אדם נבון אמר: ''טיפש לומד מניסיונו. חכם לומד מניסיונם של אחרים.'' אפשר להוסיף: ''וכסיל גמור גם מניסיונו שלו עצמו אינו לומד.''

אז מה נסיק מקריאת ספר המוכיח עד כמה איננו לומדים מהניסיון?

כל זה בא כהקדמה להמלצה על ספר אחד כזה. בדרך כלל אינני ממליץ על ספרים, גם לא על שלי, אבל הפעם בא לי לחרוג מכלל זה.

זהו ספרו של ויליאם פולק ( POLK), פוליטיקה אלימה, שהופיע לא-מכבר בארצות-הברית. אני מקווה שיתורגם במהרה לעברית.

פולק ביקר בארץ ב-‏1946, בשיא המאבק שלנו בכיבוש הבריטי, ומאז הוא עוסק בלימוד תולדותיהן של מלחמות-שחרור. בספר של פחות מ-‏300 עמודים הוא משווה בין 13 התקוממויות, ממלחמת-השחרור האמריקאית ועד למלחמת אפגניסטן. במשך שנים היה חבר במטה-התכנון של משרד-החוץ האמריקאי, והייתה לו גם נגיעה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. המסקנות שלו מרתקות.

יש לי עניין מיוחד בנושא זה. כאשר התגייסתי בגיל 15 לארגון הצבאי הלאומי, אמרו לי לקרוא ספרים על מלחמות-שחרור קודמות, ובייחוד מאבקי הפולנים והאירים. קראתי בשקידה את כל הספרים שיכולתי לשים עליהם יד, ומאז המשכתי לעקוב אחרי המרידות ומלחמות-הגרילה בעולם, כגון ההתקוממויות במאלאייה, קניה, תימן, דרום-אפריקה, אפגניסטן, כורדיסטן, ויאט-נאם ועוד. באחת מהן, מלחמת-השחרור האלג'ירית, תמכתי גם באופן פעיל.

באותה תקופה שבה השתייכתי לאצ''ל, עבדתי במשרד של עורך-דין חניך-אוקספורד. בין לקוחותינו היה פקיד בריטי בכיר של ממשלת-המנדט. הוא היה איש אינטליגנטי, נעים-הליכות ובעל חוש-הומור בריטי מפותח. אני זוכר שפעם, כשחלף על פני , עברה בראשי המחשבה: איך זה שאנשים כל כך אינטליגנטיים יכולים לנהל מדיניות כל-כך מטופשת?

מאז, ככל שהתעמקתי בהתקוממויות אחרות, גברה בי הפליאה הזאת. האם יתכן שבמצב של כיבוש והתקוממות נגזר על הכובש להתנהג בטיפשות, עד שגם הכובש החכם ביותר הופך לאידיוט?

לפני כמה שנים ראיתי בבי-בי-סי סידרה ארוכה על תהליך השחרור של המושבות הבריטיות, מהודו ועד האיים הקריביים. לכל מושבה הוקדש פרק אחד בסידרה, ובו רואיינו אנשי הממשל הבריטי, ראשי צבא הכיבוש, לוחמי השחרור ושאר עדי-ראייה. זה היה מעניין מאוד וגם מדכא מאוד.

מדכא - מפני שכל הפרקים חזרו על עצמם כמעט בדיוק. שליטי כל מושבה חזרו בדיוק על אותן השגיאות שעשו קודמיהם בפרק הקודם. הם שגו באותן האשליות ונחלו את אותן המפלות. איש לא למד שום לקח מקודמו, גם כשקודמו היה הוא עצמו - כמו קצין-המשטרה הבריטי שעבר מפלשתינה (א''י) לקניה.

בספרו התמציתי מתאר פולק את ההתקוממויות העיקריות ב-‏200 השנים האחרונות, משווה אותן זו לזו ומסיק את המסקנות המתבקשות.

מובן מאליו שכל מלחמת-שחרור היא ייחודית ושונה מן האחרות, שהרי הנסיבות שונות, התרבויות שונות והכובשים שונים ממקום למקום. הבריטים שונים מההולנדים, ושניהם שונים מהצרפתים. ג'ורג' וושינגטון היה שונה מטיטו, והו צ'י מין מיאסר ערפאת. ובכל זאת, יש דמיון מדהים בין כל מלחמות-השחרור.

מבחינתי, הלקח העיקרי הוא זה: מהרגע שבו האוכלוסייה הכללית מזדהה עם המורדים, ניצחון המרד מובטח.

