב - מניפולציה תעמולתית יהודית דתית
גדעון ספירו (יום חמישי, 27/06/2002 שעה 14:07)

אין תימה כי ככל שקוראי רשימתה של שרית ילוב ''בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות'' ימניים יותר, גוברת התלהבותם. האמת חייבת להיאמר: מדובר בחיבור אינסטנט, מעט נס קפה והרבה מים לא כל כך צלולים, שמנסה להציג את עליונות היהדות מול נחיתות האיסלם והנצרות בדרך מאד פשטנית. החיבור של הגברת ילוב הוא לא יותר מכתב תעמולה בשרות הציונות הימנית-דתית פשיסטית, והוא מזכיר לי את הקונטרסים המעט פרימיטיביים שקיבלתי בשעתו ממפלגות קומוניסטיות במזרח אירופה, באמצעותם ניסו להסביר לי, במודל דומה לזה של ילוב, את עליונות המשטר הקומוניסטי נוסח ברית המועצות וגרורותיה, על הקפיטליזם המערבי.

מי שרוצה באמת לקבל מידע מעט יותר רציני על האיסלם, מן הדין שיטריח עצמו לספרים שכתבו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, כמו למשל פרופסור חוה לצרוס יפה (''האיסלם'' - הוצאה לאור של משרד הביטחון וכן ''עוד שיחות על דת האיסלם'' באותה הוצאה), או ספרו של מאיר יעקב קיסטר (''מחקרים בהתהוות האיסלם'' בהוצאת מאגנס), או הספר ''פרקים בתולדות הערבים והאיסלם'' (הוצאת ''רשפים'' תל-אביב 1981), שלוש דוגמאות מסיפרות ענפה ורצינית שהופיעה בשפה העברית בנושא האיסלם. דברים דומים אמורים באשר לנצרות. ספר יסוד בתחום זה הוא ספרו של המומחה מספר אחד לנצרות שלימד באוניברסיטה העברית פרופסור דוד פלוסר (''יהדות ומקורות הנצרות - מחקרים ומסות'', הוצאת ספרית הפועלים 1979), או ספרו של פרופ' אביעד קליינברג (''ישו הנוצרי ותקופתו - הרקע ההיסטורי, המדיני והרוחני דתי להתפתחות הנצרות בארץ ישראל'' הוצאת קצין חינוך ראשי ומשרד הביטחון 1999).

ההשוואות שעורכת שרית ילוב בין שלוש הדתות מתעלמות מזרמים ותתי זרמים בכל אחת מהדתות המונותיאיסטיות. הנצרות הקתולית שונה מהפרוטסטנטית ובתוך כל אחת מהן קיימות התפצלויות רבות ומגוונות. אין דין הכומר מרטין לותר קינג, חתן פרס נובל לשלום ומנהיג המאבק הלא אלים של השחורים לשוויון זכויות בארה''ב כדין הפונדמנטליזם הנוצרי ימני אנטישמי; אין דין האפיפיור שביקר ''ביד ושם'' כדין האפיפיור ששתק בזמן השואה; אין דין הכמרים בדרום אמריקה הלוחמים את מלחמתם של העניים, כדין הכמרים שמשרתים את האליטה הכלכלית והפוליטית. לכל אחד יש את הנצרות שלו עם מובאות מהמקורות.
אין דין האיסלם הסוני כאיסלם השיעי, ואין דין השניים כאיסלם הסופי. ההבדלים ההלכתיים באיסלם לגבי פירוש הג'יהאד, הינם קוטביים ורחוקים כמרחק שבין שמיים וארץ. כל פירוש ופרשן מוצאים את העיגון ההלכתי בדת.
אותם דברים אמורים גם ביהדות. אפשר להציג את היהדות על פי ספר יהושע, זו יהדות של ג'נוסייד, של רצח והשמדת עמים, ויש יהדות של הנביא עמוס, של שוויון וצדק חברתי. התנ''ך וספרות ההלכה ניתנים לפרשנויות של יום ולילה. רבני ההתנחלויות אימצו יהדות בעלת ערכים פשיסטים שמקדשים אדמה, דם על בסיס גזעני (''דם יהודי'') וצבא, בעוד רבנים למען זכויות אדם, האומרים אותן תפילות, מפרשים את היהדות פירוש ליברלי הומניסטי. אין היהדות של הרבנות הראשית בישראל כיהדות של רבני התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, ואין היהדות של הפילוסוף היהודי מרטין בובר כזו של רבני נטורי קרתא.

