אנחנו חיים בעולם של שדים ורוחות. איננו מנהלים מלחמה באנשים חיים ובארגונים ממשיים, אלא בדמונים, בבני השטן הזוממים לכלותנו. זוהי מלחמה של בני-אור בבני-חושך, של צדק מוחלט נגד עוול מוחלט. כך זה נראה אצלנו, וכך זה נראה גם בצד השני.

בואו ננסה להוריד את המלחמה הזאת ממחוזות הזויים לקרקע המציאות. לא תיתכן מדיניות הגיונית, לא יתכן אפילו דיון רציונלי, אם לא נצא מאווירת הסיוטים והבלהות.

אחרי ניצחון חמאס בבחירות הפלסטיניות, קרא ''גוש שלום'' להידבר איתו. הנה כמה מן השאלות שהומטרו עלי מכל עבר:

האם אתה אוהד את חמאס?

לגמרי לא. אני אדם חילוני. אני מתנגד לכל אידיאולוגיה המערבבת פוליטיקה ודת - יהודית, מוסלמית או נוצרית, בישראל, בעולם הערבי ובאמריקה.

זה לא הפריע לי לדבר עם אנשי-חמאס, כמו שדיברתי עם אנשים אחרים שאינני מסכים לדעתם. זה לא הפריע לי להתארח בבתיהם, להחליף עימם דעות ולנסות להבין אותם. אחדים מהם מצאו חן בעיני, אחרים לא.

האם יש אמת בטענה שישראל יצרה את חמאס?

ישראל לא יצרה את חמאס, אך היא תרמה תרומה גדולה ליצירתה.

בעשרים השנים הראשונות של הכיבוש ראתה ממשלת ישראל באש''ף את האויב העיקרי. לכן טיפחה ארגונים פלסטיניים שיכלו לחתור תחת אש''ף. זכור הניסיון המגוחך של אריאל שרון ליצור את ''אגודות הכפרים'', שישמשו כסוכני הכיבוש.

קהילת-המודיעין הישראלית, שכשלה כמעט בכל הערכותיה לגבי העולם הערבי בשישים השנים האחרונות, כשלה גם הפעם. היא האמינה שהקמת גוף אסלאמי תחליש את אש''ף החילוני. לכן, בשעה שהממשל הצבאי השליך לכלא כל פלסטיני שעסק בפעילות פוליטית - ולוא גם למען השלום - הוא לא נגע בפעילים הדתיים. המסגד היה המקום היחיד שבה יכול היה ציבור פלסטיני להתכנס.

תפיסה זו הייתה, כמובן, מבוססת על אי-הבנה מוחלטת של האסלאם ושל המציאות הפלסטינית.

חמאס הוקם רשמית בסוף 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. אך גם אז התייחס אליו השב''כ בסלחנות, ורק כעבור שנה נאסר ראש הארגון, השייח' אחמד יאסין.

זוהי אירוניה של הגורל שעכשיו תומכת ההנהגה הישראלית באש''ף, כדי לחתור תחת חמאס. אין עדות טובה יותר לטיפשות הנהגתנו בכל הנוגע לערבים, טיפשות שמקורה בהתנשאות וזלזול. חמאס מסוכן לישראל יותר מכפי שהיה אש''ף אי-פעם.

האם ניצחון חמאס בבחירות העיד על התגברות האסלאם בעם הפלסטיני?

לאו דווקא. העם הפלסטיני לא התחרד בן-לילה.

אכן, יש תהליך אטי של התחזקות האסלאם בכל המרחב, מתורכיה עד תימן וממרוקו עד עיראק. זוהי תגובת הדור החדש על כישלון הלאומיות הערבית החילונית בפיתרון הבעיות הלאומיות והחברתיות. אולם לא זה גרם לרעידת-האדמה בחברה הפלסטינית.

אם כן, מדוע זכה חמאס בבחירות?

