פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_474

מדיניות העמימות וסדרת כשלונותיה
ארן ורשבסקי (יום שני, 24/06/2002 שעה 18:09)


מדיניות העמימות וסדרת כשלונותיה

ארן ורשבסקי







מאז הקמת המדינה נקטה ישראל במדיניות עמימות פעמים רבות. אנסה לטעון כאן שבנוקטה מדיניות זאת בדרך כלל כשלה מדיניות ישראל. ואילו בפעמים בהם לא היתה מדיניות עמומה היתה לרוב הצלחה גדולה יותר.

שנות ה 50 עד מבצע קדש - שנים אלו היו מלאות בפעולות הסתננות, ישראל שהיתה מדינה צעירה אז נקטה במדיניות עמומה. לא היתה הצהרה רשמית המגדירה אילו פעולות ישראל לא תוכל לסבול ומה היא תעשה במצב שכזה. כלומר לא היו קוים אדומים. ישראל ביצעה פעולות תגמול במינונים שונים שהשופעו לרוב על פי התנהלות הממשלה (שרת מושך נגד, בן גוריון בעד) התוצאה היתה שלא פסקה פעולת המסתננים. כמו כן לא הוגדרו קוים אדומים אל מול מצרים לגבי עילה למלחמה (לדוגמא סגירת המיצרים) התוצאה הכוללת היא שנוצר משבר שהביא למלחמה.

56-67 בתקופה זו היו לישראל קוים אדומים אך היא היתה עמומה לגבי תגובתה במקרה של חציה של קוים אדומים אלה. בפועל ישראל לא פעלה מיד במקרה של קו אדום כך שנוצר מצב של חוסר בהירות של המדיניות הישראלית. דוגמא לכך הוא מבצע רותם (1960) שבו הוכנסו כוחות מצריים לסיני. ישראל הגיבה בגיוס מילואים אך לא פרצה מלחמה. עמימות זו יכולה להסביר את ההתדרדרות של משבר מאי 67 למלחמה יכול להיות לדוגמא שנאצר לא היה סוגר את התעלה אם היה יודע בוודאות שהתוצאה היא מלחמה. ואולי גם התנהגות סוריה ובריה''מ בתחילת המשבר וירדן בעיצומו של המשבר יכלה להיות שונה.

67-73 בתקופת מלחמת ההתשה לא היה למעשה לישראל קו אדום ברור ועל כן לא היה למצרים סיבה כלשהי להפסיק את פעילותם עד ההפצצות בעומק מצרים.

73-81 בלבנון החלה תקופת ההבנות בתקופת יצחק רביןז''ל כראש ממשלה. יצחק רבין תמך במדיניות עמימות אל מול הסורים והעדיף להגיע להבנות עם הסורים בלבנון כתוצאה מפעולות 2 הצדדים. התוצאה היתה שסוריה נכנסה ללבנון ואף הציבה טילי קרקע אויר שם. לדעתי מדיניות העמימות הזו בלבנון היא התחלת התבוסה של ישראל שם.

82 שרון ובגין ניסו לבסס קווים אדומים ברורים יותר על הכנסת הטילים ללבנון החליטה ישראל שלא להסכים ותוך כדי מבצע שלום הגליל השמידה טילים אלה. בכך סימנה ישראל באחת הפעמים הבודדות קו אדום ואף הראתה מה התגובה עליו. לדעתי פעולת השמדת הטילים והעימות האווירי עם סוריה דאז תרם רבות לייצוב האזור והבהיר לסוריה מה ישראל לא תוכל לסבול ואף מוכנה להגיב בפעולה צבאית שעלולה להוביל למלחמה.

הסכם השלום עם מצרים - מהי מדיניות ישראל אל מול פעולה תוקפנית של המצרים? אני איני יודע. אני כן יודע שישראל סימנה הכנסת כוחות מצריים לסיני כקו אדום אך איני חושב שישראל הגדירה בבירור מה תהיה התגובה לכך. לדעתי לא הופקו לקחי משבר מאי 67. איני חושב שהמצרים יודעים מה הם יכולים לעשות בלי להענש והעדר מצב זה עלול להביא למלחמה שאף צד אינו רוצה בה במקרה של משבר במזרח התיכון.

