יש ספרים המשנים את התודעה ומשפיעים על ההיסטוריה. זה יכול להיות סיפור, כמו אוהל הדוד תום של האריאט ביצ'ר סטו משנת 1851, שתרם תרומה עצומה לחיסול העבדות בארצות-הברית. זאת יכולה להיות תכנית פוליטית, כמו מדינת היהודים של תיאודור הרצל, שהוליד את התנועה הציונית. זה יכול להיות מחקר מדעי, כמו מוצא המינים של צ'ארלס דארווין, ששינה את ראיית האדם את עצמו. ואולי גם 1984 של ג'ורג' אורוול.

השפעת הספרים האלה מוסברת במידה רבה על-ידי העיתוי. הם הופיעו בדיוק בשעה הנכונה, כאשר ציבור גדול היה מוכן לקלוט את המסר שלהם, ואולי אף השתוקק לשמוע אותו.

יתכן שהספר של שני הפרופסורים האמריקאים, ג'ון מרשיימר וסטפן וולט, השדולה הישראלית ומדיניות-החוץ האמריקאית הוא ספר כזה.

זהו מחקר מדעי יבש. 355 עמודיו מגובים ב-‏106 עמודים המכילים כאלף מראי מקומות.

זה איננו ספר מתלהם. להיפך, סגנונו מאופק וענייני. המחברים מקפידים מאוד שלא להשמיע אף הערה שלילית אחת על הלגיטימיות של השדולה, וממש מתכופפים אחורה כדי להדגיש את תמיכתם בקיומה וביטחונה של ישראל. הם מניחים לעובדות להעיד על עצמן. כמו בנאים מיומנים, הם מניחים לבנה ליד לבנה, שורה על גבי שורה, בצורה שיטתית, מבלי להשאיר אף חור אחד בטיעון.

את הבניין הזה אי-אפשר לערער. איש גם לא ניסה ולא ינסה. במקום זה משמיצים את המחברים ומייחסים להם כוונות-זדון. אילו היה אפשר פשוט להתעלם מן הספר, היו עושים זאת - כפי שהתעלמו מספרים רבים אחרים שנקברו בעודם בחיים.

(לפני כמה שנים הופיע ברוסיה ספר גדול-ממדים של אלכסנדר סולז'ניצין, חתן פרס נובל ודמות בעלת שיעור-קומה עולמית, על היחסים בין רוסיה והיהודים שלה. הספר, 200 שנים ביחד, הושתק לחלוטין. עד כמה שידוע לי, הוא לא תורגם לשום שפה, ובוודאי לא לעברית. שאלתי כמה מהאינטלקטואלים המובילים בישראל, ואיש מהם אף לא שמע על קיומו. הוא לא מופיע ברשימת חברת ''אמאזון'', הכוללת את שאר יצירותיו של האיש.)

שני הפרופסורים תופסים את השור בקרניו. הם מטפלים בנושא שהוא בבחינת טאבו חמור בארצות-הברית, שאיש בר-דעת לא יעז להעלותו על דל שפתיו: ההשפעה העצומה שיש לשדולה הפרו-ישראלית על מדיניות ארצות-הברית.

בשיטתיות חסרת-רחמים מנתח הספר את השדולה, מפרק אותה לגורמיה, מראה את שיטותיה, חושף את מקורות-המימון שלה ומגלה את היחסים שלה עם ראשי הבית הלבן, שני בתי הקונגרס, ראשי שתי המפלגות הגדולות ואנשי-תקשורת מובילים.

המחברים אינם אומרים שהשדולה אינה לגיטימית. להפך, הם מראים שמאות שדולות מסוג זה ממלאות תפקיד חיוני בתהליך הפוליטי של הדמוקרטיה האמריקאית. שדולת הרופאים ושדולת הנשק, לדוגמה, מהוות גם הן כוחות פוליטיים חזקים. אבל השדולה הפרו-ישראלית חורגת מכל פרופורציה. היא בעלת עוצמה אדירה מאין כמוה. היא יכולה להשתיק כל ביקורת על ישראל בקונגרס ובתקשורת, להביא לחיסולו הפוליטי של כל מי שיעז להפר את הטאבו, למנוע כל פעולה הנוגדת את רצון ממשלת ישראל.

