בעצם ימים אלו אישי ציבור רבים מצויים בשלב זה או אחר של ההליך הפלילי. ההליך הפלילי הינו ארוך, מורכב, דורש את הוכחת האשמה 'מעבר לכל ספק סביר' בטרם יורשע אדם. חוק סדר הדין הפלילי קובע פרוצדורה ארוכה ומסובכת, אשר נועדה להגן על זכויות הנאשם, וזאת כדי שלא יורשע בהרשעת שווא. ראיות שהושגו שלא כדין, בנסיבות מסוימות תיפסלנה, ובנסיבות אחרות- יופחת משקלן. שיטת המשפט שלנו מעדיפה שעשרה נאשמים יצאו לחופשי, מאשר שחף מפשע אחד ישב בכלא.
הרציונל לגישה זו הינו – כי ככל שסנקציה אשר מוטלת על אדם חריפה יותר, כך על המשוכות הפרוצדורליות והראיתיות אשר על הרשות השלטונית לעבור בדרך להטלתה, להיות דווקניות יותר ונוקשות יותר. ספק סביר שמתעורר במהלך משפט פלילי, יביא לזיכוי הנאשם מחמת הספק, וזאת היות והסנקציה הפלילית הינה אחת הסנקציות החמורות והקשות אשר רשות שלטונית יכולה להטיל על האזרח.
במדינת ישראל ישנם סוגי הליכים אשר מטילים על האזרח סנקציה שהינה קשה מסנקציה פלילית, אך יחד עם זאת, המשוכות (הראייתיות והפרוצדורליות) להפעלתה קלות יותר; כך לדוגמא הגם שטרם מוטל על אדם עונש של
מאסר יש לנהל כנגדו משפט ולהוכיח את אשמתו
מעבר לספק סביר, הרי שתנאי המעצר בבתי המעצר גרועים בהרבה מהתנאים בבתי הכלא (הצפיפות, הלכלוך, ההשפלה והפגיעה בכבוד האדם, ראה לעניין זה
בש''פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עאלי בן זאקי עזאזמי, פ''ד מו(5) 72, שם שוחרר עציר למעצר בית בשל התנאים הקשים והגרועים והמשפילים שבבית המעצר), ולמעשה ''עונש'' המעצר גרוע בהרבה מעונש המאסר – לפחות מבחינת התנאים והצפיפות. נכון, תכלית המעצר אינה להעניש, אלא לשלול חירותו של אדם אשר עשוי לשבש הליכי משפט ו/או לסכן את הציבור (ראה
ס' 13 וס' 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ''ו – 1996), אך מבחינתו של האדם העצור, אין זה משנה כלל אם הסנקציה אשר הוטלה עליו נועדה ''להעניש'' אותו, או למנוע סיכון פוטנציאלי אשר נשקף ממנו. שלילת חירות היא שלילת חירות היא שלילת חירות, ולכלוא אין זה משנה אם שלילת חירותו נקראת ''עונש'' או ''מניעה'' – עבורו שלילת החירות הינה שלילת חירות, היינו הך.
למעשה ההלכה הפסוקה קבעה ברוח זו כי לא משנה אם חוק אינו מתכוון להפלות, כל עוד הוא מפלה בפועל (
ע''א 739/87 חווה בבלי נ' שמואל בבלי, דינים עליון, כרך יב, 709). באותה נימה ניתן לאמר כי אין זה משנה שסנקצית המעצר אין תכליתה ''להעניש''. היא בפועל מהווה עונש קשה ביותר
עבור אדם אשר עומדת לו חזקת החפות. סנקציה נוספת אשר הינה חמורה מסנקציה פלילית הינה סנקצית המעצר המנהלי.
מכוח ההגיון המשפטי, הרי ככל שהסנקציה אשר רשויות השלטון מטילות על האזרח קשה יותר וחמורה יותר, כך הפרוצדורות בדרך להפעלתה תהנה נוקשות יותר. ברם בפועל, בעוד שכדי להטיל על אדם עונש מאסר בבית כלא, יש לנהל הליך משפטי ארוך ולהוכיח מעבר לכל ספק סביר את פרשת התביעה, הרי כל מה שנדרש לצורך מעצר הינו 'ראיות לכאורה'- קרי: ראיות אשר לא עברו 'היתוך' בהליך משפטי: לא נסתרו, לא נחקרו, לא הוזמו, לא נבדקו ( על הבעייתיות שבשלילת חירות של עצור, בתנאים של השפלה, כאשר עומדת לו
חזקת החפות ראה גם
בש''פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עאלי בן זאקי עזאזמי, פ''ד מו(5) 72).