מדיניות הגרעין - לא ארחיב בנושא זה, גם כאן יש מדיניות עמימות ידועה הדעות מרובות וקשה לומר אם גישה זו הוכיחה את עצמה (לא מנעה מלחמות) או נכשלה.

אוסלו - לדעתי המחדל הגדול ביותר של אוסלו היה בעמימותו. אחת מסיבות העמימות היתה לצרכים פוליטיים פנימיים. ישראל לא הגדירה מה יהווה הפרה של ההסכם אשר יגרום לביטולו. וישראל לא הגדירה מה תעשה במצב כזה. יתרה מזאת להבדיל ממקרים אחרים בהסטוריה של ישראל. ישראל גם לא ניסתה לכפות הרתעה לאחר שהתחילו ההפרות. את התוצאות רואים כיום. ישראל כמובן גם לא התכוננה או הכינה את הציבור למקרה של כשלון אבל זה לא מעניין הנושא הזה.

לבנון 82 עד היום - בהמשך למדיניות רבין מ75 עם הפסקה קצרה ב82 ישראל המשיכה להיות עמומה לגמרי לגבי מדיניותה בלבנון. סוריה השתמשה באמל ולאחר מכן בחיזבאללה כדי להטריד את ישראל בלא שתדע מה תהיה התגובה הישראלית. ולכן פעלה סוריה במשך השנים בשיטת ניסוי וטעיה. הבעיה היתה שכמעט לא היתה טעיה. ישראל למעשה נתנה להתדרדרות להמשך ללא קוים אדומים אל מול סוריה בכלל. עד לפני שנה ישראל לא פעלה בכלל נגד סוריה על פעולות החיזבאללה ובשנה האחרונה פגעה פעמיים במכ''מ.

בתקופה האחרונה רצות שמועות שישראל הזהירה את סוריה לתגובה בתוך סוריה. אך איני חושב שהוגדר מה יביא לתגובה שכזאת ואיני בטוח שהאזהרה אמינה.
לדוגמא: האם טיל אחד ארוך טווח שיפגע בנהריה ולא יגרום נזק יביא פגיעה ישראלית בסוריה? אם אני באשר אסד איני חושב שיש לי תשובה ברורה, ובהעדר תשובה ברורה אולי אקח את הסיכון.

לסיכום דבריי - למדיניות עמימות יש לעתים יתרונות. אך לישראל באופן שיטתי היתה מדיניות עמימות מאז הקמתה בנוגע לקוים האדומים שלה, המדיניות הזו נכשלה בדרך כלל. על ישראל ללמוד להגדיר את רצונותיה בצורה ברורה ולהצהיר רצונות אלו, אחרת יבואו התדרדרויות נוספות. לדעתי אין לישראל מחשבה רבה מדי בנושא זה, חסר לישראל גוף כדוגמת מועצה לבטחון לאומי או ''רשות חמישית'' שאורי מילשטיין מטיף לה שיוכל לנתח את הנושא ולהמליץ על מדיניות ראויה בתחום.

[לכתיבת דבריי נעזרתי בספרו של מיכה בר ''קווים אדומים באסטרטגיית ההרתעה הישראלית'' הוצאת מערכות].


http://www.faz.co.il/thread?rep=3736
מאמר מעניין ומחכים
אריה פרלמן (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 1:52)

מלבד משבר מאי 1967, שהתפתחותו האיטית יחסית לקראת מלחמה איפשרה מרווח זמן חיוני להתארגנות - כל העמימויות האחרות היו כישלון חרוץ.

חבל שלא התייחסת גם לעמימות של הרצל, אשר הכתיר את יעד הציונות כ''בית מולדת/בית מקלט'' ולא ''מדינה'' - ובכך סלל את הדרך לבריטים לכתוב ''בית לאומי'' ולהתחמק ממדינה, עבור בעמימות של התנועה הציונית לגבי קריעת עבר הירדן; וכלה בהבלגה והניסיון לרמות את הערבים ולטשטש את מטרות הציונות.

הסכם אוסלו - אילו היה ממומש כהלכה, היה מחייב את ממשלת ישראל להגיב בחריפות על כל ההפרות (כבר ביום ההחתימה בבית הלבן הסביר ערפאת בטלויזיה הירדנית כי מדובר במימוש תכנית השלבים; דיבר על מימוש זכות השיבה והשתמש בשם הצופן המוכר עוד משנות השישים: ''תחי פלשתין - משוחררת וערבית'').