בחלק השני מראה הספר כיצד מפעילה השדולה את עוצמתה האדירה בפועל: איך מנעה כל לחץ על ישראל למען שלום עם הפלסטינים, איך דחפה את ארצות-הברית לפלוש לעיראק, איך היא דוחפת עכשיו למלחמה בסוריה ובאיראן, ואיך תמכה בממשלת ישראל במלחמת-לבנון השנייה ומנעה הפסקת-אש כאשר לא רצתה בה.

כל אחת מהטענות האלה מגובה בכל כל-כך הרבה עובדות מוכחות ותימוכין בכתב (בעיקר ממקורות ישראליים דווקא) עד כי אי-אפשר לערער עליהן.

רוב הגילויים האלה אינם חדשים לישראלים העוסקים בנושא זה. אני עצמי יכול להעיד שמסקנות המחברים הן מתונות מאוד בהשוואה למציאות.

יכולתי להוסיף לספרם פרק מ''ידע אישי''.

בשנות ה-‏50' המאוחרות ביקרתי לראשונה בארצות-הברית. תחנת-רדיו חשובה בניו-יורק הזמינה אותי לראיון. יותר מאוחר אמרו לי: ''אתה יכול למתוח ביקורת על הנשיא (דווייט אייזנהואר) ועל שר-החוץ (ג'ון פוסטר דאלס המיתולוגי) כמה שאתה רוצה, אבל אל תמתח ביקורת על מנהיגי ישראל.'' ברגע האחרון בוטל הראיון, ובמקומי הוזמן השגריר העיראקי. כלומר, ביקורת על ישראל נסבלת כשהיא באה מפי ערבי, אבל בהחלט לא כשהיא באה מפי ישראלי.

בשנת 1970 אירגנה עמותה אמריקאית מכובדת מסע-הרצאות שלי ב-‏30 אוניברסיטות, בחסות רבני הילל של בני-ברית. כשהגעתי לניו-יורק, נמסר לי ש-‏29 הרצאות בוטלו ברגע האחרון. הרב היחידי שלא ביטל, בלפור בריקנר, הראה לי חוזר סודי של ''הליגה נגד השמצה'' שדרש את ביטול ההרצאות. נאמר בו: ''אמנם, אי-אפשר לקרוא לחבר-הכנסת אבנרי בוגד, אבל הופעתו בימי-חירום אלה עלולה לגרום לפלגנות...'' כל ההרצאות נערכו בסוף בחסותם של כמרים נוצריים.)

זכורה לי במיוחד חוויה מדכאת בבלטימור. יהודי טוב, שאמור היה לארח אותי, התרגז על ביטול ההרצאה שלי בעיר והתעקש לקיים אותה. עברנו ברחובות הרובע היהודי - קילומטרים על גבי קילומטרים של שלטים עם שמות יהודיים - ולא מצאנו אף אולם אחד שבעליו הסכים לארח הרצאה של ח''כ ישראלי. בסוף קיימנו את ההרצאה במרתף השיכון שבו גר המארח - ונציגי הקהילה היהודית באו להפריע.

בספטמבר השחור באותה שנה ערכתי בוושינגטון מסיבת-עיתונאים בחסות הקווייקרים. זה נראה כהצלחה גדולה. העיתונאים באו ישר ממסיבת-עיתונאים של גולדה מאיר והמטירו עלי שאלות. היו שם נציגי כל כלי-התקשורת החשובים - עיתונות, רדיו וטלוויזיה. עם תום השעה שנקבעה למסיבה, נשארו רובם והחזיקו אותי עוד שעה וחצי בשאלותיהם. אך למחרת לא הופיעה אפילו מילה אחת על המסיבה בשום כלי-תקשורת. באוקטובר 2001 ערכתי מסיבת-עיתונאים בגבעת-הקפיטול בוושינגטון, והדבר חזר על עצמו בדיוק נמרץ: כל התקשורת הייתה מיוצגת, החזיקו אותי שעה נוספת - ואף מילה אחת - ממש אף מילה אחת - לא פורסמה.