גרוע מכך הינו מצבם של עצורים במעצר מנהלי, אשר הגם שהסנקציה אשר מוטלת עליהם, כאמור לעיל, קשה מסנקצית-מאסר, הרי שבניגוד לעצורים, אשר נשללת חירותם בגין
חשד שביצעו עבירה, הרי כדי לשלול חירות על דרך המעצר המנהלי מכוח
חוק סמכויות- שעת חירום (מעצרים), התשל''ט – 1979, אין צורך להוכיח דבר מה שהעצור
עשה, בלשון עבר, אלא די בכך שיש חשד שהאדם אשר ננקט נגדו מעצר מנהלי,
יעשה דבר מה בעתיד (ראה גם:
ע''פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(3) 529).
מעצר מנהלי, אם כן, הינו אקט אשר קשה בחומרתו מעונש מאסר, אבל אפילו לא נדרש להוכיח, אפילו לא
לכאורה (מה שצריך לגבי עצורים) כי האדם ביצע עבירה. די בכך שנשקפת ממנו
סכנה עתידית.
מעצר מנהלי הינו חריג לשיטת המשפט שלנו במובן זה שהינו עומד בניגוד לעיקרון-על בשיטת המשפט של מדינה דמוקרטית מתוקנת:
עיקרון חזקת החפות. בעמ''מ 4/96 הרב יצחק גינצבורג נ' שר הביטחון וראש הממשלה, פ''ד נ(3) 221 קובעת השופטת
דורנר שהיות ומעצר מנהלי הינו 'נטע זר' לשיטת המשפט שלנו, יש להעדיף מעצר פלילי, ככל שהדבר ניתן, ולהשתמש בסמכות לעצור מנהלי אך ורק באופן שיורי.
מעצר מנהלי הוא גם חריג לשיטת המשפט שלנו במובן זה שנמנעת מאדם האפשרות לראות את החומר אשר מוגש לביהמ''ש בעניינו ואשר מצדיק את שלילת חירותו, חרף העובדה שחומר ראיות זה הינו התשתית לשלילת חירותו (ראה
עמ''מ 2/96 מדינת ישראל נ' אריה פרידמן, דינים עליון, כרך מב 133). מעצר פלילי, וביתר שאת- מעצר מנהלי, הינם אקטים אשר הגם שהם מטילים על האזרח
סנקציה שהינה חריפה מסנקציה פלילית, בפועל, המשוכות להפעלתה קלות יותר מאשר המשוכות להפעלת סנקציה פלילית.
גם החוק אשר מאפשר אפשוזים בכפייה בישראל, היינו,
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991, מהווה חוק לא חוקתי, וזאת משום שהינו מאפשר מחד, הטלת סנקציה חמורה מעונש מאסר על אדם, אך מאידך, המשוכות בדרך להפעלת סנקציה זו קלות, שלא לאמר נונשלנטיות ואגביות.