אילו היתה ממשלת ישראל באמת מעוניינת להקפיד על קיום ההסכם - הוא לא היה מצליח להתקיים אפילו יום אחד.
ואכן - מטרת ההסכם לא היתה לקיימו - אלא רק לשמש כמסך עשן ''עמום'' לצורך ביצוע נסיגה מוחלטת לקווי 1949, כולל חלוקת ירושלים, הקמת פתח-לנד ועקירת מאות אלפי יהודים מאדמתם.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3744
על עמימות המדינות והאסטרטגיה
אורי מילשטיין (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 6:55)

ארן ורשבסקי,

עמימות היא מאפיין יסודי בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה הצבאית בפרט. הטעם לכך אינו כוונת מכוון, שהיחצ''נים מנסים לשכנע בה את הציבור, אלא בחוסר הבנה מצד מקבלי ההחלטות את תחום שבו הם פועלים.

תוכניות של ארכיטקטים אינן עמומות אפילו אם הן מכוונות לא לשיפוץ דירה אלא להקמת בנייני עזריאלי, כי הארכיטקטים הם בעלי מקצוע. המדינאים והמצביאים אינם בעלי מקצוע אלא בעלי תפקידים שטובות הנאה רבות בצדם. גם אם היו המדינאים והמצביאים מבקשים ללמוד היטב את מקצועם לא היו יכולים לעשות זאת, כי אין דיסציפלינה של ממש בתחום המדינאות והאסטרטגיה. (לשם כך אני מבקש להקים את ''הרשות החמישית'' - שתפתח דיסציפלינות כאלה).

רק מדינאים ומצביאים מעטים בהיסטוריה הבינו, וגם לא באופן שיטתי,כמו ארכיטקטים, את התחום שבו הם עסקו משום שהיו גאונים בתחומם. אחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל. האם יצחק רבין או אהוד ברק מגיעים לקרסולי הקרסוליים של צ'רצ'יל.

מסקנה: שאין לנו מדיניות של עמימות אלא שעמימות היא אחד המאפיינים היסודיים של דרך מחשבתם של המדינאים והמצביאים ואפילו של יועציהם המקצועיים שאחרי סיום תפקדם הממלכתי הולכים ללמד את מחשבתם העמומה באוניברסיטאות וכזה המצב בכל המדינות, גם בארצות הברית.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3749
בנוגע לאוסלו
ישראל בר-ניר (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 8:16)

המאמר מכסה תחומים רחבים, ופוקח עיניים. יש לי רק הערה אחת בנוגע לאוסלו. בתחום זה התנהגות ישראל חרגה מעבר למה שהמחבר מגדיר יפה כ''עמימות''.
אנשי אוסלו עלו בענים פקוחות על דרך שנועדה מלכתחילה לכישלון, בכך שהחליטו מראש שאין מקום לכישלון (Failure is not an option היה הביטוי של פרס). החלטה אומללה זו גרמה לכך שלא הוכנה שום אלטרנטיבה (Fall back position) למיקרה שההיתפתחויות במציאות לא תהיינה בדיוק מה שציפו. עצימת העיניים, ההשלמה עם ההפרות החוזרות של ההסכם ע''י הערבים והמוכנות לקבל את הטרור כחלק אינטגרלי של תהליך ה''שלום'' היו פועל יוצא של הגישה הזו.
גם היום, פרס, ביילין ושות' עדיין לא מוכנים להכיר בטרגדיה שהם הביאו על העם.
בניגוד לכל שאר המקרים בהם התקלות נגרמו מ''אי הבנות'' שנבעו מהעמימות, במיקרה של אוסלו המצב היה בדיוק ההיפך: הערבים קראו את המדיניות הישראלית נכון. לא היתה פה שום אי הבנה.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3757
שתי הערות עמומות
שקד (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 10:33)