הפרשנויות על ההלכה היהודית, פילגו בעבר ומפלגים כיום את היהדות.
הבה ניקח את המשפט שמרבים לעשות בו שימוש כיום: ''הקם להורגך - השכם להורגו''. מדינת ישראל הרשמית, זו ששרית ילוב רואה בה את מימוש עליונות היהדות, מפרשת את הפסוק כהיתר עיסקה להרוג ולרצוח אלפי אזרחים, כולל תינוקות, ילדים, נשים וזקנים. האגף הליברלי וההומניסטי ביהדות מפרש את המשפט הזה בדיוק להיפך, כאיסור מוחלט להרוג אוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת.
מה שנאמר על היהדות ''הפוך והפוך בה, דכולי בה'' נכון בעצם לכל הדתות. מדובר בסופרמרקט ענק שכל אחד ימצא בו את אשר חפץ ליבו, החל מתהומות של שנאה, רצח, השמדה, קנאות, עריצות וכלה בפסגות של שלום, אחווה, צדק, שוויון לכל הברואים כי ''חביב אדם שנברא בצלם''.

הגברת ילוב רואה במדינת ישראל המקיימת מזה 35 שנים את אחד ממשטרי הכיבוש האכזריים ביותר שקמו במאה ה- 20 וגלשו למאה ה- 21, ביטוי לעקרון היהודי של הלל הזקן ''את אשר שנוא עליך אל תעשה לחברך'' וגם, לא פחות, כשומרת על ''טוהר הנשק''. כלומר, על פי יהדותה של ילוב, ישראל היתה מקדמת בברכה מעצמה זרה שהיתה שולטת בה עשרות שנים, הורגת וטובחת באזחריה, מטילה עליהם סגרים ומצור ומונעת מהם טיפול רפואי, עוצרת יולדות במחסומים וכופה עליהן ללדת תינוקות מתים לעיני החיילים, כעולים בקנה אחד עם טוהר הנשק ועם אימרתו הידועה של הלל הזקן. ילוב מאמצת את הערכים הטוטליטריים של משטרים פשיסטים וקומוניסטים ואומרת כי התבשיל הדוחה הזה הינו ביטוי לעליונות היהדות על הנצרות והאיסלם.

הדיבורים של ילוב על הכלל הנוצרי של ''הושטת הלחי השניה'' הם חסרי כל משמעות במציאות של היום. אין מדינה נוצרית אחת הנוהגת לפי כלל זה, ומרבית המדינות הנוצריות גם לא דורשות מישראל לנהוג כך. נאומו האחרון של נשיא ארה''ב, הנוצרי פונדמנטליסט בוש, בו תמך בין השאר בפעולות המלחמתיות של ישראל נגד הפלסטינים, מוכיח כי התזה של ילוב חסרת שחר.

כאשר אנו מגיעים לבחינה מעשית של מימסדי שלושת הדתות המונותאיסטיות, ההבדלים לעתים מיטשטשים. האשה היהודיה החרדלית והחרדית, היא מכונת לידה כמוה כאחיותיה האדוקות מהאיסלם והקתוליות. יש בדרום אמריקה משטרים מושחתים ועריצים הפועלים בחסות מימסד הכנסייה הקתולית, הדומים באכזריותם ובהפרת זכויות האדם הנהוגות בהם לדיקטטורות בחסות האיסלם או היהדות (השטחים הכבושים). לכל עריצות כזו יש את התמלילן הדתי שימצא את ברכת האל לפשעי המשטר. כאשר המדינה שולחת את חייליה למלחמות חסרות שחר ולביצוע קטל והרס המונים, תמיד יימצאו הכמרים, האימאמים והרבנים שיגייסו את האלוהים כחלק משטיפת מוח שתפקידה להקל על החיילים את הליכתם למותם. כך היה במלחמת ארה''ב בויטנאם, כך במלחמת איראן עיראק כך במלחמת ישראל בלבנון וכך במלחמת השטחים הנוכחית, המשך לכיבוש ולדיכוי הנמשכים מזה 35 שנים.
ממשל שיורכב מקומבינה של ש''ס, מפד''ל וגוש אמונים, לא יהיה שונה באופן מהותי בעקרונותיו ושיטותיו מאלה של האיסלם הקנאי או הנצרות הפודמנטליסטית.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4041
אני רוצה להבין
ניר (יום שישי, 28/06/2002 שעה 3:14)
בתשובה לגדעון ספירו

אני, נער בן 17, יכול להיות ציוני ולשרת בצה''ל בלי להיות פאשיסט מטורף רוצח ילדים נשים ועוברים, ועוד לאהוב את אדמת ישראל, ואפילו, להתגורר בה?