יש לכך כמה סיבות. העיקרית הייתה, לדעתי, ההכרה הגוברת בקרב הפלסטינים שלעולם לא ישיגו שום דבר מהישראלים בדרכים בלתי-אלימות. אחרי הירצחו של יאסר ערפאת האמינו פלסטינים רבים שאם יבחרו באבו-מאזן, הוא ישיג מישראל ומארצות-הברית את הדברים שאלה לא היו מוכנות לתת לערפאת. הם נכחו לדעת שקורה ההפך: אין משא-ומתן, ואילו ההתנחלויות הולכות ומתרחבות מדי יום.

הם אמרו לעצמם: אם זה לא הולך בדרכי-שלום, אין ברירה אלא לנסות דרכי-מלחמה. ואם מלחמה - אין לוחמים טובים מחמאס.

חוץ מזה: השחיתות שפשתה בצמרת פת''ח הגיעה לממדים כאלה, עד כי הרוב הפלסטיני התקומם נגדה. כל עוד חי ערפאת, השחיתות נסבלה איכשהו, מפני שהכול ידעו כי ערפאת עצמו הוא נקי-כפיים, וחשיבותו למאבק הפלסטיני חיפתה על ליקויי שלטונו. אחרי ערפאת, השחיתות הפכה בעיני רבים לבלתי-נסבלת. חמאס, לעומת זאת, נחשב לארגון נקי מרבב, שמנהיגיו צחים כשלג. מוסדות הצדקה והחינוך של חמאס, שמומנו בעיקר על-ידי סעודיה, רכשו להם אהדה רבה.

גם הפילוגים בקרב פת''ח עזרו למועמדי חמאס.

חמאס לא השתתף, כמובן, בבחירות שלפני כן. אבל ההנחה הכללית - גם של חמאס עצמו - הייתה שהוא מייצג בין 15 ל-‏25 אחוזים של הציבור.

האם מתקבל על הדעת שהפלסטינים עצמם יפילו את חמאס?

אין כל סיכוי כזה, כל עוד נמשך הכיבוש. קצין ישראלי בכיר טען לפני כמה ימים שאם צה''ל יפסיק לפעול בגדה, גם הגדה תיפול לידי חמאס.

השלטון של אבו-מאזן עומד על כרעי-תרנגולת - הכרעיים של ישראל וארצות-הברית. אם יאבדו הפלסטינים סופית את שארית האמונה שיש להם ביכולתו של אבו-מאזן להשיג שלום, שלטונו יקרוס.

אבל איך אפשר להגיע להסדר עם ארגון המכריז שלעולם לא יכיר בישראל ושהאמנה שלו קוראת לחיסול המדינה היהודית?

כל עניין ההכרה הוא עורבא פרח, תירוץ להימנעות מהידברות. איננו זקוקים ל''הכרה'' מאיש. כאשר פתחה ארצות-הברית בהידברות עם ויאט-נאם, היא לא דרשה שתכיר בה כמדינה אנגלו-סכסית, נוצרית וקפיטליסטית.

אם אל''ף חותם על הסכם עם בי''ת, פירוש הדבר שאל''ף מכיר בבי''ת. כל השאר אינו אלא שטות.

ובאותו עניין, האמנה של חמאס מזכירה את עניין האמנה של אש''ף, בשעתו. זה היה מסמך בלתי-חשוב, שנציגינו השתמשו בו במשך שנים כדי לסרב לדבר עם אש''ף. הזעיקו אז שמיים וארץ כדי שאש''ף יבטל את האמנה. מי זוכר זאת היום? המעשים של מחר קובעים, ולא הניירות של אתמול.

על מה לדבר עם חמאס?

קודם כל, על הפסקת-אש. כשפצע מדמם, צריכים קודם כל להפסיק את הדימום, לפני שאפשר לטפל בפצע עצמו.

חמאס הציע הרבה פעמים הפסקת-אש, הקרויה בערבית ''תאהדייה'' (רגיעה). פירושה: התחייבות של שני הצדדים להפסיק את כל מעשי-האיבה: קסאמים, גראדים ופצמ''רים מצד חמאס וגרורותיו, ''חיסולים ממוקדים'', פשיטות צבאיות והרעבה ומצור מצד ישראל.