זהו כלל-ברזל: התקוממות הנתמכת על-ידי האוכלוסייה - סופה לנצח, ולא חשוב כלל איך שלטון-הכיבוש מגיב ובאילו טכסיסים הוא נוקט. הכובש יכול להרוג המונים או לנסות שיטות הומאניות יחסית, לענות את לוחמי-השחרור עד מוות או להתייחס אליהם כשבויי-מלחמה - שום דבר אינו משנה לאורך ימים. אחרון הכובשים יכול לעלות על אוניה בטכס חגיגי, כמו הנציב העליון הבריטי בחיפה, או לעלות בפאניקה למסוק, כמו החייל האמריקאי האחרון על גג השגרירות האמריקאית בסייגון - מפלתו הייתה מובטחת מהרגע שההתקוממות הגיעה לשלב מסוים.

המלחמה האמיתית נגד הכיבוש מתרחשת בתודעה של הציבור הכבוש. לפיכך, המשימה העיקרית של לוחם-השחרור אינה להילחם במשטר הכיבוש, כפי שנדמה, אלא לרכוש את לב בני עמו. וממילא, המשימה העיקרית של הכובש אינה להרוג את לוחמי-השחרור, אלא למנוע מהאוכלוסייה לאמץ אותם אל לבה. הקרב הוא על נפש הציבור, על מחשבותיו ורגשותיו.

זוהי אחת הסיבות לכך שגנרלים נכשלים כמעט תמיד במאבקם נגד לוחמי-שחרור. איש-הצבא הוא האדם הפחות מתאים לעסוק בכך. כל חינוכו, כל דרך-החשיבה שלו, כל מה שלמד, נוגדים את המשימה המסוימת הזאת. נפוליון, הגאון הצבאי, נכשל בדיכוי מלחמת-השחרור הספרדית (שבה נולדה המילה ''גרילה'', מלחמה קטנה), לא פחות מאשר הגנרל האמריקאי הטיפש ביותר בויאט-נאם.

קצין-צבא הוא טכנאי, שהוכשר למלא משימה מסוימת. משימה זאת היא בלתי-רלוונטית במאבק נגד מלחמת-השחרור, למרות הדמיון החיצוני. העובדה שצבעי עוסק בצבעים אינה מכשירה אותו לצייר פורטרטים. שרברב יכול להצטיין במקצועו, אך זה לא הופך אותו למהנדס הידראולי. גנרל אינו מסוגל להבין את מהותה של התקוממות לאומית, ועל כן אינו תופס את כלליה.

לדוגמה, גנרל מודד את הצלחתו במספר ההרוגים של האויב. אבל מחתרת לוחמת דווקא מתחזקת ככל שנופלים בה חללים, מפני שהציבור מזדהה עם החללים. גנרל לומד להתכונן לקרב ולנצח בו, אבל יריביו, אנשי הגרילה, מתחמקים מקרב.

צ'ה גווארה המיתולוגי הגדיר היטב את השלבים שעוברת מלחמת-שחרור קלאסית: כנופיה קטנה, בעלת נשק דל, מתחבאת במקום נידח (או בתוך אוכלוסייה אזרחית). עם קצת מזל היא מצליחה להנחית מכה על כוח הכיבוש, וכמה אידיאליסטים מצטרפים אליה. היא רוכשת את לבם של חלק מהאזרחים ומבצעת פעולות של פגע-וברח. כאשר מצטרפים אלה לוחמים חדשים, היא תוקפת יחידה של צבא הכיבוש ונוטלת את נשקה. בהדרגה היא מקימה בסיסים נייחים, מגישה שירותים לאוכלוסייה והופכת לממשלה בזעיר-אנפין. וכך הלאה.

כדי להצליח בכל אלה, היא צריכה להיות בעלת רעיון המלהיב את הציבור. הציבור מתלכד סביבה ומספק לה סעד, מקלט ומודיעין. בשלב זה כל מעשי השלטון עוזרים למורדים: כשהורגים אותם, באים רבים אחרים וממלאים את השורות (כפי שאני עשיתי בנעוריי). כשמטילים על האוכלוסייה עונשים קולקטיביים, זה מגביר את השנאה לכובש ואת התמיכה ההדדית. כאשר השלטון מצליח ללכוד ולהרוג את מנהיגי תנועת-השחרור, באים במקומם מנהיגים אחרים - כמו שהידרה באגדה היוונית הצמיחה ראשים חדשים כאשר הרקולס כרת את אחד מראשיו.