בשנת 1968 פירסמה הוצאה אמריקאית מכובדת מאוד (מקמילן) את ספרי ישראל בלי ציונים, שתורגם אחר-כך לשמונה שפות (ושהופיע בעברית בשם מלחמת היום השביעי). הספר תיאר את הסכסוך הישראלי-ערבי באור שונה לגמרי, והציע את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל - רעיון שהיה אז מהפכני. אף ביקורת אחת על הספר לא הופיע בעיתונות האמריקאית. בדקתי בחנות-הספרים החשובה ביותר בניו-יורק ולא מצאתי אותו. פניתי לזבן, שמצא אותו מוחבא מתחת לערימת ספרים והניח אותו בראש הערימה. כעבור מחצית השעה הוא כבר לא היה שם.

הספר עסק בנושא ''שתי מדינות לשני עמים'' זמן רב לפני שהפך לקונסנזוס עולמי, ובהצעתי להשתלבות ישראל ב''מרחב השמי''. נכון, אני פטריוט ישראלי ונבחרתי לכנסת על-ידי בוחרים ישראלים. אבל - ביקרתי את ממשלת ישראל. זה הספיק.

את ספרם של שני הפרופסורים, המבקר את ממשלת ישראל מזווית אחרת, כבר אי-אפשר להעלים. עובדה זו, כשלעצמה, אומרת דרשני.

הספר מבוסס על מאמר של השניים שהופיע לפני שנה בכתב-עת בריטי - אחרי ששום עיתון אמריקאי לא העז לפרסם אותו. עכשיו העזה הוצאת-ספרים ידועה ומכובדת להוציא אותו לאור - דבר המעיד על ראשיתו של שינוי. המציאות לא השתנתה, אבל נראה שכבר מותר לכתוב עליה.

הכול תלוי בטיב העיתוי - ונראה שהעיתוי בשל עכשיו להופעת ספר כזה, שיזעזע רבים וטובים בארצות-הברית. ואכן כבר קמה שם מהומה אדירה.

מובן ששני הפרופסורים מואשמים באנטישמיות, בגזענות ובשינאת ישראל. איזו ישראל? השדולה הפרו-ישראלית באמריקה דווקא פוסלת בעצמה חלק גדול של ישראל. בשנים האחרונות היא נעה עוד יותר ימינה. חלק גדול ממנה - כגון הניאו-שמרנים שדחפו את ארצות-הברית למלחמה - קשורים בגלוי בליכוד ובמיוחד בבנימין נתניהו. המיליארדרים המממנים את השדולה הם אותם האנשים המממנים את הימין הקיצוני בישראל, ובעיקר את ההתנחלויות.

הקבוצות היהודיות הקטנות הנמרצות באמריקה, התומכות בתנועות-השלום הישראליות, נרדפות עד צוואר, ולא מעטות מתקפלות אחרי כמה שנים. שליחים של עמותות-שלום ישראליות המגיעים לאמריקה מוחרמים ומושמצים כ''יהודים-שונאי-עצמם''.

עמדתם הפוליטית של מחברי הספר, שתמציתה מובאת בכמה שורות בסוף הספר, תואמת לגמרי את השקפת כוחות-השלום הישראליים: שתי מדינות לשני עמים, סיום הכיבוש, גבול המבוסס על הקו הירוק, תמיכה בינלאומית בשלום.

אם זוהי אנטישמיות, כי אז כולנו פה אנטישמים. ורק הציונים הנוצרים, אותם המדברים בקול על שיבת היהודים לציון ומנבאים בשקט את השמדתם עם בואו השני של ישו המשיח, הם חובבי-ציון האמיתיים.