רצוי שההידברות תנוהל באמצעות המצרים, מה גם שהם יצטרכו לפתוח את הגבול בין הרצועה וסיני. יש להחזיר לעזה את חופש הקשר היבשתי, הימי והאווירי עם העולם.

אם ידרוש חמאס שהפסקת-האש תחול גם על הגדה, כדאי לדבר גם על כך. זה יחייב, כמובן, הידברות חמאס-פת''ח-ישראל.

האם חמאס לא ינצל את הפסקת-אש להתחמשות?

בוודאי שכן. גם ישראל תעשה כך. אולי תצליח סוף-סוף להשלים את כיפות-הברזל למיניהן.

אם הפסקת-האש תחזיק מעמד, מה יהיה השלב הבא?

שביתת-נשק, הקרויה בערבית ''הודנה''.

חמאס יתקשה לחתום על הסכם שלום רשמי, מכיוון שפלסטין היא ''ווקף'' - כלומר, הקדש דתי. (הדבר נבע, בזמנו, מסיבות פוליטיות: כאשר כבש הח'ליף עומר את פלסטין, חשש שמא יחלקו המצביאים המוסלמים את הארץ ביניהם, כפי שעשו קודם לכן בסוריה. לכן הכריז עליה כעל רכוש אללה. זה די דומה לאמונתם של הדתיים אצלנו, שאסור לוותר על כל חלק מהארץ מפני שאלוהים הבטיח אותה לנו.)

הודנה היא תחליף לשלום. זהו אקט המושרש עמוק במסורת האסלאמית. הנביא מוחמד עצמו כרת הודנה עם שליטי מכה, שבהם לחם אחרי שברח מהעיר מכה לעיר מדינה. (אגב, לפני תום תקופת ההודנה התאסלמו תושבי מכה, והנביא חזר אליה בדרכי-שלום.) מכיוון שיש להודנה גושפנקה דתית, הפרתה על-ידי מוסלמים מאמינים אינה אפשרית.

הודנה יכולה להימשך עשרות שנים, והיא יכולה להתחדש בלי הגבלה. הודנה ארוכה מהווה בפועל שלום, אם הקשרים בין שני הצדדים ייצרו מציאות של שלום.

אם כן, האם השלום הרשמי הוא בלתי-אפשרי?

גם לכך יש פיתרון. חמאס הכריז בעבר שאינו מתנגד לכך שאבו-מאזן ינהל משא-ומתן ויגיע להסכם-שלום, בתנאי שההסכם יובא להכרעה במשאל-עם. אם העם הפלסטיני יאשר אותו, חמאס יקבל, לפי זה, את דין.

מדוע יסכים לכך חמאס?

כמו כל כוח פוליטי, חמאס רוצה להגיע לשלטון במדינה הפלסטינית שתקום בגבולות 1967. לשם כך הוא צריך ליהנות מאמון הרוב. אין שמץ של ספק שהרוב המכריע של העם הפלסטיני רוצה במדינה פלסטינית ובשלום. חמאס יודע זאת היטב. הוא לא יעשה דבר שירחיק ממנו את רוב הציבור.

ומה מקומו של אבו-מאזן בכל זה?

יש ללחוץ עליו להגיע לידי הסכם עם חמאס, ברוח ההסכם שהושג בשעתו במכה. יש לישראל אינטרס מובהק לנהל משא-ומתן עם ממשלה פלסטינית שתכלול את שתי התנועות הגדולות, כדי שההסכם שיושג יתקבל על-ידי כל חלקי העם הפלסטיני.

האם הזמן פועל לטובתנו?

במשך עשרות שנים אמרנו לציבור הישראלי: כדאי לעשות שלום עם ההנהגה החילונית של יאסר ערפאת, אחרת יתחלף האופי הלאומי של הסכסוך באופי דתי. לצערי, גם נבואה זו התגשמה.

מי שלא רצה באש''ף, קיבל את חמאס. אם לא נגיע להסדר עם חמאס, יבואו במקומו ארגונים אסלאמיים קיצוניים יותר, כמו הטליבאן באפגניסטן.

---