אני יכול להאמין שספר יהושוע בסך הכל מראה על עם לפני כך וכך שנים שכובש ארץ? לא איזה רצחנות פסיכוטית יוצאת דופן וכאילו נאצית, אולי אפילו כיבוש קליל, בהנחה שלא כל אשר כתוב אכן ככתבו וכלשונו?
http://www.faz.co.il/thread?rep=4087
לניר - אם לא תתגייס בוודאי שלא תהיה פושע מלחמה
גדעון ספירו (יום שישי, 28/06/2002 שעה 13:01)
בתשובה לניר

ניר שלום,
אם אכן אתה בן 17 ועומד בפני גיוס, אז הדבר הנבון ביותר שאתה יכול לעשות (כך אני הייתי עושה היום), הוא להופיע בפני ועדת הפטור בלשכת הגיוס ולנסות לשכנע אותם שאינך רוצה להיות חבר במערכת אלימה ולא דמוקרטית כמו הצבא שמכשירה אותך להרוג את עמיתיך למין האנושי.
אם אתה רוצה אתה גם יכול להשתמש בכמה נימוקים של אנשי הימין כאן, למשל בתאוריית השרידות של אורי מילשטיין, ולהוסיף כי למען שרידותך אינך מוכן להיכנס לתוך מערכת שמגדילה בעשרות אחוזים את סכנת מותך, בין כתוצאה מפעולה צבאית מטומטמת ופושעת, ובין כתוצאה מתאונת אימונים בגלל שאחד מחבריך האידיוטים, שלא הבין כיצד להשתמש נכון במכונת המלחמה שנתנו בידו, ירה עליך בטעות, ואתה הלכת סתם לעולמך, צעיר שבקושי טעם מהחיים.

אם אתה בכל זאת מתעקש ללכת לצבא, יש בידך האפשרות להיות שם מבלי להיהפך לרוצח ופושע מלחמה, אם תקפיד לא לשרת בשטחים הכבושים, לא לקחת חלק בפעילות הצבאית שם, ומכוח עובדה זו לא תירה על ילדים ונשים, לא תהרוס בתי משפחות שלא חטאו, לא תשפיל פלסטינים במחסומים, לא תעסוק בסגרים ובמצור הרעבה על מיליוני פלסטינים. תשרת בתחומי הקו הירוק, ותישאר בן אדם.
חייל שמתעקש לא לשרת בשטחים הכבושים, יש לו די והותר דרכים להימנע מכך, ואם יגיעו מים עד נפש, עדיין קיימת אופציית הסרוב. עדיף לשבת 30 ימים בכלא שש מאשר להרוג ולהיהרג למען קנאים דתיים ופשיסטים בשטחי הכיבוש.

אשר לספר יהושע, אני נוטה כמוך לראות בו ספר סיפורים שלא בהכרח כל מה שכתוב בו אכן התרחש בפועל. אבל מה לעשות ובקרב המערכת הקובעת את הערכים, החברתיים, האתיים והלאומיים בישראל, היחס לספר הזה הוא כאל ספר קדוש שמצווה ציוויים, ומכאן סכנתו. אם הספר קדוש, וכיבוש הארץ באמצעות השמדת עמים הוא חלק מדבר אלוהים, אין פלא שגם כיום אנו עדים לקנאים לדבר השם, שסבורים שיש לעקור מהארץ כל חי וצומח שאינם יהודים, בדומה למסופר בספר יהושע.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4125
לניר: היזהר מרעל
דרורית (שבת, 29/06/2002 שעה 1:34)
בתשובה לניר