1. עמימות זו מחמאה - חוסר היכולת להגיע להחלטה זו הבעיה מולה אנו ניצבים.
אם נניח לרגע להיסטוריה, ונביט על המצב היום, נראה שמזמן גלשנו ממצב של עמימות למצב של חוסר ודאות. ניצבת מולנו קואליציה וראש ממשלה מחד, וקציני צבא, מאידך, שאינם מסוגלים להגיע להחלטה על דרך פעולה מתמשכת. החלטה האומרת: כזו היא שיטתנו ואיננו משנים אותה בהתאם לכל פיגוע יומי (לפרס, בתקופת ראשות הממשלה, הייתה דרך ברורה. אפשר להתווכח על תוצאותיה אבל דרך בפירוש הייתה).
לפעמים נדמה שאנחנו צופים בנבחרת הפינג-פונג הישראלית (בו אזרחי המדינה בתפקיד הכדור) והכל תלוי בזווית אליה נחבט הכדור והיכן נפל.

2. בנושא הסכם השלום עם מצריים, איני מסכימה איתך. ההסכם מפרט מהם תנאיו של כל צד כלפי השני - וברורה משמעות ההפרה של תנאים אלו.
בנוסף, נראה לי שצריך להפריד בין הצבת תנאים מול מדינה איתה אתה מצוי במלחמה ובין מדינה איתה הגעת להסכם שלום.
במצב של שלום הדינמיקה שונה. שוב אין מעורבים כאן כוחות הצבא, אלא השוק העיסקי והכלכלי שמוביל ליצירת גשרים ואמון שמקורם במידת הרווח וההפסד של כל צד. כאן טוב יעשו הפוליטיקאים אם יקטינו את מידת התערבותם למינימום, ויתנו לכוחות הללו לבסס את הסכמי השלום.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3815
(ללא נושא)
ארן ורשבסקי (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 23:31)
בתשובה לשקד

האם המצב עם מצרים ברור? איני חושב

נניח התסריט הבא המצב בשטחים ממשיך להתדרדר וצהל שוהה שם. כתוצאה מטעות נהרג ערפאת ע''י חייל בתגובה חיזבאללה תוקף בצפון וישראל מגיבה אל מול סוריה.

השחקן מובארק בלחץ הוא מחליט להכניס חטיבת שריון לסיני. את חושבת שמוברק יודע מה תהיה התגובה הישראלית? האם את יודעת? אני אינני יודע אם בכלל תהיה תגובה ואם תהיה מה היא תהיה.

האם מישהו ניתח את משבר מאי 67 וניתח אותו והפיק את לקחיו? איני חושב.

לגבי מדינות שיש איתם שלום, דווקא איתם הכי קל לקבוע קו אדום מכיוון שיש הסכם כתוב.

ישראל ומצרים כיום בשלום איך הן מנהלות מירוץ חימוש ומצרים מנהלת תעמולה אנטי ישראלית, הדבר מזכיר מלחמה קרה, על ישראל להניח שמצרים היא אויבת פוטנציאלית ולעשות הכל כדי שלא יקרה מצב שיכניס את מצרים לסכסוך עם ישראל. ועל כן חשוב הקו האדום וההגדרות הברורות בכדי למנוע מצב שכזה.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3825
זו יותר שאלה של אמינות מאשר עמימות
ישראל בר-ניר (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 0:04)
בתשובה לשקד

שום חוזה, ואין זה משנה עד כמה התנאים שלו מפורטים, אינו מהווה ערובה שלא יופר. זו יותר שאלה של אישיות (את יכולה לקרוא לזה מנהיגות אם את רוצה). הדוגמא של השלום עם מצרים ממחישה זאת יותר מכל דבר אחר. בגין אף פעם לא איים בנוסח של ברק/שריד/לוי וכו' ''אם הם רק יעיזו''. הוא אף פעם לא פירט מה הוא היה עושה במקרה של הפרה. למען האמת, אין לי צל של מושג מה הוא היה עושה. אבל למצרים היה ברור דבר אחד, במקרה של הפרה הם יכולים לשכוח מקבלת סיני. הם האמינו שכך זה יהיה ולכן לא עלה בדעתם ולו לרגע אחד להעמיד את זה למיבחן. זו הסיבה שכל תקופת המעבר עברה ללא ציוץ. תקרית ראס בורקא התרחשה אחרי שבגין פרש ואחרי שכל סיני כבר היה בידיהם.
גם היום, הסיבה שהם נמנעים מלהכניס צבא לסיני לא קשורה לכל תגובה אפשרית של ישראל (גם אם מי שהוא מאמין שיש איזו תוכנית מגירה לתגובה כזו). זה נובע מנוכחותם של משקיפים אמריקאיים בסיני ובחוסר נכונותם של המצרים בשלב זה להיכנס לעימות גלוי עם ארה''ב. שינוי קטן בסצנריו, והם יפרו את ההסכם ללא כל היסוס. לא קשה לנחש מה תהייה תגובת ישראל.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3782
ורשבסקי, לצורך הדיון - נהפוך את התסריט
ראובן גרפיט (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 19:23)