אף שאסור בארצות-הברית להגיד אף מילה רעה אחת על השדולה הפרו-ישראלית, אין זו אגודת סתרים, החורשת מזימות בנוסח ''הפרוטוקולים של זקני ציון''. להיפך, איפא''ק, הליגה נגד השמצה, ההסתדרות הציונית ושאר הגופים מתפארים במעשיהם בקולי-קולות ומכריזים בפרהסיה על הצלחותיהם המסחררות.

בדרך הטבע, קיימת התחרות בין חלקים שונים של השדולה - מי מפחיד יותר סנטורים, מי שולט ביותר עיתונאים ופרשנים, למי יש ההשפעה הכי גדולה בבית הלבן. התחרות זו גורמת להסלמה מתמדת - כי כל הצלחה של גוף אחד מדרבנת את הגופים האחרים להכפיל את מאמציהם.

בכך יש סכנה גדולה. בלון המתנפח לממדים כל-כך מפלצתיים עלול להתפוצץ באחד הימים ברעש גדול בפניהם של יהודי ארצות-הברית (שרובם, אגב, על פי הסקרים, שוללים עמדות רבות של השדולה המתיימרת לדבר בשמם.)

רוב הציבור האמריקאי מתנגד עכשיו למלחמה בעיראק ורואה בה אסון. הרוב הזה עדיין לא קושר את המלחמה בפעולת השדולה הישראלית. שום כלי-תקשורת אמריקאי ושום פוליטיקאי לא מעז עדיין לרמוז על קשר כזה. אבל אם הטאבו הזה יישבר - התוצאה עלולה להיות קשה, הן ליהודים, הן לישראל.

מתחת לפני השטח הצטבר הרבה זעם על השדולה. המועמדים לנשיאות, הנאלצים לזחול על גחונם אל איפא''ק, הסנטורים ואנשי הקונגרס, שהפכו לעבדיה, אנשי התקשורת שנאסר עליהם לכתוב את מה שהם חושבים באמת - כל אלה מתעבים את השדולה בסתר ליבם. אם הזעם יתפרץ, הוא עלול לפגוע בנו.

השדולה הזאת הפכה לגולם. וכמו הגולם האגדתי, היא תפגע בסוף ביוצריה.

אם יורשה לי - הערה ביקורתית מצדי:

עם הופעת המאמר המקורי של שני הפרופסורים טענתי ש''הזנב מכשכש בכלב והכלב מכשכש בזנב''. הזנב הוא, כמובן, ישראל.

שני הפרופסורים מקבלים את ההנחה הראשונה, אך שוללים לגמרי את ההנחה השנייה. התיזה המרכזית של הספר היא שלחץ השדולה גורם לארצות-הברית לפעול נגד עצמה (ובטווח הארוך גם נגד האינטרסים האמיתיים של ישראל). הם לא מקבלים את טענתי, המצוטטת בספר, שישראל פעלה בלבנון כ''רוטוויילר של אמריקה'' (לעומת חיזבאללה, שפעל כ''דוברמן של איראן'').

אני מסכים שארצות-הברית פועלת נגד האינטרסים האמיתיים של עצמה (וגם נגד האינטרסים האמיתיים של ישראל) - אך קברניטיה אינם חושבים כך. בוש ואנשיו מאמינים - גם בלי השפעת השדולה הישראלית - שכדאי למקם חיל-מצב אמריקאי קבוע בלב האזור שיש בו אוצרות-הנפט ענקיים. לדעתי, זאת הייתה מטרה חשובה של המלחמה, לצד הרצון לחסל אויב מסוכן לישראל. חבל שהפרופסורים טיפלו בנושא זה רק בקיצור רב.

זה לא מפחית במאומה את הערצתי העמוקה לכושרם האינטלקטואלי, יושרם ואומץ-ליבם של שני אבירים אלה, שיצאו להילחם בדרקון האימתני.

---