היות הסנקציה של כליאת אדם בבית חולים לחולי נפש סנקציה חריפה מעונש מאסר, הינה משום שבכליאה זו אין אך ורק את היסוד של הכליאה, כמו אצל אסירים בבית-סוהר, אלא יש בה את היסוד של שלילת כבוד האדם, חדירה שיטתית לגופו בניגוד להסכמתו ע''י הלעטה בתרופות ומתן זריקות באופן כפוי, או כפי ש
חשין הגדיר זאת ב
בש''פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ''ד נד(4) 240, באשפוז כפוי יש משום
פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה.והגם שמדובר בסנקציה חמורה מסנקציה פלילית, המשוכות בדרך להפעלתה קלות מהמשוכות אשר הרשות צריכה לעבור בדרך לעונש מאסר, ואך בדרך למעצר: אין צורך בראיות של ממש, אשר עברו את כור ההיתוך של ביהמ''ש, אלא אך ורק 'ראיות לכאורה' אשר פירושן עדויות שלא אומתו בהליך משפטי נאות, ההזדמנויות של ה'מועמד' לשלילת חירות בדרך כה-קשה זו להשמיע את טענותיו כנגד הכליאה פחותות מההזדמנויות של נאשם במשפט פלילי להתגונן כנגד ההאשמות אשר מופנות כלפיו, שכן, בעוד שנאשם במשפט פלילי יכול להתגונן מפני אשמה קונקרטית, ועל כן, קל לו יותר להפריכה, כלוא בבית-חולים פסיכיאטרי צריך להתגונן כנגד אשמה מעורפלת למדי של ''מחלה'' ו''מסוכנות'' מה שמקשה עליו את ההתגוננות. ההלעטה בתרופות של מאושפז בכפייה פוגמת ביכולת הריכוז והחשיבה שלו, ומקשה עליו להגן על עצמו, כמו גם האכסיומה של הרופאים בבית חולים פסיכיאטרי, ולפיה מאושפז בכפייה אשר רוצה להתשחרר מכליאתו הינו ''חולה נפש חסר תובנה למצבו'' מקשה על הכלואים להשתחרר. אשפוז כפוי, אם כן, מהווה עוד סנקציה אשר חומרתה ודרגתה עולה על חומרתו ועל דרגתו של עונש מאסר פלילי, אך הדרך להפעלתה קלה יותר.
סיכום
פסק הדין זאדה (
בש''פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(2) 133), כמו גם פסק הדין ניימן (
ע''ב 2/84 משה ניימן נ' יו''ר וועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשר, פ''ד לט(2) 225), ביטאו עיקרון יסוד בשיטת המשפט שלנו:
ככל שסנקציה קשה יותר מוטלת על האזרח, כך על הרשות לספק בידיו כלים טובים יותר להגנתו (עיקרון זה נקבע גם ב
בג''ץ 3/58, יונה ברמן ואח' נ' שר הפנים, פ''ד יב 1493).
הדין הפלילי, אשר יונק מערכיה ועקרונות-היסוד של השיטה, כולו מבטא גילום ומימוש של עיקרון זה: כיוון שהסנקציה הפלילית היא כה קשה, סדרה של חוקים (ביניהם
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ''ב – 1982, וכן חוק העונשין, התשל''ז – 1977 אשר קובע הגדרות ברורות של 'מהי עבירה' כדי שלא ימצא אדם עומד לדין על התנהגות אשר לא ידעה מראש היא עבירה) מגינים על האזרח מפני הפעלת סנקציה זו באופן שרירותי. יחד עם זאת, למרבה הצער, ספר החוקים של מדינת ישראל כולל חוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם העיקרון ולפיו 'ככל שהסנקציה קשה – כך יש להגן יותר מפניה' ויש לתקן מצב זה. כאלו הם הן
חוק סמכויות- שעת חירום (מעצרים), התשל''ט – 1979, והן
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991.
באשר לתיקון של
חוק סמכויות- שעת חירום (מעצרים), התשל''ט – 1979, היות וחוק נחקק (בין היתר) בהקשר של המצב הביטחוני בישראל, יש לנצל כל הזדמנות לשלום היסטורי עם שכננו, לא רק למען הפלשתינים, אלא גם למען המדינה: מדינה אשר ספר החוקים שלה מוכתם בחוק לא חוקתי אינה מדינה שוחרת חופש, והדבר רע גם לאזרחיה. באשר ל
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991, הואיל והחוק מטיל סנקציה כה קשה על האזרח, אך אינו מאפשר הגנות מספיקות עליו מפניה, הדבר דרוש תיקון בדחיפות ע''י המחוקק (ראה גם דברי השופטת
סביונה רוטלוי ב
ע''ש 368/00 פלונית נ' היועמ''ש).
באשר לחוקים אשר מסדירים מעצר והליך פלילי- חוקים אלו תוקנו ונוסחו מחדש, רובם וכולם, ע''י המחוקק, עקב חקיקת
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראה גם
א' ברק ''הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)'',
מחקרי משפט, יג (תשנ''ו) 5).
תיקון דומה צריך לחול גם בחוקים נוספים אשר מטילים סנקציה קשה מעונש מאסר, ועדיין, למצער, הדרכים להפעלתה בידי הרשות קלות מידי, שכן המצב כפי שהוא כיום, אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של שיטה דמוקרטית.