ורשבסקי, הכל נכון אבל בו נהפוך את התסריט.
בשנת 19XY, ראש הממשלה ABC והרמטכ''ל CBA החליטו על מדיניות של 0 הבלגה. הגדירו קו אדום חזק.
*שינוי פוליטי: חלפו 10 שנים, ראש הממשלה הנוכחי הינו BCD ממפלגה אנטי מוחלט ממפלגתו של ABC (יוסי שריד לעומת שמיר) והרמטכ''ל הנוכחי הינה גב' אלוני. האם אתה מצפה שהקו האדום של אז יהיה תקף 10 שנים אחרי כאשר הרכב השלטון שונה לחלוטין?
**מאזון כוחות השתנה: בשנת 19XY היו לנו עוצמות בסדר גודל יותר מאשר של האויב. עוצמה זו נתנה לנו ביטחון עצמי. חלפו שנים, האויב כיום בעל נשק ובני ברית צבאיים המקנים לו יתרון מוחלט, האם היית מצפה שנצא למסע התאבדות?
לכן, בעמימות יש חסרונות, אולי, אך בטוח שיש יתרונות. הנחת המוצא שלך היתה, שהאויב מחפש הזדמנות לפגוע בנו, ושאנו החזקים באיזור, כל הזמן, וכן שאנו מוכנים ויכולים להגיב בכל עת שהאויב הפר את הקו האדום. וכן שדעת הקהל בארץ, ששה אלי קרב. חשיבה כזו-שגויה!!!
http://www.faz.co.il/thread?rep=3785
דע מאין באת ולאן אתה הולך.
נסים ישעיהו (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 20:55)
בתשובה לראובן גרפיט

דע מאין באת ולאן אתה הולך
זה מה שממליץ (בפרקי אבות) עקביא בן מהללאל.
לענייננו - לא יודעים מאין באנו (חסר חיבור לשורשים) אז איך ידעו לאן הולכים?
מדיניות העמימות נובעת מעמימות פנימית ולא מכוונה תחילה.
איך אומר דר' מילשטיין - הם לא מקצוענים...
לנגר יש (היה?) כלי שנקרא 'מקצוע'. ייחודו בכך שהוא יודע לקלף את החומר (עץ במקרה שלו) שכבה דקה אחרי שכבה דקה וחושף את המסתתר מאחורי המעטפת החיצונה. מישהו מכיר פוליטיקאי/מדינאי/עסקן שיודע לעשות כך עם החומר המוגש לו?
הם מתייחסים לחיצוניות במקרה הטוב ולחיצוניות שבחיצוניות (=רייטינג) במקרה הרע.
וזהו בדיוק העונש שלנו.
ושיהיה רק טוב ליהודים
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.
http://www.faz.co.il/thread?rep=3814
מר גרפיט הרי תשובתי
ארן ורשבסקי (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 23:26)
בתשובה לראובן גרפיט

לא טענתי לרגע שלא צריך להבליג ולקבוע קו אדוןם חזק, למעשה איני יודע מהו קו אדום חזק. קו אדום סך הכל מהווה הגדרה ברורה שלגבי מעשה מסוים צד שני יגיב במעשה מסוים.

לגבי שינוי פוליטי - אני מדבר על מדיניות ביטחון של מדינת ישראל ולא על מדיניות פוליטית. ללא קשר יש צורך לבדוק מחדש את מדיניות הבטחון בכל עת ובמקרה שישנו שינוי בנסיבות לשנות אותו.