שאל את עצמך: אם אשב בבית קפה ואבחין במחבל העומד לירות בעוברים ושבים, האם הייתי יורה בו לו יכולתי?
ואם אוכל להציל את אמי או את אבי, על ידי זריקת רימון על מחבל הבא להורגם, האם הייתי עושה זאת? ואם אוכל להציל ילדים במיטותיהם בהתנחלות כלשהי, האם אשלוף נשק להקדים את רוצח?
אם התשובה חיובית, ואיך אפשר אחרת, אל תשמע למרעילי הבארות הבאים להרעיל את נשמתך הרכה.
קום והגן על בני משפחתך ועל אחיך בני ישראל!
http://www.faz.co.il/thread?rep=4126
לניר
סוריא סהארה (שבת, 29/06/2002 שעה 2:11)
בתשובה לדרורית

ואולי תשב בבית ולא תצא כי יש שאהידים בדרך .באוטובוס, בקניון. בטרמפידה, כך בטוח תגן על הארץ השכונה והמישפחה, והעם, סוריא
http://www.faz.co.il/thread?rep=4255
המורה, גדעון קרא לי פאשיסטית
שרית ילוב (יום שני, 01/07/2002 שעה 17:27)
בתשובה לגדעון ספירו

אין תימה כי ככל שקוראי רשימתה של שרית ילוב ''בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות'' מנוכרים ליהדותם, גוברת התלהמותם. האמת חייבת להיאמר: מדובר בתגובה אינסטנט (שלא לומר ''אינסטינקט'', כלומר - פאבלובית), מעט נכונות להתמודד והרבה דעה קדומה ואיבון מחשבתי, שמבקשת להפריע לקוראים אחרים, באמצעות דה-לגיטימציה של הכותבת, לממש את זכות ההתמודדות שלהם עם המאמר.
התדירות הטוטליטרית, האובססיה הפונדמנטליסטית והנימה הפאשיסטית שבהן מטיח מר ספירו את הכינויים ''פאשיסט'', ''טוטליטרי'' ו''פונדמנטליסטי'' בכל מה שפרו-ציונות או נימה יהודית נודף ממנו, מעלים את החשד שהאיש סובל מתסמונת טורט של אקדמאים (תסמונת טורט- מחלה המתאפיינת, בין השאר, בביטוי כפייתי, בלתי ניתן לריסון של קללות). פשוט, במקום להגיד ''חמור'' הוא אומר ''פאשיסט'' - ובא על סיפוקו.
אמנם לא הסתמכתי במאמרי על הספרים שאותם מציין מר ספירו כדוגמה ומופת למידע ''רציני'' על האיסלם, אך הסתמכתי על ספרים רציניים בזכות עצמם, כמו ספרו של המזרחן היהודי ההונגרי הנודע פרופ' יצחק יהודה גולדציהר.
הטענה שבכל אחת מהדתות המונותיאיסטיות יש זרמים ותתי-זרמים ולכן אי אפשר להגיד שום דבר על אף אחת, היא מניפולציה פוסט-מודרניסטית שחוקה שנועדה למחוק את ההבחנות הבסיסיות בין ''טוב'' ל''רע'' ובין ''אמת'' ו''שקר''. באותה מידה אפשר לומר שאין דבר כזה גדעון ספירו: יש ספירו של בוקר, ספירו של ערב, ספירו של צהריים, ספירו כשהוא כותב וספירו כשהוא קורא, ובכל רגע בא לידי ביטוי משהו אחר מהמהות האקלקטית המופלאה הזאת שנקראת גדעון ספירו.
אבל, להבדיל מהפוסט-מודרניזם, שאינו אלא הדרך האופנתית להתנער מכל מוסר ומכל מחויבות ממשית לזולת - וזאת באיצטלה למדנית ''לוגית'' כביכול - יישארו היהדות ומדינת היהודים ''הדרך האמיתית'' למי שמקבלים את יהדותם בברכה.
http://www.faz.co.il/thread?rep=4292
המורה, לא נכון, שרית סתם משקרת
גדעון ספירו (יום שלישי, 02/07/2002 שעה 3:30)
בתשובה לשרית ילוב

המורה,
אל תאמיני לשרית, לא קראתי לה אפילו פעם אחת פשיסטית. המורה, אם אני משקר, אז לא אכפת לי שתתן/ני
לי עונש להעתיק את כל התנך הברית החדשה והקוראן.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.