לעיתים קרובות מצליח שלטון-הכיבוש לגרום לפילוג בקרב לוחמי-השחרור, ורואה בכך הצלחה גדולה. אבל אז ממשיכים כל הפלגים ללחום בכובש בנפרד, תוך התחרות ביניהם - כמו חמאס ופת''ח.

חבל שפולק לא הקדיש פרק מיוחד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל זה לא דרוש. אנחנו יכולים לכתוב אותו בעצמנו על פי תובנותיו.

לאורך 40 שנות כיבוש נכשלו ראשי צה''ל והדרג המדיני במאבקם נגד הגרילה הפלסטינית. הם לא טיפשים ואכזריים יותר מקודמיהם - ההולנדים באינדונזיה, הבריטים בארץ, הצרפתים באלג'יריה, האמריקאים בוויאט-נאם, הרוסים באפגניסטן. הגנרלים שלנו עולים על כל אלה רק בשחצנותם - אמונתם שהם-הם הכי חכמים, ושהראש היהודי ימציא לנו פטנטים שכל הגויים האלה לא חשבו עליהם.

מאז שהצליח יאסר ערפאת לרכוש את לב הציבור הפלסטיני ולאחד אותו בתשוקה הבוערת לשחרור מעול הכיבוש, המאבק כבר הוכרע. אילו היינו חכמים, היינו כבר אז מגיעים איתו להסדר מדיני. אבל הפוליטיקאים והגנרלים שלנו אינם חכמים יותר מאחרים. וכך המשיכו להרוג, להפציץ, להרוס ולהגלות, באמונה המטופשת שעוד מכה אחת וזהו - הניצחון המיוחל יופיע כאור בקצה המנהרה. אבל נכנסנו רק למנהרה חשוכה עוד יותר.

כפי שקורה תמיד, כאשר מחתרת לוחמת אינה משיגה את המטרה, קם לצידה או במקומה ארגון קיצוני עוד יותר, וכובש את לב ההמונים. ארגונים דמויי-חמאס תופסים את מקומם של ארגונים דמויי-פת''ח. השלטון הקולוניאלי, שלא השכיל בעוד מועד להגיע להסדר עם הארגון המתון-יותר, נאלץ בסופו של דבר להסתדר עם הארגון היותר קיצוני.

הגנרל דה-גול הצליח לעשות שלום עם המורדים האלג'יריים לפני שהגיע לשלב הזה. מיליון ורבע המתנחלים באלג'יריה שמעו בוקר אחד שהצבא הצרפתי עוזב במועד מסוים את אלג'יריה וחוזר לצרפת. המתנחלים, מהם בני הדור הרביעי, נסו על נפשם תוך כמה שבועות, בלי ''פינוי פיצוי'' ובלי פיצויים בכלל. אבל לנו אין דה-גול. נגזר עלינו להמשיך עד בוש.

לולא זה היה קשור בטרגדיות יומיומיות כל-כך נוראות, אפשר היה לחייך למראה חוסר-האונים של הפוליטיקאים והגנרלים שלנו, המתרוצצים כסומים בארובה ואינם יודעים מה לעשות, מאין תבוא ישועתם. מה לעשות? להרעיב את כולם? זה גרם לקריסת ציר פילדלפי. להרוג את המנהיגים? כבר הרגנו את השייח' אחמד יאסין ואת ואת ואת. לבצע את ''המהלך הגדול''? כבר כבשנו כמה פעמים את רצועת-עזה כולה. הפעם ניתקל בגרילה הרבה יותר מנוסה, הרבה יותר מושרשת באוכלוסייה. כל טנק, כל חייל יהיה מטרה. הצייד עלול להפוך לנצוד.

אז מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו?

קודם כל, לחייב כל קצין מדרגת סגן ומעלה לקרוא את ספרו של ויליאם פולק, בתוספת אחד הספרים הטובים על מלחמת-השחרור האלג'ירית.

שנית, לעשות מה שכל משטרי-הכיבוש עשו בסופו של דבר בכל הארצות האחרות שתושביהן התקוממו: להגיע לידי הסדר מדיני ששני הצדדים יכולים לחיות איתו ולהרגיש שהרוויחו ממנו. ולהסתלק.

הסיום הרי איננו מוטל בספק. השאלה היחידה היא רק כמה הרג, כמה הרס, כמה סבל צריכים להיגרם, עד שהכובשים יגיעו למסקנה הזאת.

חבל על כל טיפת-דם נוספת.

---