לגבי שינוי במאזן הצבאי - אני הנחתי שבמקרה שישראל תהיה נחותה אל מול צבאות ערב לא נתקייים כאן כמדינה עצמאית. לטווח הנראה לעין לא תהיה ישראל במאזן כוחות נחות כמו שתארת.

הנחת היסוד שלי היתה שאיננו חלשים משכנינו, אך לא הנחתי שעלינו להגיב על כל דבר ושדעת הקהל תמיד ששה אליי קרב.

להיפך הדבר מהניתוח שהראיתי אני חושב שהיו נמנעות מלחמות ולא להיפך. משברים באיזור התלקחו בגלל חוסר בהירות.

ברור שלקוים אדומים צריך להיות גיבוי ציבורי.
לדוגמא אני חושב שהציבור יראה פצצה גרעינית בתל אביב קו אדום שישראל תגיב עליו בהכרזת מלחמה על הצד המתקיף.(בכוונה הבאתי דוגמא קיצונית ולא הגיונית) זהו קו אדום שניתן לקבוע והציבור ודאי שיעמוד מאחוריו.

דוגמא יותר טובה היא הבהרה ישראלית שהכנסת כוחות לסיני תביא תגובה מסוימת צבאית על מצרים. אגב הבהרה זו לא חייבת להיות בריש גלי יש דרכים רבות להעברת מסרים.

דמיין לעצמך שישראל היתה קובעת ב 1992 שחיזבאללה הוא ארגון נתמך סוריה ואירן ומבהירה לסוריה שתקיפת קטיושות על ישראל מהווה קו אדום שיביא לפגיעה ישירה בסוריה כלשהי (לא חייבת להיות פגיעה קשה, לדוגמא השמדת מכם) אך ישראל לא עשתה זאת והחיזבאללה הסוריה הרשו לעצמם לעשות ''ניסוי'' הניסוי היה מוצלח מאד, לא רק שישראל לא הגיבה אל מול הסורים היא גם לא הגיבה כלל ומכאן הדרך להתדרדרות בלבנון היתה פתוחה.

אין לי קביעה גורפת בנושא העמימות אבל אין ספק שיש צורך לגבש את הנושא בצורה רצינית במערכת הבטחון.

הבעיה היא שכנראה אין מי שיעשה זאת. מדיניות בישראל נקבעת באינטואציה ועל סמך נסיון אישי והגיון פשוט וכך גם נראים ניהול הסכסוכים של מדינת ישראל עד היום
http://www.faz.co.il/thread?rep=3925
ורשבסקי - מקבל את גישתך, אך יש הרבה פעילות מאחורי
ראובן גרפיט (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 22:32)
בתשובה לארן ורשבסקי

הקלעים. אתן לך דוגמה ממקרה שהייתי נוכח בו. במהלך מלחמת יום הכיפור, קיסינג'ר דאג להעביר לישראל סיוע צבאי מסיבי. מזון, בגוד, תחמושת, נשק, טנקים מטוסים, דלק ותמיכה פוליטית מול הלחץ הרוסי והערבי.
אתה יודע מה היתה התמורה המידית ששילמנו (אנ הייתי בחדר הפיקוד הקדמי בסיני), האיסור להשמיד את ארמיה 3 שהיתה מכותרת (זו הארמיה שחצתה את התעלה) ולאפשר למצרים לספק להם מזון ומים. ובשלב הבא, העצירה בקילומטר ה 101.
גם במלחמה עם הסורים, יש לנו מגבלות פוליטיות חד משמעיות.
עם האיראנים אנו פוחדים להתעסק. (זכור את המאבק הממושך שלהם עם העירקים ולאחר 7 שנות מלמה, הפכו אתהקערה ע פיה) הם היו מעורבים בפגיעה, עם החיזבוללה, בשגרירות שלנו בארגנטינה, ובפגיעה במרכז היהודי שם. זו היתה תגובתם לפגיעה בראש החיזבוללה בלבנון על ידי ירי ממסוק.הנוט ארד נשבה על ידיהם, יש אומרים כקלף מיקוח על שנים מאנשי השגרירות שלהם אשר נשבו על ידי הנוצרים, במהלך מלחמת לבנון, ויש טוענים שהועברו לידנו.
אנו רואים רק את קצה הקרחון ולעיתים גם לא אותו.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.